תפארת יעקב חושן משפט חלק א רה

דעת הרמב"ם וכן נראה מפירש"י סנהדרין ד"ט ע"ש ולפי זה יקשה בעדים אומרים אנוסים מחמת ממון למה לא מהימני נפלג דיבוריה וכל מה שתרצו התוס' כתובות י"ט ע"ב בד"ה ואין אדם הכל הוא אם נאמר פלגינן דיבוריה מחמת נפשות אבל לשיטת הרמב"ם אין מקום לכל התירוצים של תוס' ע"ש ודו"ק רק במה שתרצו כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבוריה לפסול השטר ואי ס"ד דבטוען מזוייף הקייום דאורייתא א"כ בטוען מזוייף שלא לוה כלו' ועדים מעידין מחמת ממון נאמנים וזה דבר מתמיה כי לא מצינו רמז מזה ברמב"ם וכל הפוסקים ואין להקשות הא בלא"ה לא סבירא ליה לרמב"ם תירוץ זה של התוס' שהרי כתב הריב"ש בתשובה סי' קנ"ה לדעת הרמב"ם דנאמנות ע"א באשה אינו אלא רק מדרבנן אם כן בהרגתיו היאך פלגינן הא אינו רק מדרבנן הא ליתא ולא דמי להתם כלל דהכא שאני דמדאורייתא עדים החתומים כמו שנחקרה בב"ד ואנן סהדי שלא היו אנוסים שוב אין אנו מקבלין עדות זו כלל דכיון שהגיד וכיון דכל מה שאנו מקבלין עדותן הוא רק מדרבנן לא פלגינן דיבוריה אבל שם מדאורייתא ג"כ יש על זה העד תורת עדות ואנו מקבלין עדותן רק שעדיין נחסר עוד אחד שיצטרף עמו א"כ כיון שאנו מקבלין עדותו מן התורה ממילא פלגינן דיבורו ככל עדות רק רבנן לא אצריכו עוד אחד וסגי בזה העד בלבד גם בלא"ה דקדקו התוס' לא פלגינן דיבורו כדי לפסול השטר ולא דמי להתם ודו"ק ובמקום אחר הארכתי בזה ולפי זה דברי הרמב"ם סותרין זה את זה:

והנה המ"מ תירץ דטעמו של הרמב"ם גבי גט כיון דהאשה אינה יודעת ואינה מכחישתו הוי הקייום דאורייתא ולפי זה לא קשה מהנ"ל דהתם המלוה וודאי מכחיש דהוא כשר לכך אפי' במזוייף הוי דרבנן וכן מהטור לא קשיא. ובתומים הביא ראיה לדבריו מפי' רש"י גיטין ד"ה דקושית הגמרא אי הכי יכול נמי הוא לס"ד דרבה לית ליה דרבא וקשה למה צריך קייום ובע"כ דה"מ דלית ליה דרבא היכי שהשליח יכול להכחיש דאז הקייום דרבנן כסברת המ"מ אבל כשהשליח חרש דכשיערער יהא הקייום דאורייתא רבה אית ליה דרבא ומוכח סברא הנ"ל ודבריו תמוהין דהמעיין בתוס' שם יראה דמה שנדחק רש"י לפרש כן אף דשם מסיק מקודם דרבה אית ליה דרבא הוא כדי לסלק קושית תוס' שם דדילמא כך הפי' ביכול לא צריך קייום רק באינו יכול צריך קייום כמו לרבא דלאחר שלמדו רבה ורבא שוים והתוס' תרצו שם דדוקא לרבא עדיף קייום מבפני נכתב ושפיר יש לפרש אינו יכול צריך קייום וכו' אבל לרבה בפני נכתב עדיף דכולל גם לשמה א"כ אין לפרש אלא אינו יכול סגי בקייום משא"כ יכול לא סגי בקייום ושפיר פריך אפי' יכול נמי דהא לאחר שלמדו מיירי