תפארת יעקב חושן משפט חלק א רח

לזייף מתוכו א"כ שפיר י"ל דהטעם הוא דבעינן ב' שטרות הוא משום דבשטר א' חיישינן שמא מזוייף הוא ונזדמן כך שהניחו לאכול בלי מחאה כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ח אבל בשני שטרות לא חיישינן דילמא איקרי ששניה' הניחו לאכול משלהם אבל תחת ידי עצמו נהי דבב' פשיטא דלא חיישינן שמא מזוייפים הם שהרי אי אפשר שנזדמן ששניהם הניחו לאכול מ"מ חיישינן דבאמת כשרים הן רק כיון שהן אצלו זייף מתוכן ולפי זה אם יש שני שטרות משני מוכרים אפילו גבי לוקח אחד כיון דוודאי כשרים הם והשתא לא חיישינן לזייוף מתוכן דלאזיל וחזאי לא חיישינן דלא מצי מכוון כדאמרינן בגמרא אבל לשיטת הרמב"ם דלא חיישינן לזייוף מתוכן רק החשש שמא זייף הכל ולפי זה צריך לומר כששני השטרות בידו אמרינן ג"כ דנזדמן כך שהניחו לאכול דאם לא כן כיון דכשרים הן שוב לא חיישינן לזייוף מתוכו לדעה הנ"ל וע"כ דכל המעלה בב' שטרות משום דבב' לא חיישינן שמא זייפו כולם א"כ בלוקח אחד כיון דבשטר אחד חיישינן שמא זייף ה"ה בשני שטרות כמו דחיישינן גבי עצמו בשני שטרות וזה ברור וליכא למימר דביוצאין מתחת ידו חיישינן שמא זייף הכל הוא בעצמו משא"כ גבי אחר נצטרך לומר דהוא זייף וגם הלוקח זייף וכיון ששני שטרות דומין לשטר זה היאך איקרי ששניהן זייפו ממש זה כזה ואם אתה באת לחוש כך בטלת כל קייום שמא זייף ממש חתימת העדים הא וודאי ליתא דא"כ תקשי בשטר אחד בלוקח אחד ליסגי ג"כ מטעם הנ"ל דהיאך אירע דהלוקח זייף ממש כמו שטר הלואה של זה וע"כ דחיישינן שמא זייף הוא גם שטרו של לוקח כדי שיתקיים אחד מחבירו א"כ אם שניהם ביד הלוקח פשיטא דאיכא למיחש ג"כ שמא הוא זייף הכל ואדרבא לפי זה יש הוכחה לשיטת הרמ"ה כיון דבשטר אחד ג"כ החשש דהוא זייף הכל כנ"ל וכיון דאם שני שטרות בידו חיישינן שמא זייף הכל א"כ אם אותן השנים ביד הלוקח למה לא ניחוש ג"כ שמא הוא זייף הכל כמו שאתה חושש שהוא זייף שטר אחד שביד הלוקח וע"כ דבעינן דוקא ב' לוקחין דאז המעלה דלא חיישינן לזייוף מג' בני אדם שיעשו קנוניא בשטרות בפרט שיש ראיה שאכלו אכילה גלויה ונכונה וזה ברור ודו"ק. ואמת כי לכאורה יש מקום לומר דוודאי אפי' להרמב"ם דהחשש הוא שמא זייף הכל מ"מ כשיש תחת ידו שני שטרות של שדות אין החשש דפסולין הם ומעולם לא לקח השדה דהא וודאי ראיה ברורה הוא כיון דב' בני אדם הניחוהו לאכול ולא מיחו בידו רק החשש הוא דבאמת כשרים הם רק הוא היה רוצה לזייף שטר הלואה הזה לכך זייף שטרי מכר אחרים ומהם זייף שטר מלוה כדי שיתקיים מהם והשתא אין ראיה ממה שלא מיחו המוכרים שהשטרות הללו שאנו רוצין לקיים מהם כשרים לכך חיישינן דהן מזוייפים אבל ביוצא מתחת ידי אחר אפי' מלוקח אחד מדלא מיחו המוכרים מבואר דהמכירה אמת ולזייוף לא חיישינן לגבי לוקח דלאיזה צורך יזייף כיון דבאמת יש לו שטרות כשרים ולקנוניא לא חיישינן רק היכי דיש לחוש דהמכירה אינה אמת אבל אם המכירה אמת אין לחוש לקנוניא דא"כ אפילו משטר מקויים היאך מקיימין דילמא עשו קנוניא ולקחו מאתו וזייף מתוכו לשיטת ר"ת וע"כ דשטר שני אמת ושוב אין לחוש. אבל באמת הא נמי ליתא חדא דגם בלוקח יש לחוש שמא נאבדו כמו שחיישינן בב' כתובות ולא סגי באחת אף שאסור לשהות בלי כתובה וע"כ דחיישינן שמא נאבדה