תפארת יעקב חושן משפט חלק א רז

אחר וכן מורה הלשון ונתקיים בב"ד ולדברי התומים הוי ליה לומר יתקיים בב"ד גם למה הזכיר שטר שקרא עליו ערעור שהרי כבר הזכיר ר' מנא קודם נעשה כשטר שקרא עליו ערעור אלא ברור דרב אסי מילתא באפיה נפשיה הוא לכן נראה דהך תוספתא שהביא רבינו ירוחם לאו היינו הך דירושלמי שהביא הריטב"א דהירושלמי מיירי לפי פי' הריטב"א שהעדים מעידי' ומכחישין אותו בפי' שלא חתמו בוודאי לכך הוי תרי ותרי ולא מהני שום קייום וליכא פלוגתא כלל רק דבתוספתא מיירי שהעדי' האחרוני' מכחישין בטביעת עין שאין זה כתב ידן ופשיטא דהא משכחת לה בכמה אופנים לברר שזה שקר ואחד מהם שיחתמו עכשיו לפנינו ונראה שהוא דומה ממש ובהא פליגי דמ"ד צריך קייום סובר כיון דאלו מכחישין צריך קייום אחר להראות שטעו או שהעידו שקר כנ"ל ומ"ד לא צריך קייום סובר כיון דאלו מעידין בפי' שחתמו ואלו אין מכחישין רק בט"ע אין משגיחין על דבריהם כלל והעדים הראשונים נאמנים וזה ברור:

ועוד נראה דסבירא ליה לרבינו ירוחם דוודאי אילו היה העדים מעידין כל אחד על כתב ידו וכתב יד חבירו הם נאמנים דהעדים האחרים כל אחד יודע שאין זה כתב ידם אבל אין כל אחד יודע אם חבירו ג"כ יודע שאין זה כתב ידם א"כ כל חד יש כנגדו תרי שאינו יודע שאין זה כתב ידן [כיון שיודע שחתם] ואף אם עדות מיוחדת כשרה בד"מ מ"מ אם יבואו שנים ויעידו שלא ראה מחלונו כלום וכן לשני פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים וה"ה הכא רק המחלוקת היא כיון דהם נמי אינן מעידין כל אחד על כתב ידו של חבירו א"כ אין כאן רק חד לגבי חד ולפי זה אם יתקיים עוד על פי עדים פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים שהרי עכשיו יש שני עדים על כל כתב אבל מ"מ הראשון נראה עיקר ובאמת בלא"ה מהו זה החרדה וכי לא משכחת לה קייום שיבואו עדים ויפסלו להנך בגזלנותא או בהזמה אבל אין צורך לזה כמו שבארנו:

עוד הביא הש"ך בשם הריטב"א ירושלמי בעדים אמרים אין זה כתב ידם ואחרים אומרים כתב ידן הוא תני ר"ת לא מעלין ולא מורידין אמר ר"י מתניתין אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין ופי' הריטב"א דמיירי באין אחד מעיד על חבירו דאין דבריו של אחד במקום שנים והראיה ממתניתין דאל"כ אכתי הוי הפה שאסר במיגו דאין זה כתב ידינו אבל מיגו דאין זה כתב ידי וכתב יד חבירו הוי שפיר מיגו דבי תרי אבל אם אומר רק על עצמו לא הוי מיגו דבי תרי אף דלא הוי מיגו דשתקי מ"מ כל שמסלקין עצמן מן העדות ואינו מוסיף בעדותו לא הוי מיגו דבי תרי ודו"ק. וקשה לי על פירושו דהא בהדיא מבואר בתוס' כתובות י"ח ע"ב בד"ה הרי אלו דאפי' ברישא דאיכא מיגו הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא היו אנוסים כמבואר שם בברייתא דף י"ט ע"ב רק משום דרבנן אצריכו קייום הא לא חשיב כלל קייום כמו שתרצו התוס' שם אבל בסיפא דלא שייך האי טעמא הא הוי מיגו במקום עדים גמור כדמוכח להדיא בברייתא הנ"ל וכן כתבו התוס' שם בד"ה אין נאמנים דמהאי טעמא גופא לא מהימני בסיפא במיגו דפרוע ועוד כיון שאומרים כתב ידינו אין יכולין לחזור ולהגיד כמו שכתבו התוס' שם בתירוץ שני ואין לומר דסובר הריטב"א בפי' הירושלמי כתירוץ שלישי של תוס' בד"ה אין נאמנים דלכך לא מהימני בסיפא במיגו דפרוע דהוי מיגו דבי תרי א"כ הנ"ל דלא הוי מיגו דבי תרי נאמני' הא וודאי ליתא דבלא"ה יש להבין בתוס' דבד"ה הרי אלו הוי פשיטא להו כ"כ דהוי מיגו במקום עדים עד שהוקשה להם למה נאמנים והא מיגו במקום עדים הוא ואח"כ בסיפא הקשו להיפך דליהמני במיגו דפרוע אדרבא כיון דבסיפא לא שייך התירוץ שתרצו בד"ה הרי אלו א"כ אי הוי נקט נאמני' היה מקום להקשות למה נאמנים כמו שהקשו קודם ועכשיו דקתני אין נאמנין הקשו להיפך אבל באמת המעיין בתוס' יראה דאח"כ בד"ה מחמת נפשות הקשו בדרך וא"ת להימני במיגו אף שתרצו ג"כ מיגו בי תרי וכאן כתבו הכא ליכא לאקשויי וכו' גם בד"ה מחמת נפשות לא תרצו כלל הנך ב' תירוצים דכאן רק תירוץ ג' וברור דשיעור דבריהם כך הכא במשנה ליכא לאקשויי כלל להימני במיגו דאי בעי אמר פרוע כיון דבאמת הפי' כלישנא בתרא דרמב"ח א"כ פשיטא דהוי מיגו במקום עדים וחוזר ומגיד משא"כ ללישנא קמא דרמב"ח פשיטא דלא שייך הנך ב' תירוצים ועל זה תרצו עוד דמיגו בי תרי לא אמרינן ואתי שפיר לכ"ע ולזה לקמן דהקושיא רק ללישנא קמא לא תרצו הנך ב' תירוצים מיגו במקום עדים וחוזר ומגיד ולפי זה לדידן דקיימא לן כלישנא בתרא פשיטא דהוי מיגו במקום עדים וחוזר ומגיד ואין כאן ספק בזה אף גם דבלא"ה אין מקום להוכיח מהמשנה דיש לדחות דמיגו במקום עדים לא אמרינן כנ"ל ועוד קשה לי היאך דייק ממשנה הא שפיר יש לומר דוודאי באומרים אין זה כתב ידינו נאמנין רק לא הכל נאמנין דהא אלו מכחישין דכתב ידן הוא רק דתרי ותרי הוי ולפי זה באומרים אנוסים כיון שהם חשבו שיהיו נאמנים אין כאן מיגו דאומרים דאין זה כתב ידינו דאז עדים מכחישין ולא ימלט מתרי ותרי משא"כ באנוסים דאין מכחישין סליק אדעתייהו שיהיו נאמנים לגמרי וליכא מיגו דבהא איכא נפקותא טובא כמבואר שם ד"כ והנה לכאורה היה מקום לומר דאין כוונת הירושלמי להביא ראיה בגוף הדבר שאין נאמנים לומר אין זה כתב ידינו דפשיטא כיון שכל אחד אינו מעיד על חבירו אין דבריו של א' במקום שנים רק דס"ד דלהימני דאי בעי היו מעידין כל אחד על חבירו ועל זה אמר מתניתא אמרה כן דקתני בכתב יד יוצא ממקום אחר אין נאמנים וקשה להימניה במיגו דאין זה כתב ידי ולא כתב יד חבירי וע"כ או דמיגו במקום עדים לא אמרינן או דאינו חוזר ומגיד או דמיגו דבי תרי לא אמרינן א"כ ממילא הכא נמי. אמנם מלבד מה דקשה לכוון דבר זה בלשון הריטב"א בלא"ה אי אפשר לפרש כן בירושלמי חדא דאכתי קשה קושיא ב' דבשלמא במשנה ליכא מיגו דעכשיו חושבין שיהיו נאמנים לגמרי משא"כ הכא בין כך ובין לא יהא אלא תרי ותרי ושפיר איכא מיגו ועוד דאין זה דומה למתניתין דאלו במשנה יש מקום לומר מיגו כיון שהם ג"כ תרי שאומרים אנוסים ולזה ס"ד דלא הוי מיגו במקום עדים אבל כאן דאין דבריו של אחד במקום שנים היאך ס"ד דמהני מיגו גבי חד להכחיש שנים ומה צורך לסייע ממשנה לכן נראה לפע"ד דמהירושלמי הזה יש ראיה לדעת הרמב"ם ומחבר לקמן ס"י דאם אינן מעידין על הלואה אסור להעיד דמפיהם ולא מפי כתבם וזהו דקאמר ר"ח לא מעלין ולא מורידין שאין הראשונים נאמנים ואין כוונת ר"י להביא ראיה לזה דפשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים רק דהראיה הוא דלא נימא כיון שהם אומרים אין זה כתב ידן אם כן פשיטא דאינן מעידין בהלואה והאחרים המעידין על כתב ידם אינן יודעין הלואה ועל זה אמר מתניתין אמרה כן דקתני אם יש עדים שהוא כתב ידם אינן נאמנים וקשה מה בכך הא אינן מעידין על הלואה והראשונים כיון שאומרים אנוסים ג"כ אינן מעידין על הלואה וע"כ דעד כאן לא בעינן שיעיד על הלואה באם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל אם כייח"א לא בעינן שיעיד על הלואה כמו שכתב המחבר לקמן ס"י והטעם יתבאר שם בס"ד כנ"ל פי' הירושלמי. ובתומים תמה אפי' במעידין כל אחד על חבירו היאך יהא תרי מול תרי דהא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