ובאמת זה דוחק וכבר תמה מהרש"א שם דמ"מ לאחר שלמדו אף לרבה קייום עדיף ומהאי טעמא נדחק רש"י בכתיבת ידו דמיירי למאי דס"ד מעיקרא דרבה לית ליה דרבא ושפיר פריך לרבה יכול נמי דדוקא לרבא הפי' אינו יכול צריך קייום אבל יכול סגי בפני נכתב אבל לרבה א"א לו' כן כיון דלית לי' דרבא במ"נ אי יש עליו עוררין אף ביכול צריך קייום ולא מהני לדידיה בפ"נ שהוא משו' לשמה נגד המערער דהא לא ס"ל דרבא ולדעת הר"א כהן הנ"ל אפי' לרבא לא מהני כל שמערער נגד השליח ואי אין עליו עוררין אף באינו יכול ל"ל קייום וע"כ דכך הפי' יכול צריך בפני נכתב ובאינו יכול סגי בקייום ושפיר פריך כיון שלמדו אפי' ביכול ליסגי בקייום וזה ברור ולפי זה א"ש הקושיא אי הכי חד נמי], אבל לפי מה שהבין התומים בכוונת רש"י אכתי תקשי קושית התוס' דילמא כך הפי' אינו יכול צריך קייום כיון שלא יוכל להכחיש אבל ביכול דיוכל להכחיש לא בעי קייום א"כ מה הרוויח רש"י במה שפירש דהקושיא לס"ד הא למסקנא דרבה אית ליה דרבא קשה ג"כ לפי תירוץ התוס' הנ"ל ולא הרוויח בזה כלום וברור דליתא לדבריו בזה אך מ"מ תירוץ המ"מ בעצמותו נכון הוא ומיושב כל הנ"ל ומה שהקשה בתומים ומה שכתב הרמב"ם פי"ב מהלכות גירושין דאם הבעל טוען מזוייף והאשה מכחישתו אינה מגורשת ואסורה לכהונה דשוויה אנפשיה ח"ד ומזה דייק התומים דאינה מגורשת מן התורה דאל"כ בלא"ה אסורה לכהן ש"מ דאפי' האשה מכחישתו הקייום דאורייתא כל שאומר מזוייף ולפעד"נ דלק"מ דוודאי התם כוונת הרמב"ם דאינה מגורשת כיון דרבנן אצריכו קייום ומה שכתב דאסורה לכהונה דשחד"א הכוונה כיון שאילו לא היתה מכחישה אותו היתה כשרה לכהונה דאז מדאורייתא אינו גט א"כ כל הפסול בא מדיבורה והשתא דאינה נאמנת יכולה לחזור בה קמש"ל דשוויה ח"ד ושוב אינה נאמנת ופסולה לכהונה וזה ברור גם מה שכתב בתומים ליישב דברי הרב בא"ה דמיירי שאין המקדש לפנינו ליתא שהרי סיים שם ודלא כיש מי שמחמיר בדבר מהרי"ק שורש ע"ד והא מהרי"ק מיירי להדיא שהמקדש אומר שקידשה ע"ש וליכא למימר משום דמהרי"ק מיירי שם שחזר בו המקדש אח"כ הא ליתא שאם היה המהרי"ק דן על החזרה מה מקום יש לקידושין כיון שהמקדש והאשה והעדים כולם פה אחד אומרים שהוא מזוייף אלא וודאי שלא השגיח מהרי"ק על חזרתו א"כ מבואר דהרב חולק על מהרי"ק אף כשהמקדש אומר שקידשה גם מה שכתב לחלק בין גט לממון דבגט בעינן ידיעה וראיה משא"כ בממון מהני ידיעה בלא ראיה ליתא דפשיטא כיון דבלי ערעור הגט כשר ואנו סומכין על העדים החתומים בו אלמא דהך דעדים החתומים כמו שנחקרה בב"ד הוי כידיעה וראיה כיון שאותן העדים ראו א"כ אפי' טוען הוי ידיעה