וזייפו כתובה אחרת. ועוד דאכתי יש לחוש כמו דבשטר אחד חיישינן שמא מזוייף ונזדמן שהניחו לאכול כן יש לחוש בשני שטרות דאחד וודאי אמת והשני נזדמן שהניחו לאכול והוא זייף שני שטרות אחרים דומין זה לזה כמו שאתה חושש למלוה הנ"ל כדי שיתקיימו שניהם כיון דידוע דאחד אמת. לכן נראה לפע"ד ברור דלהרמב"ם הנ"ל אין שום מקום לומר שלא יצטרך ב' לוקחין דוקא כשיטת הרמ"ה הנ"ל ולקמן ס"ק י"ב יתבאר בס"ד בענין מחלוקת ר"ת והרמב"ם ז"ל. והנה הטור הבין כוונת הרמ"ה דמה שהוצרך הוא ב' שטרות היינו משום דבאחד חיישינן דילמא אזיל וחזי משא"כ בשנים לא חיישינן שיהא רגיל בשנים [ולקמן ס"ל י"ג יתבאר ענין זה] ולכך פסק בב' בלוקח אחד חיישינן ג"כ כיון שיש לומר שהוא רגיל אצלו ועל זה השיג עליו הטור דאפילו בלוקח אחד לא חיישינן לאזיל וחזי כדמוכח בגמרא רק הטעם דבשטר אחד חיישינן טפי לזייוף מב' ולפי זה אפילו שניהם ביד לוקח אחד מהני ולפי הנ"ל לא היה זאת דעת הרמ"ה רק דסבירא ליה גם כן כהרמב"ם הנ"ל דהחשש הוא שמא זייף הכל א"כ פשיטא דבעינן ב' לוקחין כמו שבארנו ולק"מ מהשגת הטור:

(יג) שמא זייף הכל ואפילו שני השטרות מקויימין. דין זה צריך בירור היטב ואבאר מה שנלפע"ד בזה גרסינן בכתובות דף כ' נהרדעי אמרי אין מקיימין השטר אלא משני שדות ומשני כתובות ושאכלו בעליהן ג' שנים ובשופי אמר ר' שימי בר אשי והוא ביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא מ"ש מתחת ידי עצמו דלא דילמא זייופי זייף מתחת ידי אחר נמי דילמא אזיל וחזי אזיל וזייף כ"ה לא מצי מכוון ופירש"י ור"ת ז"ל דתחת ידי עצמו חיישינן שמא זייף מתוכו משא"כ תחת ידי אחר כיון שאינם אצלו לעיין בהם כל שעה לא מצי מכוון וכתב עוד ר"ת דדוקא כשמכירין על ידי דימוי אבל בטביעת עין אפי' יש תחת ידו חתימה לא חיישינן שמא זייף מוכח מדבריו דאפי' ביוצא מתחת ידי אחר כל שיש חתימה תחת ידו אין מקיימין על ידי דימוי רק בטביעת עין וכ"כ הרא"ש ויש להקשות על פירושו לפי זה מה זה דקאמר ר' שימי בר אשי אמילתא דנהרדעי הא בכל קיום דעלמא צריך שלא יהא תחת ידו חתימה דאז לא מהני קייום רק טביעת עין ותו דקאמר והוא ביוצא מתחת ידי אחר משמע דעיקר הקפידה שתהא יוצא מתחת ידי אחר ולפירש"י ור"ת עיקר הקפידה שלא יהא תחת ידו חתימה אף ביוצא מתחת ידי אחר שטרות הרבה ודו"ק והנה לפירש"י יש מקום ליישב שתי קושית הנ"ל לפי מה שכתב הרמב"ן בתשובה סי' ק' לחלק בין שטר שיש בו מחק מתוכו לשטר שיש בו מחק ביני שיטי או מאחוריו דשטר שיש בו מחק מתוכו פסול שהרי כל כחו אינו אלא מכח שטר זה וממקום שבאת שם הריעותא בצדו שיש בו מחק משא"כ ביני שיטי גוף השטר כשר רק שאתה בא לפוסלו מצד אחר אין ראוי לפוסלו מספק ע"ש והכא נמי דכוותי' אם אנו רוצין לסייע מאותו החתימה שתחת ידו לקיים השטר על ידה אז אמרינן שאין לקיימו דממקום שבאת שם יש לומר שממנו זייף כיון שהוא תחת ידו אם כן אין להביא ראיה משטר שתחת ידו משא"כ אם אין אנו דנין משטר זה כלל רק ממקום אחר אינו בדין שבשביל שיש לו ג"כ חתימה מקויימת מאותן העדים יגרע כחו כיון שמצד אחר הוא מקויים אין ראיה לפסלו מחשש זה ולגרוע כח הקייום האחר משא"כ אם אנו רוצין לקיים מן החתימה שתחת ידו אין ראוי שיסייע לו שטר הזה אחר שיש לומר שממנו זייף והוי כמאן דליתא