תפארת יעקב חושן משפט חלק א רב

לו על הלוה כלום וחב לאחרים לא הוי דאי. בעי מחיל ליה [ובע"כ צריך לומר כן דאל"כ בלא"ה לא מהני מיגו דהוי במקום עדים כמו שכתבו התוס' בד"ה הרי אילו וע"כ משום הודאת בעל דין נגעו בה] מ"מ אינו נאמן לעשות עדים רשעים כ"ש הלוה שהוא טוען לזכותו שאינו נאמן במיגו וז"ב. וכן כ' הראב"ד להדיא הובא בחידושי הרמב"ן ז"ל וז"ל שם ותירץ הראב"ד ז"ל משום דאמנה עולה הוא ולא מהימן לו' מידי דעול' דעדים חתימי אעולה ואיכא למידק עלה דהא השתא אכתי לא ס"ד הך סברא ואיכא למימר דאה"נ דלא ס"ד הא דאמר רב שישא ברי' דרב אידי דעדים לא מהימני מיהו הא דאמר רב כהנא דאסור לשהות שטר אמנה ידעינן לה הילכך לא מהימן משום מיגו לישווי סהדי רשיעי כך כתב הרב ז"ל עכ"ל. הרי לך דעת הרמב"ן והראב"ד כדעת הרשב"א הנ"ל וגדולה מזו נראה מדברי הראב"ד ורמב"ן הנ"ל דאפי' למאי דס"ד דעדים גופייהו מהימני מ"מ המלוה אינו נאמן לישווי סהדי רשיעי א"כ כ"ש השתא דעדים גופייהו לא מהימני דאין הלוה נאמן דהוא מחש להכחיש עדים ואף שהרמב"ן ז"ל כתב ע"ז ולא נהירא בטעמא ועוד דאמנה דמלוה לא משוי סהדי רשיעי שמא בינו לבינו היתה האמנה וכו' מ"מ לפי השגה השניה פשיטא דהלוה שאומר בפי' שהעדים ידעו מזה שאינו נאמן ואפי' להשגה ראשונה נרא' פשוט דכוונתו כיון דס"ד דעדים גופייה ונאמנין פשיטא דגם המלוה נאמן דאי אין המלוה נאמן דמשוי סהדי רשיעי א"כ גם העדים לא היו נאמנים דזה מוסכם שאין אדם משים עצמו רשע. ועוד נר' דכוונתו כיון שהוא מודה בעצמו וחב לאחרים לא הוי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי לא איכפת לן במה דמשוי סהדי רשיעי אבל לוה שאומר לזכותו ועושה בפי' עדים רשעים פשיטא שאינו נאמן במיגו גם בחידושי הר"י מיגאש כתב שם וז"ל תדע דהא לענין עדים אמרינן דלא מהימני משום דרב כהנא הרי למדת אף דאיכא למימר מיגו כיון דקאמרי מידי דעולה לא מהימני ה"נ אף דבידו למחלו כיון דקאמר מידי דעולה לא מהימן הרי לך דעת הרשב"א והראב"ד והרמב"ן והר"י מיגאש דאינו נאמן במיגו לעשות עדים רשעים. ולפי זה צריך לומר דהרשב"א שהביא ב"י מחודש ל"ט דכל שלא בדקו משוי נפשייהו רשעים חולק על הנ"י הנ"ל דאם לוה אומר קטן היה אינו נאמן:

אבל באמת זהו לפי הבנת הש"ך בדברי הנ"י הנ"ל אבל לפע"ד שלא היה זאת דעת הנ"י כמו שאבאר והוא דהיאך אפשר דכוונת הנ"י דאף שעושה עדים רשעים נאמן דהא כתב שם ואע"ג דבב"ב מבעי' לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה לא כל החזקות שוות וכוונתו דהא נמי חזקה הוא אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול ויש לתמוה דמשמע מדבריו דחזקה דת"ז עדיף מהך חזקה וזה מבואר בהיפך דהא חזקה דת"ז אילו עדי' מעידין דפרע ת"ז נאמנין כמבואר להדיא בכל הפוסקים וכאן אפילו עדים אינן נאמנים וא"כ כאן עדיף טפי וע"כ צריך לומר דוודאי מדקאמר ר"ל חזקה אין העדים חותמין וקשה מאי קאמר חזקה הא עדים גמורים הוא כיון שאין עדים נאמנים וע"כ דוודאי אם חתמו ולא בדקו או שבדקו וידעו שהוא קטן אז הם רשעים באמת וזהו הוי כעדים ומודה הנ"י דאין הלוה נאמן אך חזקה דר"ל היינו כמו שכתב בש"מ דיש כמה בני אדם שהם גדולים בקומה וקטנים בשנים ופעמים משכחת לה שטעו שהוא גדול ובזה אם נותנין אמתלא לדבריהם נאמנים אבל מ"מ חזקה יש שהעדים וודאי בדקו עד שידעו בבירור שהוא קטן הילכך הלוה שאומר קטן היה אינו משים העדים רשעים שאפשר שטעו כנ"ל רק חזקה הוא דוודאי לא טעו ועל זה מתרץ הנ"י לא כל החזקות שוות דחזקה דת"ז עדיפא וזה פשוט ולפ"ז מבואר מדברי הנ"י הנ"ל שכל שהוא נגד עדים שהוא או' בפי' שהם רשעים בוודאי אינו נאמן מכ"ש מחזקה דת"ז כנ"ל ולפי זה מה שכתב ב"י בשם הרשב"א דכל שלא בדקו משוי נפשייהו רשיעי או דחולק באמת על הנ"י בזה דלא מהני אמתלא כלל או דמיירי ג"כ שאין נותנין אמתלא למה לא בדקו אבל מ"מ בהא כ"ע מודו שאין הלוה נאמן לעשות עדים רשעים במיגו נמצא כיון דכל גדולי הפוסקים הנ"ל סוברים שאין הלוה נאמן לעשות עדים רשעים ועיקר יסודתו של הש"ך על דברי הנ"י הנ"ל וכבר בארנו שלא היה זאת דעת הנ"י הכי נקטינן. ובתומים סי' פ"ב ס"ק א' כתב שאין צורך להש"ך להביא ראיה מהנ"י פ' מי שמת דמן הש"ס גופא מוכח כן דאל"כ למה קאמר כדאמר לוה וכדרב הונא לימא כגון שהעדים יודעים באמנה ואפילו למ"ד צריך לקיימו אינו נאמן ודבריו תמוהין דהא התוס' הקשו אמאי לא קאמר דקאמרי עדים וכדרב הונא ותרצו דלא ניחא ליה לאוקמא דלא כרבנן דס"ל אלימי עדים לאורעי שטרא וא"כ לפי דבריו מה יענה לדברי התוס' הללו אכתי קשה אמאי לא קאמר דקאמרי עדים ואפי' לרבנן אין נאמנים דמשוי נפשייהו רשיעי וע"כ דהשתא אכתי לא אסיק אדעתין מהך דרב כהנא ורב אשי הוא דחדית לה וכמו שכתבו הרשב"א והרמב"ן הנ"ל וכמו שהוכחתי לעיל בראיות ברורות אם כן היאך יאמר דקאמר לוה בידיעת עדים דמה בכך הא לא משוי סהדי רשיעי כלל לס"ד אבל לפי המסקנא פשיטא דאינו נאמן כמו שהוכחתי וזה ברור:

(ב) או כתבתי ללות. ב"י והסמ"ע פירשו שטוען ממנו נפל ומצאו זה והקשה ה"ה פרק י"ב מהלכות גירושין דבגט שאינו מקויים פסק שם הרמב"ם דאם הבעל טוען ממני נפל אינו נאמן אף דאיכא מיגו ותירץ שם שאינו דומה דין הממון לדין האסורין ותמה הרב בעל קצה"ח מסוגיא דפרק כל הגט קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש וכו' ש"מ שני יוסף בן שמעון וכו' ומאי קאמר דילמא שאני ממון מאיסור כמו שכתב ה"ה ומן הטעם הזה פי' אמנה בידיעת עדים וכתבתי ללות שלא בידיעת עדים. והנה מלבד מה דכבר הוכחתי מקודם שאם אומר אמנה בידיעת עדים אינו נאמן לכ"ע אלא אף לדעת הש"ך הנ"ל דבריו תמוהין דא"כ אמנה גרע טפי מכתבתי ללות והיאך קתני כתבתי ללות אח"כ ועוד דהא כתבתי ללות היינו ממש אמנה רק שאינו עושה עדים רשעים וכיון דתני אמנה כתבתי ללות פשיטא דכי משום שאינו עושה עדים רשעים לא יהא נאמן ותרי זימני אמנה למה לי גם הטור התחיל לומר מזוייף ואחר כך פרוע ואחר כך אמנה דבכל אחד הוי רבותא טפי והיאך יאמר המחבר כתבתי ללות אחר אמנה לפי פי' הרב ז"ל. אמנם נראה לפע"ד לפרש דברי ה"ה כך והוא קרוב לדרך התומים אך לא יקשה עליו קושית הקצה"ח והוא דכאן וודאי לא מיזדהר כ"כ כיון שאינו מקויים הוא יודע שיכול לטעון מזוייף משא"כ התם אף שיכול לטעון מזוייף ירא שמא תלך למקום אחר ותנשא בו משא"כ התם בשני יוסף בן שמעון דהחשש הוא ממלוה בוודאי כל אדם מזהר זהיר בממונו ובשטרותיו שאפי' לא ימצאנו שום אדם יפסיד והא פשיטא דחייש טפי מגט משא"כ הכא דהחשש הוא מלוה אם כן איכא תרתי למעליותא חדא דהחשש הוא שמא ימצאנו המלוה דוקא ואף אם ימצאנו יטעון מזוייף הילכך שפיר באיסור מיזדהר טפי שמא תלך למקום אחר משא"כ התם נהי דהקטנה מזדהרא שמא תמצאנו חברתה אבל פשיטא דביוסף ב"ש דחייש מלוה טפי שאם יאבד לא יגבה חובו ובוודאי מיזהר זהיר בי' וזה פשוט. איברא דהמעיין בתוס' יבמות קט"ו בד"ה מאי אמרת יראה דבלא"ה לק"מ קושית קצה"ח די"ל דהרמב"ם מפרש כאינך פרושים בתוס' שם דשם הקושיא כמו דבגט לא חיישינן שמא מסרה לחברתה לצור על פי צלוחיתו כן בשני יוסף בן שמעון ע"ש:

אמנם בעיקר מה שחילק ה"ה בין גט לממון הוא דוחק גדול כמו שכתב בתומים לכן נראה לפע"ד ליישב קושית ה"ה בפשיטות ואולי גם ה"ה נתכוון לזה כמו שאבאר והוא דיש להבין בתוס' כתובות י"ט ע"א בד"ה מודה שהקשו וא"ת ואמאי לא מהימן לומר פרוע במיגו דמזוייף ויש לומר דירא לומר מזוייף פן יכחישוהו וליכא מיגו וכו' עד סוף הדיבור ואין לומר משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דבסמוך מסקינן אמילתא דרב דלא מהימן וכל משכיל ישתומם בדברי התוס' הללו כי נראה כאילו הם באו בקושיא מחודשת אמאי לא מהימן במיגו הלא זה היה קושית המקשן לר"מ אנוסים מ"ט ופירש"י אמאי לא נימא הפה שאסר ועל זה מתרץ כדרב הונא אמר רב והוי להו להקשות אכתי קשה נהימניה במיגו גם הוי להו להקשות על עדים ולא אלוה שהרי הם בעצמם פירשו מקודם דהא דמשני כדר"ה הפי' כמו שאומר ר"ה בלוה כן אומר ר"מ בעדים וא"כ לא תירץ כלום אקושיא שהקשה ר"ח מ"ט דגם מה שתרצו דירא לומר מזוייף פן יכחישוהו נראה פשוט דזה לא שייך בעדים וא"כ אכתי היאך מדמה דר"ה לעדים. תו מה שכתבו אבל אין לפרש משום חזקה שטרך בידי מאי בעי דא"כ באמנה מסקינן בסמוך אמילתא דרב דאינו נאמן וקשה הא בעדים לא שייך האי טעמא כלל ובשלמא לפירש"י אתי שפיר ודו"ק אבל לפי' התוס' בעצמם מקודם קשה תו קשה מה שכתבו דירא לומר מזוייף וכו' משמע לדידן אמרינן מיגו כי האי ולא חיישינן לזה דהא קיימא לן דצריך לקיימו. ובאמת מבואר בכמה מקומות דהאי מיגו לא אמרינן גם מצינו בשכרו שלא בעדים משמע אף שאין העדים לפנינו אינו נאמן במיגו כמו שכתב בתומים סי' פ"ט ע"ש וראיתי מי שרוצה לחלק דהיכי דאיכא נפקותא אמרינן מיגו כי האי והיכי דליכא נפקותא רק העזה בעלמא אמרינן ולפי זה הכא ליכא נפקותא דסוף סוף חייב לשלם רק העזה שיהא מוכחש מעדים והוא תמוה דמ"מ לדידן תקשי דחייב לישבע היסת ויפסל לעדות ולשבועה כשיטעון מזוייף משא"כ פרוע גם יש לדקדק בסוגיא שם דקאמר ליה ומר היכי ס"ל אמר ליה כי אתי לקמן לדינא אמרינן ליה זילי קיימו שטרייכו וחותו לדינא וקשה בפשיטות הוי ליה לומר אנא סבירא ליה צריך לקיימו ומה לו כל האריכות הזה:

לכן נראה לפע"ד לפרש דברי התוס' בפשיטות ולק"מ מכל הנ"ל כמו שיתבאר דוודאי הפרש גדול בין אם נאמן במיגו או הפה שאסר הפה שהתיר דמיגו הוא שאנחנו נכריח שהוא טוען אמת דאי שקר היה יכול לטעון כך ויפטר ולפי זה כל שיש לדחות ההכרח שיותר טוב לו לטעון כמו שהוא טוען שוב ליכא מיגו אמנם הפה שאסר אינו בגדר זה כלל אלא כל כמה שהוא בעצמו חידש כל הכח שאנו רוצין לחייבו ע"י זה כגון שטר שאינו מקויים דבלי הלוה הוי כחספא בעלמא ואין תורת שטר עליו כלל והוא בעצמו חידש לנו זה שעשאו שטר וכיון שע"י דיבורו נעשה שטר אי אפשר לדון בו כדין שטר גמור אלא כמו שאם לא היה אומר שהוא שטר והיה נשאר כמות שהוא בחזקת חספא בעלמא ובזה אינו נאמן מצד הכרח שאומר אמת