תפארת יעקב חושן משפט חלק א רא

ואני תמה כי מדברי התוס' מבואר כן להדיא כהרשב"א ודלא כש"ך שהרי כתבו ליישב פי' ריב"ם דלא חיישינן שיכתבו שני שיטין על הנייר דיש לחוש שיעשה ב' שטרות ופסול כמו בשני שיטין לפני העדים פסול כמו כן בין עד לעד ומזה הלשון מבואר ג"כ דלא כמהרש"א דלשיטתו אינו פסול כלל ודו"ק) והשתא אי ס"ד דהתוס' סבירי להו כדעת הש"ך א"כ קשה מ"מ הא אפילו יכתבו נחנו סהדי על המחק מ"מ יש חשש זה דיחתוך השטר העליון עם העד הראשון ויעשה עם אחד מן השוק קנוניא ויעשה לו עוד שטר כזה בע"א ויצטרפו וע"כ דלא חיישינן לע"א שיעיד בשקר כסברת הרשב"א וזה ברור:

מו (א) אמנה הוא כתב ב"י סימן פ"ב וז"ל מימרא פ"ב דכתובות ובספר גי"ת שער י"ז חלק א' האריך לתמוה מאין הוציא הב"י דין זה מפרק ב' דכתובות והש"ך לקמן סי' פ"ב תמה עליו דדין זה מוכרח מדברי רבא דקאמר לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא מוכח להדיא דלמ"ד צריך לקיימו נאמן ובאמת שגם בספר גי"ת שם לא נעלם דבר זה [אך שכתב שזה רחוק ולפעד"נ שכל דברי הגי"ת נכונים וברורים דפשיטא דלא מוכח מהנ"ל מידי כמו שאבאר [גם מה שחידש דאפי' הלוה אומר שהעדים ידעו מאמנה נאמן וכ"כ בקצה"ח ס"ק א' נלפע"ד ברור דליתא דליתא כמו שאבאר בסמוך בס"ד] דהא בהדיא כתבו התוס' כתובות י"ט ע"א ד"ה לעולם וז"ל וא"ת ואמאי לא קאמר נמי לעולם דקאמרי עדים וכר"ה וי"ל דשאני עדים דאלימי לאורעי שטרא אליבא דרבנן לא נימא ליה לאוקמא דלא כרבנן ע"כ וקשה הא התם מסקינן להדיא דלכ"ע אין העדים נאמנין לו' אמנה בלי שום חולק משום דמשוי נפשייהו רשיעי ורבנן לא קאמרי אלא באנוסי' מחמת נפשות דלא משוי נפשייהו רשיעי וכן בתוס' בד"ה מודה כתבו אבל אין לפ' משום חזקה שטרך בידי מאי בעי דא"כ באמנה מסקינן בסמוך אמילת' דרב דאינו נאמן ובאמנה לא שייך האי טעמא וקשה הא באמנה אפי' ר"נ מודה כמו שכתבו התוס' להדיא בד"ה ואיתא וד"ה עדים אלמא אף דפרוע נאמן אמנה לא ש"מ דיש טעם אחר באמנה מפרוע וע"כ לומר דכך כוונתם כיון דרבא מסיק כדאמר לוה וכדרב הונא וקשה קושיתם אמאי לא קאמר דקאמרי עדים וע"כ דלא סליק אדעתייהו טעמא דעולא כלל ולכך לא ניחא ליה לאוקמא דלא כרבנן וכן לא סליק אדעתייהו טעמא דר"נ לקמן אלא אמנה ופרוע חד טעמא אית להו ושפיר כתבו דאין לפרש משום שטרך בידי מאי בעי דא"כ באמנה מסקינן בסמוך אמילתא דרב והתם לא שייך האי טעמא וזה ברור בכוונת התוס' ונסתלקה קושית מהרש"א שם ולפי זה יפה כתב הגי"ת דמהתם אין ראיה כלל דוודאי רבא דע"כ לא אסיק אדעתיה שום טעם אחר באמנה מפרוע שפיר כתב דקאמר לוה וכדרב הונא דוקא אבל לפי האמת דמסיק דעדים שאחרי אמנה משוי נפשייהו רשיעי ולכ"ע אין נאמנין א"כ שפיר יש לומר שגם הלוה אינו נאמן שעושה עצמו רשע ואף דלדינא נראה לפע"ד דבאמת נאמן הלוה אפי' להשים עצמו רשע כמו שאבאר בסמוך וכ"כ הב"ח אבל מ"מ פשיטא שיפה כתב הגי"ת שאין זה מוכח מהך סוגיא דהתם כמו שבארנו וכן מבואר להדיא בספר אסיפת זקנים שם דעד דחדית לן רב אשי טעמא דאמנה משום דמשוי נפשייהו ס"ד דבהא לאו רשיעי כלל ע"ש בשם הרשב"א ורמב"ן ור"י מיגאש א"כ פשיטא דלא מוכח מהת' מידי וזה תמוה מאד:

וביותר קשה לי על הש"ך דהא בהדיא כתבו התוס' ד"ה אימא וד"ה עדים דאפי' ר"נ מודה באמנה דאינו נאמן משום דמרעי לשטרא וכן הוא בפסקי תוס' להדיא דהכי קיימא לן ואף דבעלמא הלכתא כמר בר רב אשי שאני הכא דבעיין דרבא אליבא אזיל כמו שכתב הש"ך סוף סי' זה וכן דעת רבינו האי ושאר פוסקים וא"כ קשה קושית הש"ך למה לא קאמר כדאמר לוה וכדרב הונא הא ר"נ בר פלוגתא מודה בזה ובע"כ כמו שכתבתי דרבא ע"כ לא אסיק אדעתיה שום טעם אחד באמנה מפרוע א"כ לפי האמת דר"נ ס"ל אף דפרוע נאמן אמנה לא א"כ לדידן נמי אף דפרוע נאמן אמנה לא ואף דבאמת על המחבר לא קשיא דפסק כהרי"ף ורמב"ם דפסקו כמר בר רב אשי דקיימא לן כוותיה בכולה תלמודא בר ממיפך שבועה אבל דברי הב"י תמוה דהיאך כתב שהוא מימרא פ"ב דכתובות וביותר יש לתמוה על הש"ך דפסק סוף סי' זה כדעת רב האי וסייעתו דהלכה כר"ן א"כ פשיטא דלפי האמת אינו נאמן לומר אמנה. גם מה שתמה הש"ך על מה שכתב שהתוס' חולקין וכתב וז"ל הכל כשגגה הוא תמוה דבהדיא כתבו התוס' ד"ה אימא וד"ה עדים דבאמנה אפי' לר"נ אינו נאמן דסבירא ליה צריך לקיימו וכן בפסקי תוס' פסקו להדיא כר"נ והרי זה מבואר שהתוס' חולקין כדברי הרב בעל גי"ת גם מה שכתב בעל גי"ת לתמוה על הר"ן שכתב ומסקנא דגמרא הכי איתא דבריו נכונים שאין מן הגמרא שום הכרע שהאומר אמנה יהא נאמן למ"ד צריך לקיימו כמו שבארנו:

אמנם נראה לפע"ד עיקר לדעת הפוסקים כמר בר רב אשי נאמן לומר אמנה. אף דהעדים אינן נאמנים לעשות עצמן רשעים אבל הלוה לפטור עצמו מהימן לעשות עצמו רשע וכן נרא' לי לי להוכיח מהסוגיא שם דלישנא קמא קאמר רמב"ח לא שנא אלא מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנים אפילו בסיפא ומקשה רבא עדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה בב"ד וכיון שהגיד וכו' ומסיק ארישא לא שנא באנוסים מתחת נפשות אבל מחמת ממון אין נאמנים. והנה יש להבין לרמב"ח בלישנא קמא כיון דבסיפא מחמת נפשות נאמנים אלמא דלית ליה כיון שהגיד וכו' ומ"מ מחמ' ממון לא דמשוי נפשייהו רשיעי ומ"ש ברישא נאמנים מחמת ממון ואי משום מיגו הא בסיפא הוי עדים כיון דלית. ליה כיון שהגיד וכי מיגו עדיף מעדים ותו יש להבין מ"ש דרבא חזר בו דרישא מחמת ממון לא כיון דאהא לא הקשה כלום. לכן נראה לפע"ד ברור דנהי דקיימא לן אין אדם משים עצמו רשע היינו דוקא להאמינו בתורת עדות אבל כל שאינו נאמן בתורת עדות רק בתורת מיגו כמו בעל דבר יכול להשים עצמו רשע והשתא אתי שפיר דכבר נודע מה שהקשו תוס' בד"ה הרי אילו ברישא הא הוי מיגו במקום עדים ותרצו כיון דאצריכו קיום יכולין לחזור תכ"ד ולפי זה רמב"ח דלית ליה עדים החתומים כמי שנחקרה בב"ד א"כ שפיר נאמנין ברישא לאו בתורת עדות אלא בתורת בעל דבר דנאמן במיגו אפילו לעשות עצמו רשע אבל בסיפא דליכא מיגו רק להאמין בתורת עדות הילכך מחמת נפשות נאמנים דלית ליה עדים החתומים כנ"ל ולא הוי כיון שהגיד אבל מחמת ממון אין נאמנים בתורת עדות להשים עצמן רשעים ומיגו לית להו בסיפא אבל רבא דחדית לן דעדים החתומים נעשו כמי שנחקרה בב"ד וקם קושית התוס' הנ"ל דהוי מיגו במקום עדים ברישא וע"כ משום דיכולין לחזור תכ"ד וה"מ כשאומרים מחמת נפשות אבל מחמת ממון לא מהני חזרה כיון שאינן נאמנים בתורת עדות בזה ועדות ראשונה קיים ואין כאן רק מיגו ומיגו במקום עדים לא אמרינן [ודו"ק היטב כי בזה מיושבין קושית הרבה ובחידושי הארכתי בזה] עכ"פ מוכח כהנ"ל דדוקא עדים אינן נאמנים בתורת עדות כל שמשימין עצמן רשעים אבל לוה בעצמו וודאי נאמן להשים עצמו רשע וכ"כ הב"מ. אמנם כל זה אם טוען אמנה שלא בידיעת עדים דלא משוי סהדי רשיעי אבל אם אומר אמנה בידיעת עדים דמשוי סהדי רשיעי נראה פשוט דלא מהימן ודלא כהש"ך כמו שאבאר דהא בהדיא כתבו התוס' בד"ה הרי אלו דעדים ג"כ לא היו נאמנים אפי' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר דהוי מיגו במקום עדים ואפילו באנוסים מחמת נפשות רק דעדים נאמנים דיכולין לחזור תכ"ד אבל הלוה שאומר על העדים שהיו רשעים הרי מיגו במקום עדים גמור הוא שאילו היו אותן העדים לפנינו בעצמן לא היו נאמנים וא"כ אנן סהדי שלא היו רשעים והיאך יהא הוא נאמן נגד עדים. והנה בספר הפלאה רוצה לומר דמיגו בעיקר עדים אמרינן כמו מיגו בעיקר הנאמנות ודבריו תמוהין דהא בהדיא כתב ב"י בטעם מחלוקתן של בעל העיטור ובעל התרומות דבעל העיטור סובר דהוי כמיגו במקו' עדים ובעה"ת סובר דלא אלים נאמנות כעדים הרי להדיא דמיגו בעיקר עדים לכ"ע לא אמרינן ולא ידעתי היאך עלה על דעתו לומר כן דבהדיא מבואר בש"מ לכתובות בשם כמה ראשונים דאפילו מיגו בעיקר החזרה מבעיא לן וכ"ש מיגו בעיקר עדים. לכן נראה לפע"ד ברור דאם הלוה אומר דעדים ידעו מזה פשיטא דאינו נאמן דהוי מיגו במקום עדים כנ"ל:

אמנם הרב הש"ך כל יסודו על דברי הרב הנ"י פרק מי שמת דנאמן הלוה לומר קטן היה ואף דאם עדים אומרים קטן היה אין נאמנים דמשוי נפשייהו רשיעי כמבואר בתשובת הרשב"א הובא בב"י מחודש ל"ט דכל שלא בדקו משוי נפשייהו רשעים ואומר אני אף אם יהיבנא ליה הא דדעת הנ"י כן מ"מ כל גדולי הפוסקים הראשונים חולקין עליו בזה כמו שאבאר וז"ל הרשב"א בחידושיו הובא באסיפת זקנים לכתובות פרק האשה שנתארמלה וא"ת נהימניה במיגו דאי בעי מחיל א"נ דאי בעי קליה יש מתרצים כיון דמשוי לעדים ברשיעי וגם עושה עצמו רשע ריע טענתו ולא מהימנינן ליה משום מינו ואינו מיושב כל הצורך דהא משמע דהשתא אכתי לא ידעינן לטעמא דעולא ורב אשי הוא דחדית לה עכ"ל משמע דלפי האמת דאיכא עולה באמנה לא אמרינן מיגו לעשות עדים רשעים ומה התם שהמלוה מודה בעצמו שאין