וממילא אין השטר מקויים ודו"ק. והשתא ניחא דר"ש ב"א לא הקפיד רק שיצא מתחת ידי אחר ואז לא איכפת לן במה שיצא מתחת ידו ג"כ משא"כ כשאינו יוצא מתחת ידי אחר אז לא מהני ביוצא מתחת ידו כנ"ל ולק"מ ולפי זה ניחא נמי מה שהקשה בהגהת מיימוני בשם ספר המצות על ר"ח דאפי' בטביעת עין נמי ניחוש דהא מצינו ברבא שטעה בט"ע בב"ב [והנה הב"י סי' זה כתב דמ"מ לא שכיח הוא ולא חיישינן ובאמת אין כאן מעלה ארוכה לקושיא זו דאכתי תקשי כיון דהא נמי לא שכיח שיזייף אדם ממש חתימת עדים ומ"מ ביוצא מתחת ידו חייש ר"ת לפי פירושו אם כן ה"ה בט"ע כיון דמצינו דרבא טעה בט"ע ומנין לנו דלזה לא חיישינן לחלק כ"כ בין הנושא. ובאמת בהגהת מיימוני משמע דלר"ת מיפשט פשיטא מסברא דבט"ע א"א שלא יהא ניכר כחוט השערה ולזה הקשה הסמ"ק דמצינו שטעה רבא בט"ע] ולפי הנ"ל לק"מ כיון שאנו מקיימין בט"ע ואין אנו דנין מתוך חתימתו לא הורע כחו בשביל החתימה וכמו כן לק"מ מה שהקשה הרא"ש דאכתי ניחוש שמא מתוך ספרו זייף ולפי הנ"ל ניחא כיון שאין אנו מקיימין מן הספר הזה אין לחוש שמא זייף ממנו כנ"ל:

אמנם אף שלכאורה נכון הדבר בפירש"י אבל לשון ר"ת אי אפשר לכוון כהנ"ל שהרי כתב בט"ע הטעם דאם איתא דמזוייף הוא היה ניכר כחוט השערה ולפי הנ"ל אין צורך לזה דבלא"ה כיון שאנו יכולין לקיימו בט"ע ואין אנו צריכין לחתימתו אין לחוש ומזה מבואר דלר"ת לית ליה חילוק הנ"ל ואפשר לומר לשיטת ר"ת דוודאי היכי דאית ליה מיגו דאי בעי כביש ליה לשטרו שתחת ידו פשיטא שלא נגרע כחו במה שהראה החתימה שתחת ידו רק היכי שנתחזק בב"ד אז סבירא ליה לר"ת דאין מקיימין ממנו ואפי' במקום אחר ולפי זה ר"ש ב"ה מילתא פסיקא נקט ביוצא מתחת ידי אחר דזה לעולם בעינן דכל כמה שאינו יוצא ממקום אחר אין מקיימין מתחת ידו שמא זייף מתוכו אבל ביוצא מתחת ידי אחר אז לא פסיקא ליה דאפילו ביוצא מתחת ידו ג"כ היכי דאית ליה מיגו כנ"ל מקיימין ודע דלסברת ר"ת הנ"ל נתיישב לי קושיא עצומה בהא דגרסינן פ' שני דייני גזירות דק"י המוצא שט"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו השדה וכו' ופירש"י הלוה הוציא שטר מכירה מאוחרת לשטר הלואה וזה או' שטרך מזוייף או פרוע וכן פי' הר"ן וקשיא להו לרבוותא ז"ל במה נפשך אי בשאינו מקויים הא בלא"ה יכול לומר מזוייף ופרוע אי במקויים היאך ס"ד דבסברא זו נפסול שטר מקויים והרב הש"ך סי' פ"ה כתב וזה לשונו חלילה לפסול שטר מקויים בטענת אילו הייתי חייב לך ודחק לפרש פירש"י שאומר שטרך איני יודע מה טיבו או מזוייף או פרוע. ודבריו אלו תמוהין כי לאיזה פירש רש"י והר"ן כן כיון דמזוייף אינו יכול לטעון מסתמא טוען פרוע ומי הכריחו לפרש פי' זה ולפי הנ"ל פשיטא דלק"מ וכן נלפע"ד עיקר לדינא דלשיטת ר"ת הנ"ל פשיטא שיכול לומר מזוייף ומה שהקשו דכי אלים הך סברא לפסול שטר מקויים ליתא דטפי יש להאמינו מזוייף מפרוע דפרוע החזקה מתנגדת לטענתו משא"כ מזוייף מכח הך סברא דבאמת היה חייב לו בשטר כשר ופרעו ומתוכו זייף שטר זה א"כ אין ראיה מהקייום כלל ואף דבעלמא אין אנו מאמינים טענה זו הכא מכח הך סברא דאילו הייתי חייב לך נאמן לומר שהיה כך ואין כאן ראיה ממה שהוא מקויים וזה ברור ובהכי ניחא מה שיש לדקדק בפירש"י שכתב מזוייף ואח"כ פרוע ולכאורה זו ואצ"ל זו היא כיון