וראיה והעיקר בוודאי כמו שתירץ ה"ה הנ"ל כמו שכתבתי וא"כ לק"מ על הרמב"ם הנ"ל ומבואר ג"כ דלא כמהרי"ק בשם הר"א כהן אלא אף בטוען מזוייף כל שהמלוה אומר שאינו מזוייף הוי הקייום דרבנן כמו שהוכחתי וכן מבואר לדעת הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן אם כן הא דתנן ואלו נאמנים להעיד בגודלן ומוקמינן לה שיש גדול עמו ע"כ שטוען מזוייף דאי שטוען פרוע בלא"ה אין כאן מיגו להכחיש עדים פסולים ואפי' אין גדול עמו אלא וודאי כשטוען מזוייף ואפ"ה קאמר קייום שטרות דרבנן ש"מ דלא כהר"א כהן וכ"ש אי נימא דאם יש ע"א על הקייום וטוען פרעתי הוי ליה משיל"מ פשיטא דמיירי במזוייף דוקא אמנם בתוס' שם מבואר בשם ר"י כדע' הר"א כהן להדיא ע"ש ותמהני מהש"ך שכ' שהתו' כתובות כ"ט ע"א בסופו כיוונו להביא ראיה מר"ג לחלוק על הר"א כהן וליתא דכוונת התוס' בהך ומיהו לדחות הך אי נמי שכתבו דהתם מוכח דאפי' אין מכירין החתימה הקייום דרבנן וע"כ כתירוץ א' ובהא לא קשיא כלל מר"ג דהתם כבר נתקיים בלי הכחשה כלל כמ"ש לעיל ודו"ק]:

אך מה דפשיטא להו להפוסקים דדעת הטור דלא כהר"א כהן לדידי צ"ע טובא דהנה זה לשון הטור תקנת חכמים הוא לקיים השטר שכל זמן שלא נתקיים לא מבעי אם אומר מזוייף וכו' לכן תקנו חכמים לקיימו ואז אין הלוה יכול לומר שום דבר עכ"ל. והנה דבריו צ"ע לכאורה דאם נאמר דמה שכתב שכל זמן שלא נתקיים מוסב על התקנה דכך הוא התקנה שיצטרך קייום וכל זמן שלא נתקיים יכול לומר מזוייף ופרוע א"כ מה זה שסיים לכן תקנו חכמים לקיימו ואז אינו יכול לומר שום דבר משמע דהתקנה היתה כדי שלא יוכל לומר שום דבר ואדרבא נהפוך הוא דבלי התקנה מדאורייתא אינו יכול לומר שום דבר ואם נאמר דהפי' דהאי שכל זמן שלא נתקיים הוא נתינת טעם על התקנה דלכך תקנו לקיים משום דבלי התקנה יכול לומר מזוייף ופרוע במיגו דמזוייף לכך תקנו לקיימו ואז אינו אינו יכול לומר שום דבר א"כ קשה היאך הקילו גבי קייום מחמת שהוא מדרבנן בשלמא אי מן התורה בלי קייום אינו נאמן רק חכמים אצריכו קייום שפיר שייך להקל בו אבל עכשיו דמדאורייתא בלי קייום באמת נאמן הלוה בכל מה שיטעון וחכמים תקנו קייום שלא יהא נאמן א"כ היאך שייך להקל בו מחמת שהוא מדרבנן והטור עצמו כתב בסמוך ואפי' עומד וצווח מזוייף אל תקיימוהו אין שומעין לו דקל שהקילו חכמים בקייום שטרות דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה בב"ד עכ"ל והרי זה מבואר דלא כהנ"ל ואף שיש להעמיס דברי הטור בדוחק ולא כך המידה וצ"ע לכאורה. לכן נראה דכוונת הטור דוודאי מדאורייתא היכי דאינו מכחיש לא בעי קייום כלל והיכי