תפארת יעקב חושן משפט חלק א ריב

ובחזקות כשרות הם מ"מ כיון דאיכא מיגו בעיקר החזקה נאמנים אבל בסיפא נהי דאם אומרים שאינן זוכרין הלואה נאמנים לרמב"ח אבל אם אומרים מחמת ממון אינן נאמנין במיגו דרמב"ח לשיטתו דלא אמרינן מיגו במקום חזקה. ובחידושי הארכתי הרבה בענין זה ובדברי התוס' שם ולא כתבתי פה רק מה שיש די ליישב שיטת הרמב"ם ודו"ק היטב:

והנה הש"ך הביא ראיה מהך דר"י דקאמר אע"פ שאינו זוכרה מעצמו משמע דע"י השטר זוכרה ולא ידעתי מה זו ראיה דהא בירושלמי מוקמינן לה בפלוגתא דרבי ורבנן ופירשו התוס' והרא"ש דאם אינו זוכר המלוה אפילו ע"י השטר לכ"ע בעי צירוף או שיעיד כל אחד על חבירו ואי זוכרה בלי השטר לכ"ע לא בעי כלום ובזוכרה ע"י השטר פליגי א"כ מבואר דהך דר"י וודאי מיירי בזוכרה ע"י השטר אפילו להתוס' והרא"ש רק דלר"י נאמן בעצמו בלי צירוף ובלי שיעיד גם אחר על כתב ידו אבל באינו זוכר אפילו ע"י השטר לכ"ע בעי צירוף או שיעיד כל אחד על חבירו ובהכי מהני ואין כאן ראיה כלל:

אבל לפע"ד נראה להביא ראיות ברורות לדעת הרמב"ם מהירושלמי וש"ס דילן כמו שאבאר חדא מה שפירשו התוס' והרא"ש וסייעתם מהירושלמי פ"ב דכתובות דאם אינן זוכרין המלוה כלל אפי' ע"י השטר לכ"ע בעי צירוף או שיעידו כל אחד על חבירו נראה לפע"ד ברור דליתא דהא בהדיא מבואר בירושלמי שם קודם וז"ל לא נצרכא אלא לרבי אע"ג דרבי אמר צריכין שיצטרף עמהן אחר מודה הוא הכא שאין נאמנין כותב אדם עדותו על השטר וכו' ותי' דר"ה כרבי ודר"מ כרבנן עכ"ל הירושלמי והשתא אי ס"ד כמו שהבינו התוס' והרא"ש וסייעתם דאם אינן זוכרין המלוה כלל מהני צירוף או שיעיד כל אחד על חבירו וא"כ היאך קאמר לא נצרכ' רק לרבי פי' דרישא דקתני אם כל אחד מעיד על חבירו נאמנין לא נצרכ' רק לרבי דלרבנן אפילו בלא"ה נאמנין ולפי דבריהם פשיטא דאפילו לרבנן צריכ' רישא במעיד על השטר ועל המלוה לא אפילו ע"י השטר ובהא פשיטא דבלי שיעיד כל אחד על חבירו או בצירוף לא מהני לרבנן כמו לרבי כדמוכח להדיא בירושלמי הנ"ל וכל הפוסקים אלא ברור כדעת הרמב"ם דבאינו מעיד על המלוה כלל אפילו ע"י השטר לא מהני שיעיד כל אחד על חבירו א"כ ע"כ רישא במעיד על המלוה ע"י השטר ושפיר לא נצרכ' רק לרבי דלרבנן במעיד כל אחד על כתב ידו סגי כדמוכח בסיפא ואמת כי לכאורה יש מקום ליישב קושיא זו דוודאי לרבנן דסבירי להו במעיד על המלוה ע"י השטר אפי' צירוף לא בעי א"כ באינו מעיד על המלוה כלל מהני צירוף עכ"פ או שיעידו כל אחד על חבירו אבל לרבי דאפי' במעיד על המלוה ע"י השטר לא מהני בלי צירוף א"כ באינו מעיד כלל אף על המלוה אפילו צירוף לא מהני והשתא שפיר מדייק הירושלמי דלא נצרכ' רישא רק לרבי דהא ע"כ רישא במעיד על המלוה ע"י השטר דאי באינו מעיד על המלוה כלל וקמש"ל לרבנן נאמנין א"כ כיון דלרבי אין נאמנין בהא הוי ליה למיתני פלוגתא דרבי ורבנן ברישא ג"כ וע"כ דמיירי במעיד על המלוה ע"י השטר ושפיר קאמר דלא נצרכ' רק לרבי דלרבנן בכהאי גוונא לא בעי שיעיד על חבירו כלל אבל באמת הא ליתא דבהדיא מבואר בתוס' והרא"ש דבמעיד על השטר לבד לכ"ע מהני צירוף או שיעידו כל אחד על חבירו אפילו לרבי וכן מוכרח לומר כיון דלרבי זכירה ע"י השטר לא חשיב זכירה ועל כתב ידן הם מעידין א"כ הרי דלרבי הוי כאילו אין מעידין על הלואה כלל ומ"מ מהני צירוף א"כ ה"ה במעיד על השטר לבד דמהני צירוף כמו לרבנן והדרא קושיא הנ"ל לדוכתא ודברי הרמב"ם מוכרחין דבאינו מעיד על המלוה כלל לא מהני צירוף ולא שיעיד כל אחד על כתב ידו. והנה היה נראה לכאורה דמ"מ היינו דוקא לרבנן דסבירי להו זכירה ע"י השטר חשיב זכירה אבל לרבי דאפי' במעיד על המלוה לא חשיב זכירה לדידיה ומ"מ סבירא ליה דמהני צירוף או שיעיד כל אחד על חבירו א"כ אפילו באינו מעיד על המלוה כלל מהני צירוף לדידיה אבל באמת הא ליתא דא"כ רישא דלא נצרכ' רק לרבי דקתני נאמנין היינו אפי' באינו מעיד על המלוה כלל א"כ אמאי לא קתני ברישא פלוגתייהו בהיפך דלרבי נאמנין ולרבנן אין נאמנים אלא וודאי דאפילו לרבי אין נאמנים רק במעיד במלוה ע"י השטר דאף דלא חשיב זכירה לרבי היינו כיון שאינו זוכר רק מתוך השטר כל שלא נתקיים השטר זה זכירה על המלוה אבל כשנתקיים השטר בעדים שוב הוי זכירה על המלוה אבל כשאינו זוכר המלוה כלל לא מהני קייום השטר אפילו לרבי כיון שאין כאן עדים על הלואה והוי מפי כתבם כנ"ל לשיטת הרמב"ם בזה ודו"ק היטב:

ועוד ראיה ברורה לדעת הרמב"ם מהא דאיתא בכתובות דכ"א אמר ר"י אמר שמואל הלכה כחכמים ופריך ומי אמר שמואל הכי והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל [ופירש"י שקיימוהו בבית דינו וכך נמצא כתוב בהנפק שכתבו הדיינים] והוי כתוב ביה מדאתא ר' ענן בר חי' ואסהיד אחתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו ר' חנן בר רבה ומדאתא ר"ח ב"ר ואסהיד אחתימת ידיה ואדחד, דעמיה ומנו ר' ענן בר חי' אישרנוהו וקיימנוהו כדחזי והשתא אי ס"ד דבאינו מעיד על המלוה כלל אפילו ע"י השטר מ"מ סגי בצירוף אחד מן השוק או שיעידו העדים כל אחד על כתב ידו אם כן מאי קושיא מהך דמר שמואל דילמא התם לא העידו על המלוה כלל רק על כתב ידם ולא זכרו המלוה כלל ואז לכ"ע בעי שיעידו כל אחד על חבירו לכך הוצרך מר שמואל שיעידו כל אחד על חבירו והתם המקשה לא ידע כלל טיבו של שטר זה שהרי משני התם בשטרי דיתמי וחש לב"ד טועין וא"כ מה צורך לכל זה דבפשיטות לק"מ לפי הנ"ל אלא וודאי כדעת הרמב"ם דכל שאינן מעידין על הלואה כלל לא מהני צירוף ולא שיעידו כל אחד על חבירו והשתא שפיר פריך ממר שמואל במה נפשך אי שלא העידו על המלוה כלל מה מהני מה שיעידו כל אחד על חבירו כיון שעדי השטר בעצמן העידו על כתבן צריך שיזכרו הלואה כהרמב"ם וע"כ שהעידו על המלוה ע"י השטר א"כ למה הוצרך שיעידו כל אחד על חבירו לכך הוצרך לישני ביתמי ומשום ב"ד טועין וזו תשובה נצחת לפע"ד. ועוד ראיה מדאמרינן התם שנים החתומים על השטר ומת אחד צריכין שנים מן השוק להעיד על חתימת המת דאל"כ יצאו שלשה רביעי הממון על פי אחד פי' דלרבי דעל כתב ידן הן מעידין סגי באחד מן השוק שיעיד על חתימת השנים והוי שנים על כל חתימה אבל לרבנן דעל מנה שבשטר מעידין א"כ לא מהני זה דחצי יוצא על פי החי בעצמו שאינו צריך להעד השני על חתימתו כיון דעל מנה שבשטר מעיד והחצי השני יוצא ע"י שניהם א"כ יצא שלשה רביעי הממון על פי אחד לכך רבי לקולא דסגי באחד ורבנן לחומרא דבעינן ב' והשתא אי ס"ד דבאינו זוכר המלוה כלל לכ"ע מהני צירוף או שיעידו כל אחד על חבירו א"כ היאך פסיק וקאמר דצריכין שנים מן השוק הא אפי' לרבנן סגי באחד מן השוק כמו לרבי וכן בכהאי גוונא לא סגי בב' על המת לבד ואמת כי זה אין להקשות אהא דקאמר ואי ליכא תרי מאי דהוי ליה למימר שיעיד על הכתב בלבד בלי המלוה דאפשר דאסור לעשות כן אם באמת זוכר המלוה אבל מ"מ היאך לא אישתמיט לומר דבהא אפילו לרבנן בחד סגי ולקמן יתבאר עוד בס"ד בסוגיא זו ומה שיש לדקדק בדברי התוס' שם בד"ה על כתב ידן:

ונראה שגם רש"י פרק ד' אחין דף ל"א ע"ב כיוון לזה כדעת הרמב"ם הנ"ל שפירש אהא דאמרינן התם אי דדכירי ליתי ליסהדי ואי דלא דכירי זימנין דחזי בכתבא ואתי מסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ופירש"י וז"ל אלא למאי אמרת דמהני דחזי בכתבא ואתי מסהדי האי לאו עדות הוא דרחמנא וכו'. והנה יש להבין מי הכריחו לפי' זה ולמה לא פירש בפשיטות דחיישינן דילמא חזי בכתבא ואתי מסהדי ולמה דחק לפרש הכוונה שאין תועלת בזמן דלא מצי אסהודי מה דלשון זימנין אינו סובל פירושו כלל וצריך לומר דקשיא ליה מה שהקשו התוס' כתובות ד"כ בד"ה ור"י דהתם נמי ניחוש שמא יעיד מפי הכתב לזה נדחק רש"י לפרש דאין הפי' דחיישינן רק הכי קאמר דאין תועלת במה שיכתבו זמן כיון דאי דכירי בלא"ה יכולין להעיד ומפי כתבם אי אפשר להעיד ולק"מ. ולכאורה קשה הא עדיין יש תועלת בזמן אם יזכרו המעשה ע"י הכתב וצ"ל דוודאי בעלמא אף זכירה ע"י השטר לא חשיב זכירה רק קל שהקילו בד"מ כמו שכתב הרמב"ם א"כ גבי קידושין אפילו על ידי השטר לא מהני ושפיר אין תועלת בזמן ולק"מ ואמת כי בלא"ה לק"מ קושית התוס' הנ"ל דהא בש"ס שם משני קודם משום דאיכא דקדיש בכספא לא תקנו רבנן זמן ופריך והא עבדא דקני בכספא ותקנו זמן ומשני הכא רובא בכספא ואי בעית אימא והשתא בהך ואי בעית אימא רוצה לומר נהי דכל היכי דאיכא לתקוני אפילו במיעוט שטרות יש לתקן זמן מ"מ כיון דבשטר גופא אין תועלת בזמן רק אם יארע במקרה שהעדים ישכחו הזמן ויזכרו ע"י השטר א"כ כל כי האי פשיטא דאין לתקן זמן [ועוד דהתם לא קאמר אלא דרבנן לא רצו לתקן שיהא מוכרח לכתוב זמן משום שמא יחפה דכמו שיש תקנה שלא יוכל לחפות על בת אחותו כן משכחת לה תקלה שישכחו ויעידו מפי הכתב אבל לא שמענו שיהא אסור לכתוב זמן]:

(יט) אלא בעד אחד. עסמ"ע שכתב שזו היא דעת התוס' שם בשם ר"י לחלק בין שטר בע"א