ולפעד"נ דלק"מ דהא בעדים אומרים לא חתמנו באין כתב ידם יוצא ממקום אחר בוודאי נאמנין כמו שכתב התומים בעצמו ס"ק ד' ואפי' למ"ד מדאורייתא אין נאמנים מ"מ נראה דהיינו דוקא באם אין מעידין כל אחד על חבירו א"כ הסברא דלא חשיד אינש לזייף הוא נגד כל חד אבל אם מעידין כל אחד על חבירו פשיטא דשני עדים נאמנים לכל דבר אם יבואו שנים ויעידו שאחד זייף פשיטא שיהיו נאמנין ומ"ש דעל עצמן לא הילכך אם כיימ"א מ"מ הוי תרי ותרי דכל היכי דשנים אומרים מזוייף לא אמרינן כמי שנחקרה בב"ד ואף דאנוסים אינן נאמנים ומשמע אף במעידין כל אחד על חבירו הא ליתא דאף אם שנים אחרים מעידין אנוסים לא מהימני רק כתרי א"כ בעדים עצמן הוי כמו שהגיד אבל במזוייף דאם אחרים אומרים מזוייף פשיטא דנאמנין לגמרי אם לא שיעידו שנים אחרים שהוא כשר הוי תרי ותרי א"כ מ"ש הן עצמן או אחרים דלענין מזוייף פשיטא שאין חילוק ודו"ק היטב:

(יא) מתוך כתבם. עש"ך שתמה על זה הא בנשתתק לא מהני שיעיד מפי כתבו כדלקמן סל"ו ועיין תומים שכתב לחלק דהתם במעיד בעצמו על כתב ידו דעל מנה שבשטר מעיד גרע טפי משא"כ הכא בעדים מכירין החתימות והראיה ממה שכתב הרשב"א הטעם דמקיימין שלא בפניו דעל חתימת עדים מעידים ש"מ דבעד המעיד גרע טפי. ודבריו בלתי מובנים והוא סותר עצמו דלעיל ס"ק ה' כתב בהדיא לדעת הרשב"א דבעד המעיד על כתב ידו פשיטא דמקיימין בלי בעל דין רק בעדים המכירין ועדים עצמן אומרים לא חתמנו אז בעינן קייום דאורייתא ועל זה נתן טעם דעל חתימת עדים מעידין אם כן הדרא קושיא לדוכתא דכיון דתרווייהו מקבלין בלי בעל דין א"כ מפי כתבם נמי דהא הריב"ש מדמה להו להדדי וכן מבואר בכל הפוסקים שלא חלקו בין עד המעיד על כתב ידו בין עדים אחרים מכירין דהכל מקבלין בלי בעל דין א"כ ה"ה מפי כתבם לשיטת הריב"ש והעיקר כתירוץ שני של התומים לחלק בין אילם בין שיכול להעיד. ומה שכתב בתומים דמנין לו להריב"ש זה לדמות מפי כתבם לקבלה שלא בפני בעל דין ואדרבא חזינן כמה דברים שלא הקילו ולפע"ד נראה דכוונת הריב"ש מדחזינן דלענין קייום בלילה לא הקילו רק בקבלה שלא בפני בעל דין ש"מ דכיון דעדים החתומים כמי שנחקרה בב"ד כבר נתקבל עדות זו בפני בעל דין א"כ ממילא מפי כתבם נמי כיון דלא מיחשב קבלת עדות ודוקא עדות לא מהני אלא מפיהם משא"כ קייום דלא הוי רק גילוי מילתא דמהאי טעמא שלא בפניו כנ"ל בטעמו של הריב"ש (יב) משני שטרות עש"ך בשם הרמ"ה שצריך להיות משני לוקחין והש"ך השיג עליו דאפי' בלוקח אחד סגי ולפע"ד נראה דדין זה תלוי בפלוגתא דר"ת ורש"י והרמב"ם לקמן סעיף זה כמו שאבאר דוודאי לדעת ר"ת דחיישינן