דמכחיש אפי' קיום לא מהני דכיון דנאמן לומר מזוייף כדעת הר"א כהן הנ"ל לא מהני רק שיעידו העדים עצמן על חתימתן או שלוה אבל קייום על ידי דימוי דבהכי מיירי הטור] לא מהני מן התורה ולזה תקנו חכמים לקיים לעולם השטר היכי דליכא דמכחיש ואז אפי' יכחיש אח"כ שוב לא יהא נאמן [כמו שאין הבעל נאמן לערער כל שהאמינו השליח כמ"ש קודם לדעת הר"א כהן מסוגיא דריש גיטין] ועל דרך זה דברי הטור עולין יפה ובלא"ה הוא תמוה מאד ודו"ק וצ"ע. ומ"ש הטור אח"כ דקל שהקילו וקשה כיון דצווח מזוייף מדאורייתא לא מהני קייום הא ליתא דעיקר הכוונה דלא חשבו לקייום זה מעיקר הדין ואין מקבלין עדים שלא בפניו ומפי הכתב דאין דנין זה מעיקר קבלת עדות דכבר נתקבל העדות בשעה שחתמו וקייום זה גילוי מילתא בעלמא הוא אבל כשלא נתקיים כלל ואומר מזוייף לא שייך לומר כן דמעולם לא חתמו על השטר משא"כ כשמקיימין ונתברר שחתמו ממילא הוי עדות למפרע רק מדאורייתא לא מצינו לסמוך על קייום ע"י דימוי רק חכמים תקנו כן ודו"ק:

עוד הביא הש"ך בשם מהרי"ק דאפי' עדים אומרים לא חתמנו הקייום דרבנן הנה הש"ך לא ביאר יפה דברי מהרי"ק כי במהרי"ק שם מוכח דאם עדים אומרים לא חתמנו אפי' אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים כלל אפי' לדידן כל שהוחזק בב"ד פי' שקראוהו ב"ד וכן מוכח מהראי' שהביא מהך דשביעית וכן ממה שהקשה על עצמו מדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות עדות דכל שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר צריך שיעידו שזוכרין הלואה א"כ גבי קידושין אם היו אומרים שלא ראו הקידושין היו נאמנים כ"ש בלא חתמנו ודוחק ליישב דלא ראו הלוואה עדיף מלא חתמנו ולכאורה לק"מ דוודאי גבי קידושין דייק דמדאורייתא לא בעי קייום ואם אומרים לא חתמנו אחר שקראוהו ב"ד לא מהני אם כן אף דרבנן אצריכו קייום לענין קידושין לא מהני כמו שכתב שם מהרי"ק לענין הלוה אומר מזוייף או המתקדשת אבל גבי ממון נהי דמדאורייתא אין נאמנים מ"מ כיון דרבנן אצריכו וכיון שאומרים לא חתמנו אין כאן קייום ולק"מ מהרמב"ם הנ"ל אלא ברור דדעת הרב מהרי"ק אפי' גבי ממון באומרים לא חתמנו אחר שהוחזק בב"ד וקראוהו אינן נאמנים וכן מבואר להדיא ממה שכתב דהך סוגיא דפרק האשה שנתארמלה דאמרינן באין כתב ידם יוצא ממקום אחר אפי' לר"ל מיירי בלא הוחזק וקראוהו ב"ד ע"ש ואולם הרב הש"ך סייע למהרי"ק מהנ"י פרק איזהו נשך והר"ן פרק קמא דר"ה בשם הרמב"ן ולפי הנ"ל ההיפך מבואר מהנ"י והר"ן דלדידן באמת אפי' הוחזק נאמנין רק לר"מ אין נאמנים ואפי' לר"מ כתבו באנוסים ובלא חתמנו נאמנים אך