תפארת יעקב חושן משפט חלק א קצז

דדוקא בגט אמרינן הכי ולא בשאר שטרות שאין קייום שטרות אלא בסוף וכתב שכן דעת התוס' פרק גט פשוט והשיג על מהרש"א שם. ודבריו תמוהין מאוד דהא בהדיא כתבו התוס' אחר שזכרו דר"ת חזר בו שהקשו מגט קרח דכשר בין בתחלה בין בסוף ותירצו דשאני התם דמכל תלתא מקוימין אבל בפשוטים שאנו מקיימין למטה בתרי פסול לבסוף עכ"ל. והשתא פשיטא שאין כוונת התוס' להקשות מגט קרח אהא דכשר בתחלה ובשאר גט פסול לכתחילה חדא דמאי ענין קושיא זו לכאן וזו קשה לכל הפרושים ולא כאן רק בסוגי' דהמביא תנין וכבר הקשו התוס' שם קושיא זו ותירצו אותה ע"ש ועוד שאין תירוצם עולה יפה לקושיא זו כלל וברור דכוונת התוס' להקשות לפי מה שהעלו דר"י חזר בו משום דקיו' השטר לבסוף וה"ה גט א"כ מ"ש גט קרח דכשר לבסוף וכמו שהקשה הרמב"ן על בה"ג ועל זה תרצו דשאני מקושר דמקיימין מכל תלתא אם כן מבואר דבגט פשוט פסול לבסוף כמו בשאר שטרות וכ"כ הב"י באה"ע סי' ק"כ בשם ר"ח דלבסוף פסול בין בגיטין בין בשאר שטרות והיינו כמו שכתבתי גם מה שפירש דברי התוס' פרק המביא דמה שכתבו ואפי' מאן דמכשיר הכוונה בשאר שטרות כמו בגיטין והא דאמר אתי לאיחלופי היינו שיבואו להכשיר בשאר שטרו' למטה אפי' לשם עדות ואני תמה דוודאי ע"כ דמה שאמר אתי לאיחלופי בשאר שטרות ולא קאמר בגט גופא וע"כ כמו שכתב הר"ן דבגט ליכא למיחש כיון שתלוי בדעת הבעל ע"ש וזהו אם החשש מחמת צירוף הפסול עם כשר אבל אם החשש מחמת הקייום פשיטא דבגט גופא יש לחוש והשתא אי נימא דבגט כשר לבסוף שהקייום למעלה א"כ כמו דבשטרות פסול לבסוף לפי שהקייום למטה ואתי לקייומי בקרובים אם כן ה"ה בגט למעלה כיון שהקייום למעלה ולמה תלוי פסול הגט בשאר שטרות ואמת כי בתוס' פרק גט פשוט משמע דאפילו אי הטעם משום קייום אין החשש שיקיימו בקרובים של מטה רק מחמת שהוא במקום הקייום יחשבו שקרוב כשר וזהו לא שייך בגט כמו שכתב הר"ן אבל בתוס' גיטין הנ"ל מבואר להדיא דקושית ר"י דיש לחוש שיקיימנו בעדיו של מטה שהם פסולים ע"ש א"כ ע"כ דמה שכתבו אח"כ ומאן דמכשיר הכא הכוונה בגיטין דוקא בתחילה אבל בסוף פסול דבגט ג"כ הקייום למטה ובלא"ה אין דברי הש"ך מובנים כלל בפי' דברי התוס' אך אפי' אי נימא דכוונת התוס' למאן דמכשיר הקייום למטה ואוסר לבסוף אבל למאן דפוסל הקייום למעלה ומתיר לבסוף אבל מ"מ קושיא הנ"ל דלמה לי טעמא דשאר שטרות כיון דהקייום למעלה פסול כמו בשאר שטרות למטה כנ"ל:

גם מה שהשיג על פי' מהרש"א בתוס' פרק גט פשוט הנה מלבד מה דכבר הוכחתי דע"כ כוונת תוס' דגם בגט פסול לבסוף ופי' מהרש"א מוכרח אבל בלא"ה מה שהקשה על פי' מהרש"א דהתוס' הקשו מפ"ב דגיטין על בה"ג והיאך לא תרצו בזה כלום ואי כתירוץ מהרש"א א"כ אין כאן התחלת קושיא שהרי לא חשו להזכיר תירוץ זה אבל באמת דברי מהרש"א ברורין דוודאי מעיקרא לא סליק אדעתייהו טעם הפסול לבסוף משום קייום רק משום עדים דאז נראין טפי בעדים משא"כ מתחילה לא נראין כ"כ כעדים כמו שכתב בהגה' דלכבוד ולמילוי חתמו ולפי זה יפה הקשו מהך דהמביא תנין דהתם פוסל בתחילה וע"כ משום דעדים חותמין זה בפני זה אם כן מבואר להדיא דטפי נראין כעדים מעיקרא ממה שיחתמו לבסוף דאל"כ היאך פוסלין בתחילה משום דנראה כעדים שחותמין מעיקרא והשתא ליכא למימר דהכוונה לבסוף כ"ש דפסול דא"כ למה פסול לכתחילה דהא בזה נראה טפי למילוי ולכבוד מה שיחתמו לבסוף דנראה טפי כעדים וע"כ דלבסוף באמת לא נראה כעדים ובשר רק בתחילה נראה כעדים לפי שחותמין בפני העדים אם כן מבואר דלא כבה"ג אבל לפי מה שהקשה ר"י לר"ת מקייום למטה וחזר בו ר"ת דלבסוף פסול משום קייום למטה א"כ שפיר יש לומר דלבסוף כ"ש דפסול אבל לא משום עדים רק משום קייום א"כ גבי גט כל שחותמין קודם שפיר נראין כעדים כיון שהוא בפני הכשרי' אבל בשטר שחותמין זה בלא זה בחתימה קודם אינו נראה כעדים אבל בסוף לעולם פסול משום קייום לכך כשזכרו החזרה של ר"ת משום קייום שוב לא קשיא להו מידי מהמביא תנין והיינו כמו שכתב מהרש"א אך הא קשיא לפי' מהרש"א דיצטרך לומר לשיטת התוס' באמצע כשר ובאמת בגיטין פ"ב כתבו להדיא באמצע פסול לאחר חזרה [ובאמת נראה דמהרש"א מחלק בין שטר לגט דבגט כשר דבזה הטעם משום עדים ולא שייך בגט כמו שכתב בתומים] וצ"ע בזה אבל עכ"פ מבואר מדברי התוס' להדיא דבגט ג"כ פסול לבסוף וכדברי הב"י ודלא כש"ך:

ומה שהאריך הש"ך להביא ראיה מן הירושלמי פ"ק דגיטין ומהפך הגירסא ומכריח כדעת בה"ג קשה לי טובא לפי גירסתו דהיאך קאמר ר' אילא אתיא כמ"ד אין עדים חותמין זה בלא זה דהא ר' אבין מוקי לה בחתם ישראל לבסוף ולר' אילא אפילו חתם כותי לבסוף כשר כיון שע"כ ראה שחתם הכותי א"כ מורה לו לחתום לשמה ואי לאו דכותי חבר הוא לא היו חותם עמו עד שידע לחתום לשמה) גם קשה שהרי בש"ס דילן לא הוכיחו זה דאין עדים חותמין זה בלא זה רק משום הקושיא אי הכי בשאר שטרות נמי אבל בירושלמי לא קשיא קושיא זו כלל שהרי כתבו שם קודם לממון נחשדו לממון נפסלו לעריות לא נחשדו לא יפסלו אלמא דלממון פסולים א"כ לא מוכח כלל דאין עדים חותמין והעיקר נר' פשוט דוודאי צדקו דברי הש"ך דהך דר' אילא צריך להיות לעיל קודם שהרי סיים אפי' חתם ישראל לבסוף ומאי ענין זה להך ברייתא דמיירי בקרובים ופסולים וע"כ דהך צריך להיו' קודם ור' אבין מוקי לה כשחתם ישראל לבסוף והיינו דמיירי במכירו שהוא כותי א"כ כיון שהוא חתם אח"כ אי לאו שהיה מורה לכותי לחתום לשמה או שהיה יודע שהוא כותי חבר לא היה חותם ועל זה קאמר ר' יוסי דאתיא כמאן דאמר העדים חותמין זה בלא זה לכך בכותי לבסוף פסול דשמא חתם ישראל ולא ידע מכותי אבל ישראל לבסוף כשר דהא ידע מכותי כנ"ל ואי דשמא רווחא שביק לא חיישינן ובשאר שטרות פסול דלממון נחשדו כנ"ל ואתא ר' אילא ואמר להיפך דאתיא כמאן דאמר אין עדים חותמין זה בלא זה ולכך אפי' בחתם כותי לבסוף כשר דהא ע"כ שהישראל ידע מן הכותי ולא יחתו' רק שידע שהכותי יחתום לשמה שילמדנו או שהוא חבר אבל אי עדי' חותמין זה בלא זה אפילו חתם ישראל בסוף דחיישינן דילמא רווחא שביק כש"ס דילן ואח"כ מביא שטר שנמצא עדים ראשונים ומקשה ליהוי כהרחקת עדים ומשני דלמילוי חתמו וזה ברור בפי' הירושלמי ואין כאן ראיה כלל ואין ענין הירושלמי לכאן כלל ואמת דבש"ס דילן משמע דאפילו למאן דמסיק זאת אומרת אין עדי הגט חותמין זה בלא זה מ"מ בעינן דוקא ישראל לבסוף וכן פסק הרמב"ם פ"ו מהלכות עבדים אבל מ"מ היינו דוקא לפי דבש"ס דילן אמרינן דחשידי גם בגיטין כמו שפירש רש"י שם אבל בירושלמי מבואר דבגיטין לא חשידי ולא פסילי רק בממון ובזה לא מהני חבר כיון דנחשדו פסולים כולם אבל בגיטין דלא נחשדו רק חסרון ידיעה א"כ כל שחתם עמו ישראל בוודאי למדו לחתום לשמה או שהיה כותי חבר. וגוף דברי הש"ך בפי' הירושלמי תמוה מאד שכתב דאם הכשרים חתמו קודם ואח"כ חתמו הפסולים כיון דהראשונים הכשרים לא ידעו מפסולים השטר פסול והוא תמוה דהא לא נצטרפו כלל כיון שכבר נעשה השטר כתיקונו ומה בכך שהפסולים חתמו אח"כ וצ"ע גם מדברי הריב"ש סי' תט"ו בפירושו לדברי הר"מ בר חנוך מבואר להדיא להיפך דאם חתמו ביחד יש לפסול יותר מאם חתמו קודם שחתמו הפסולים והש"ך כתב עליו לקמן דלא מסתבר לחלק בכך ותמהני שלא הרגיש שהוא להיפך מן הירושלמי לפי פירושו גם הרמב"ן כתב להדיא דלכך נמצאו אחרונים פסולים כשר דאמרינן לבתר חתימת הכשרים אתו הנך וחתמו הרי דמהאי טעמא גופא דפוסל הש"ך מכשיר הרמב"ן לכן אין לדבריו קייום בפי' הירושלמי:

(כ) יכולין להעיד עסמ"ע ס"ק ל"ד והש"ך ס"ק כ"ד חולק דהכא מיירי שלא נצטרפו בשעת ראיית המעשה אבל בנצטרפו אינן יכולין עוד להעיד ולא הוצרכו לבאר זה דהא פשיטא דהוי ראיה והגדה ולפי עד"נ עיקר כהסמ"ע כמו שכתבתי לעיל סימן ל"ו דוודאי עדים שהעידו בב"ד ונמצא אחד קרוב ופסול בטלה כל העדות אבל הגע עצמך אם ישלחו לב"ד עדותם בכתב למ"ד דלא מהני ושלחו קרובים ופסולים למ"ד דבראיה לחוד לא נצטרפו פשיטא דהא לא חשיב הגדה א"כ הכא נמי שטר זה חספא בעלמא הוא ומזוייף מתוכו והיאך קאמר דהוי כמו שנחקרה בב"ד דהא הוי מפי כתבם וגרע מיניה דמזוייף מתוכו א"כ פשיטא דלא חשיב הגדה הלכך להרא"ש דבראיה לחוד לא נצטרפו יכולין הכשרים לחזור ולהעיד כנ"ל עוד האריך הש"ך בדינים אלו ועיקר מקומם לעיל סימן ל"ו ושם הארכתי ובארתי דינים אלו על נכון:

(כא) ואם נראה השטר בב"ד וכו' אבל אם מילאהו למחר אפי' במצות הלוה פסול דעת הסמ"ע דהך סט"ו נמשך להך דעה דבעינן דעת הלוה אבל לדעה קמייתא אפי' ליומא אחרא כשר והש"ך חולק דבהא כ"ע מודים וכן הט"ז דעתו כהש"ך וסיים שדברי הסמ"ע תמוהין ואני אומר דברי הט"ז והש"ך תמוהין וצריך אני להעתיק לשון הר"ר יונה והרא"ש וז"ל הרא"ש פרק ג"פ כתב הר"ר יונה הא דאמר מילאהו בקרובים כשר מיירי קודם שנתנו ליד המלוה וכו' אי נמי וכו' וכגון שמילאהו במצות המוכר או הלוה אבל אם המלוה מילאהו בקרובים