תפארת יעקב חושן משפט חלק א ריא

כמו שכתבתי לעיל א"כ בלי הוחזק נמי ומה שהביא ראיה מהרמב"ם כבר בארנו לעיל ס"ק י"ג דכוונת הרמב"ם דמצריך דוקא יוצא מתחת ידי אחר כמו שני שטרות וכתובות דבשטר אחד חיישינן לזייוף מתוכו לכן אין לדבריו קייום מלבד הדוחק שיש בדבריו להעמיד דבר זה ברמב"ם ופוסקים ורש"י לכן יטול מה שחידש כי אין לו על מה לסמוך. והכלל העולה לדינא בזה דשטר שהוחזק בב"ד ומכירין חתימת ב"ד מקיימין ממנו אפי' לא קרא עליו ערעור אפי' משטר אחד אפילו משטר מלוה [ודוקא ביוצא מתחת יד אחר כנ"ל בס"ק י"ג) ואי קרא ערער ולא הוחזק או שהוחזק ואין מכירין חתימת ב"ד אין מקיימין ממנו כלל אפי' משני שטרות של שדות ואי לא קרא ערעור ולא הוחזק בשני שטרות של שני שדות שאכלו בעליהן ג' שנים ובשופי או משני כתובות אפילו לא אכלו שלשה שנים ש"ך) מקיימין אבל משני שטרי הודאו' והלואות אין מקיימין כל שלא הוחזקו בב"ד ואז מקיימין אפי' משטר אחד כנ"ל ודו"ק:

(מו) מקיימין ממנו לבדו והראב"ד חולק דלעולם בעינן ב' שטרות ועיין מה שכתבתי בס"ק י"ב דלדעת הפוסקים דכל שיש חתימה תחת ידו חיישינן לזייוף מתוכו ע"כ דסבירי להו כהראב"ד וכן מבואר להדיא במרדכי דדעת ר"ת דלכך בעינן ב' שטרות משום שאינו דומה דמיון לשטר אחד לדמיון לשני שטרות א"כ ה"ה בשטר מקויים והיינו כהראב"ד אבל הרמב"ם דסבירא ליה כאן דמקיימין ממנו לבדו ע"כ דהחשש הוא שמא זייף ע"ש ולפי זה לפי מה שבארנו לעיל ס"ק י"ב דהעיקר כהרמב"ם שם א"כ ממילא הכא נמי העיקר דמקיימין ממנו לבדו. ובנידון מה שהקשה הש"ך על הראב"ד עיין תומי' מה שכתב ליישב ונכון הוא:

(טז) אבל לא מאגרת עש"ך שהביא דהריטב"א שהביא ב"י גבי לכתוב אחספא שכתב דאף אמגילתא יכול לכתוב תשר"ק צפע"ש מוכח דאף מאגרת מקיימין והא ליתא דמהתם לא מוכח מידי דוודאי אם רוצה לכתוב אגרת בכיוון כדי לקיים מתוכו פשיטא שיכול לדקדק כמו בחתימתו אבל מאגרת שנכתב באקראי לא לשם קייום אז שפיר חיישינן דאין אדם מדקדק בכתיבתו כמו בחתימתו כמו שכתב הסמ"ע ס"ק כ"ה איברא מדברי הריטב"א כתובות גבי קייום משני שדות שהביא הש"ך מבואר שחולק על זה דאפי' מאגרת מקיימין ובאמת גם מזה אין ראיה דיש לומר דהריטב"א מפרש דמיירי שנחתם שמו על הספר או על האגרת כמו שפירש הכ"י דברי הירושלמי ולכך קאמר דבספר שידוע בחזקה שהוא של אסי סומכין על זה ומקיימין מחתימתו שעל הספר אבל באגרת אין אנו סומכין על החזקה אבל באגרת שידוע שכתבו פשיטא שסומכין על החתימה כמו שסיים הרב בהגה' כמו שפי' הב"י:

(יז) וי"א כו' ר"ן דפ"ב דכתובות. עש"ך שתמה על זה ולא ידעתי מאי קשיא ליה הא הב"י אינו מפרש כפי מה שהבין הש"ך בס"ק לפני זה דמה שאמרו אילון ספרי דאסי הכוונה מחמת החזקה דאם כן באגרת שידוע שכתבו מקיימין מתוכו ולדעת ב"י זה אינו רק בנחתם שמו גם מדברי הר"ן לא משמע כן דאם כן העיקר חסר בדברי הר"ן שמקיימין מספר שידוע על פי החזקה שכתבו אלא וודאי דהר"ן לא מיירי בהא ואינו מפרש הירושלמי על פי החזקה ולפי זה בהכרח הפי' אילון ספרי דאסי שנחתם שמו עליו וכיון שהר"ן העתיק זה הירושלמי ש"מ דסבירא ליה כן להלכה:

(יח) מי שחתם על השטר וכו' הואיל והדבר כן וכו'. ויש חולקין הוא הראב"ד והתוס' והרא"ש והראב"ד הקשה עליו מאמנה דאין נאמנים אפי' אין כתב ידם יוצא ממקום אחר ולפי דעתו יותר היה לו להקשות מאנוסים מחמת ממון הנזכר קודם שם דאינן נאמנים. והנה הש"ך כתב דהתם שאני דעולה הוא. ודבריו צריכין ביאור דמה בכך דהוא עולה מ"מ הרי אין כאן עדות על הלואה ואדרבא מדבריהם מבואר שלא ראו הלואה כלל א"כ אין הקייום כתב ידינו הוא מועיל כלל להרמב"ם ואפילו אי נימא דלהרמב"ם אין צריך לשאול אפילו אין כתב יד יוצא ממקום אחר מ"מ כשאומרין בפי' שלא ראו הלואה פשיטא שאין כאן קייום ולאו מחמת אנוסים נהימניה אבל באמת לק"מ דוודאי באומרים כתב ידינו הוא כמו שהגידו על הלואה גם כן רק אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר מהימני לומר שאין זוכרין כיון דעיקר הקייום הוא עכשיו כמו שכתבו התוס' בד"ה הרי אלו אם כן תכ"ד יכולין לחזור ולומר שאין זוכרין משא"כ בשכתב ידן יוצא ממקום אחר אז הקייום מכבר דעדים החתומים כמו שנחקרה בב"ד וכיון שהקייום מכבר כשאומרים שאין זוכרין הן חוזרין לאחר כדי דיבור ולא מהימני ולפי זה אפילו באין כתב יד יוצא ממקום אחר דוקא אם החזרה הוא עדות הראוי לקבל מהני החזרה אבל אם החזרה הוא מה שעושה עצמו רשע לאו חזרה הוא כיון שאין אנו מקבלין ואין אנו מאמינים זה אם כן עדות כתב ידינו קיים שראו הלואה ג"כ ולק"מ וכמו כן לא קשיא מר"מ דסובר אנוסים מחמת נפשות ג"כ אין נאמנים כלל אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אמר מטעם דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וקשה הא מ"מ לא ראו הלואה ופשיטא דר"מ מודה דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ולפי הנ"ל נימא דר"מ ע"כ סבירא ליה כס"ד דתוס' שם בד"ה הרי אלו דאפי' אין כתב ידן יוצא ממ"א מ"מ מדאורייתא אין צריך קייום כלל וכבר הוא מקויים רק רבנן אצריכו קייום ואין זה רק גילוי מילתא בעלמא וכשאומרים כתב ידינו הוא איגלאי מילתא למפרע דמקויים הוא ושוב אינן יכולין לחזור שלא ראו הלואה דהוי כלאח' כדי:

דיבור אליבא דר"מ ודו"ק ולק"מ מהנ"ל:

. אך הא קשיא לי לשיטת הרמב"ם כיון דטעמו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דמהימני כמו קטנים ואנוסים א"כ תקשי ללישנא קמא דרמב"ח כתובות י"ח ע"ב פשיטא דאפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר אם אומרים שאין זוכרין הלואה נאמנים דלא גרע מאנוסים מחמת נפשות והנה התוס' שם הקשו לרמב"ח דלהימני מחמת ממון בסיפא במיגו דנפשות דהא ברישא דאיכא מיגו נאמנין לרמב"ח אפי' מחמת ממון ותרצו חדא דאונס נפשות לא שכיח ועוד דמיגו בי תרי לא אמרינן והשתא לדעת הרמב"ם אכתי אית להו מיגו שאין זוכרין והשתא תירוץ ראשון פשיטא דליתא ותירוץ ב' נמי ליתא דהא בהדיא מבואר בירושלמי שהביא הריטב"א הן אומרים כתב ידינו אינו זה ואחרים אומרים כתב ידן הוא תני ר"ת לא מעלין ולא מורידין פי' אין עדי השטר נאמנין אמר ר"י מתניתין אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממ"א אינן נאמנים ואי באומרים אינו כתב ידינו נאמנים אכתי איכא מיגו בסיפא דאי בעי אמרי אין זה כתב ידינו ולהימני כמו ברישא אלא וודאי דאינן נאמנים ופי' הריטב"א דמיירי באין מעידין כל אחד על חבירו דאי במעידין כל אחד על חבירו בוודאי נאמנים. ולכאורה קשה הא השתא נמי איכא מיגו דיעידו כל אחד על חבירו ויהיו נאמנים וצריך לומר דזה הוי מיגו בי תרי וקשה הא אף עכשיו הוי מיגו בי תרי דמיגו דשתקי ליכא כיון שכתב יד יוצא ממקום אחר וצריך לומר דדוקא היכא שמוסיפין בעדותם דבר חדש אז לא אמרינן מיגו דבזה לא מכווני דעתם אבל כל שהם מסלקין עצמן מן העדות לא, הוי מיגו בי תרי והשתא הכא נמי איכא מיגו שאין זוכרין הלואה ואין אנו יודעין לך עדות רק שאנו מכירין כתב ידינו והא עדיף טפי מהתם דאילו התם אם אחד יאמר אין זה כתב ידינו ירא לומר שמא חבירו לא יאמר כן ואדרבא יזכור שגם הוא חתם ויהא מוכחש אבל כאן כשיאמר שאינו זוכר מי יכחישנו וכ"ש כאן דהשתא ג"כ אומרים שאין יודעין מהלואה כלום רק שאומרים אנוסים אם כן. אית להו מיגו דשתקי מאנוסים וישארו במאמרם שאין יודעין הלואה וצ"ע לכאורה ונראה ליישב והוא דהתוס' כתבו שם ללישנא קמא דרמב"ח הא דאין נאמנים קטנים בסיפא כמו מחמת נפשות משום חזקה דאין העדים חותמין וכו' אלא א"כ נעשה בגדול ולפי זה קשה ברישא אמאי נאמנים הא איכא חזקה הנ"ל וצריך לומר דמיגו אמרינן אף במקום חזקה וקשה הא שמעינן ליה לרמב"ח גופא פרק כל הנשבעין דלית ליה מיגו במקום חזקה וחולק על הסוגיא דב"ב ד"ה ע"ב דמבעי ליה אי אמרינן מיגו במקום חזקה ופשיטא ליה דלא אמרינן מיגו וכ"כ התוס' ב"ב שם בד"ה מי אמרינן ולפי זה דברי רמב"ח סותרין זא"ז וע"כ צריך לומר דע"כ לא סבירא ליה לרמב"ח דלא אמרינן אלא מיגו במקום חזקה אבל מיגו בעיקר החזקה סבירא ליה דאמרינן ולפי זה ברישא דאיכא מיגו שלא חתמו כלל נאמנין במיגו לרמב"ח ג"כ ולפי זה ממילא לא קשיא קושית תוס' הנ"ל דבסיפא נמי להימני במיגו דמחמת נפשות דכיון דכתב יד יוצא ממקום אחר אין כאן מיגו רק במקום חזקה ובזה רמב"ח לשיטתו דלא אמרינן ולפי זה לא קשה ג"כ קושיא הנ"ל דאף דברישא נאמנין מחמת ממון לרמב"ח אף דהוי חזקה גמורה דוודאי לא נעשו רשעים