תפארת יעקב חושן משפט חלק א קעט

עצמן דנאמנין דטעו ולא משוי נפשייהו רשיעי אבל בנ"ח גובה לדידן כנ"ל ברור. (יד) ויש חולקין. עש"ך דהאריך להשיג על הרב דהיכי דהוי טעות המצוי לטעות לית מאן דפליג דנאמנין ועיין תומים שהשיגו והביא דברי הר"ש די ווידאש דכתב דרמב"ן חולק אפילו בטעות המצוי לטעות ואני תמה כי אם ראה דברי הר"ש הללו היאך לא ראה דכתב בהדיא כדעת הש"ך וז"ל שם ואשר הביאו אל הרמב"ן והתופסים דרכו לאוקמא כשאין כתב וכו' הנה הוא שחשבו שהנאמנות הוא ביותר מן השיעור שהסכימו בו הני רבנן שאמנם הוא בדבר שאפשר לטעות בו אבל כששטרו מה שנזכר בגט פשוט וכו' שלא האמינו העדים אל בדבר שאפשר לטעות בו בלבד לא יהיה קשה בעיניהם לאוקמא אפי' ביוצא עכ"ל הרי להדיא דלא פליג הרמב"ן רק לפי שהבין דלהחולקים העדים נאמנים לגמרי מכח זה הירושלמי לזה פי' הירושלמי באין כתב יד יוצא ממקום אחר אבל באמת גם החולקין לא הכשירו רק בטעות האפשר לטעות ואם הי' חושב הרמב"ן ג"כ לדעתם לא היה קשה בעיניו לאוקמא הירושלמי אפילו בכתב יד יוצא ממקום אחר דבזה גם הרמב"ן מודה דנאמנין וכן מבואר להדיא ממה שכתב ביותר מן השיעור שהסכימו בו הני רבנן שאמנם הוא דבר שאפשר לטעות בו וכוונתו דהרמב"ן וסייעתו לא הסכימו רק בשיעור זה לא יותר והרי זה ממש כדעת הש"ך אך מה שהביא הש"ך מדברי הר"ן ר"ה לא כן משמע בר"ן שהרי הרז"ה כתב וכן כל דבר המצוי לטעות והר"ן כתב על זה דהרמב"ן מוקי הירושלמי באין כתב יד יוצא ממקום אחר ומשום הכי נאמנין אלמא דבכתב יד יוצא ממקום אחר אפילו בכהאי גוונא אין נאמנין ומה שסיים הר"ן אבל וודאי וכו' הוא לשון הר"ן בעצמו דמסכים להרז"ה מהך דפרק גט פשוט אף שאין דעת הרמב"ן כן ובאמת הרמב"ן לא כתב זה על דברי הרז"ה רק כמו שכתב הר"ש הנ"ל שהוא הבין דהחולקין דייקי מירושלמי אפילו באינו מצוי לטעות ועל זה לא רצה הוא לפרש כן לפי שאין דעתו כן לכך פירשו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואי קשיא לפי' הר"ש למה פי' הרמב"ן הירושלמי באין כת"י יוצא ממקום אחר כיון דגם הוא מודה במצוי לטעות נאמנין יש לומר דהרמב"ן היה סובר דהם לפי מה שפירשו בכתב ידן יוצא וכו' היה מוכרח להם הירושלמי אפי' באינו מצוי לטעות דאל"כ מאי קושיא מר"ל שאני התם דאינו מצוי לטעות משא"כ הכא מיירי במצוי לטעות וע"כ דלא סבירא ליה להירושלמי לחלק בזה א"כ מוכח אפי' באינו מצוי כשרים וזו היא סברת החולקים לפי הבנת הרמב"ן ולכך השיג עליהם ופירש באין כתב ידן יוצא וכו' ועל זה כתב הר"ש דגם החולקין מודו באינו מצוי א"כ שפיר יכול הרמב"ן להודות דהירושלמי בכתב ידן יוצא מיירי ובאמת בזה אין דברי הר"ש נכונים כמו שכתבתי דהוי ליה לירושלמי לחלק בזה בין מצוי וע"כ דאפי' באינו מצוי כשרים או דמיירי באין כתב ידם יוצא כרמב"ן אבל עכ"פ מבואר דרמב"ן מודה במצוי לטעות וזה ברור בכוונת הר"ש והיינו כדעת הש"ך:

ומה שדחה בתומים ראיית הש"ך מדברי ה"ה ספ"ג מהלכות מלוה והוא הבין ראיית הש"ך מדנקט ה"ה סתמא משמע אפי' בכתב ידן יוצא ועל זה השיגו דה"ה לא מיירי מהך קושיא דמי מודיע רק מהך קושיא דעדים פסולים והיאך יגבה בנ"ח אבל הקדמתו נתברר מבחוץ ועל זה תירץ אופנים דעדים כשרים אבל לא על פיהם ובאמת כוונת הש"ך בפשיטות דשם תירץ ה"ה דטעו דלא ידעו דרב אסי או טעו בעיבורו של חודש אח"כ כתב אי נמי דהיו אנוסים מחמת נפשות ונודע על פי אחרים או על פיהם באין כתב ידן יוצא הרי דבהך תירוץ דאנוסים ביאר ה"ה דנודע על פי אחרים או על פיהם באין כתב ידן יוצא ולמה לא ביאר בשני התירוצים הקודמים דנודע על פי אחרים או על פיהם באין כתב ידן יוצא וע"כ דמעיקרא כיון דמצוי לטעות בכל גוונא נאמנין רק אח"כ באנוסים הוצרך להמציא מציאות בעדים אחרים או באין כתב ידן וכו' וליכא למימר דכוונת ה"ה במה שכתב ונודע אכלהו קאי ולפי זה הוא להדיא כש"ך הא ליתא דהא בשני תירוצים דטעות לא שייך עדים אחרים דמי יודע תרמית לבבם כמו שכתב הב"ח להדיא וע"כ דלא קאי רק על אנוסים ולמה לא לא פי' מעיקרא וע"כ כדעת הש"ך וזה ברור וראיה נכונה היא:

אך בעיקר הדין אפי' אי נימא כדעת הש"ך דהיש חולקין פליגי באנוסים ובטעות בשנת המלך וכדומה דלא מצי לטעות מ"מ לא ידעתי מנין לו להטור דהתוס' פליגי אפי' בכהאי גוונא ובשלמא אם אומרים לא חתמנו רק על זה דייק שפיר דא"כ לא הוי להו להמציא מציאות דאתי שפיר בפשיטות שאמרו על זה לא נתננו לב לחתום כמו שכתב הש"ך אבל באנוסים וטעות בשנת המלך מנין דהתוס' פליגי ובאמת מדברי הטור מבואר להדיא דראייתו הוא ממה שתרצו התוס' באנוסים דעדים אחרים מעידין עליהם ולא הם בעצמם ש"מ דהם אינם נאמנים בכ"י ימ"א ולפי זה גם טעינו בשנת המלך הכוונה באין כתב ידן יוצא דבכתב ידן יוצא הם בעצמם אין נאמנים כמו אנוסים כיון דלא עבידי למיטעי אבל תמהני מאד על הטור דאי בעדים אחרים אכתי תקשי כיון דהם בעצמן אין נאמנים וע"כ משום כיון שהגיד א"כ ממילא עדים אחרים הוי תרי ותרי כמבואר פ"ב דכתובות להדיא דלא קרעינן ולא מגבינן והשתא תקשי יגבה מזמן שני עכ"פ דהא לא שייך גזירה דהא ע"כ לא קרעינן לשטרו ובלא"ה יגבה מזמן ראשון ופשיטא דבכהאי גוונא לא קרעינן משום גזירה דהא אפי' תרי ותרי בגוף הלואה לא קרעינן כ"ש בזמן ובתומים סיים דבאמת הוי תרי ותרי והוא תמוה דא"כ יגבה מזמן שני ונהי דבטור באמת יש לומר דגובה בזה מזמן שני אבל בתוס' אי אפשר לומר כן דהם הקשו היאך משכחת לה הא עדים פסולים ותרצו בעדים אחרים אומרים אנוסים והשתא תקשי אי ס"ד דבהכי מיירי יגבה מזמן שני כיון דהוי תרי ותרי ואפי' אי נימא דסבירי להו לתוס' כשיטת הרמ"ה שהבאתי לעיל דהפי' גזירה על מעיקרא מ"מ פשיטא דלא שייך לגזור היכי דלא משכחת לה רק בתרי ותרי דשמא יארע פעם אחת תרי ותרי וכ"ש אם יגבה כדין יגבה דהוא ספק והיאך שייך לגזור בזה וכ"ש להטור דחולק על הרמ"ה ולדעתו קורעין השטר כמו שכתב הש"ך ס"ק י' להדיא א"כ פשיטא דבתרי ותרי גובה מזמן שני עכ"פ ותימה על התומים שנעלם ממנו דבר זה:

לכן נראה לפע"ד ברור דאין כוונת התוספות במה שכתבו דעדים אחרים מעידין עליהם היינו משום דהם בעצמן אין נאמנין משום כיון שהגיד חדא דקשה כנ"ל דהשתא נמי הוי תרי ותרי ועוד דמ"מ הוי להו לאוקמא באין כתב ידן יוצא ממקום והם בעצמן אומרים אנוסים ואין לומר דאכתי תקשי לר"מ דהתוספות זכרו בקושיא לר"מ ג"כ הא ליתא דא"כ פשיטא דלא מוכח מתוס' מידי דיש לומר דהתוס' לר"מ קאי אבל לדידן לעולם אפי' הם בעצמן נאמנין וע"כ דלר"מ פשיטא דג"כ אין צורך לעדים אחרים דבאין כתב ידן פשיטא דחילוק הירושלמי קאי דהכא שאני דלא עקרו לשטרא לגמרי משא"כ התם רק החולקין סוברים אפילו בכתב ידן וכו' אבל באין כתב ידן פשיטא כמו שכתב הנ"י בשם הרמב"ן להדיא. אמנם כוונת התוספות דנהי דלמסקנא דמסיק לר"מ משום מודה בשטר שכתבו וסובר דאפי' באין כתב ידן הוי כיון שהגיד א"כ פשיטא דלא קשיא במוקדמין דלא עקרו לשטרא אבל לתירוץ רב חסדא פרק ב' דכתובות דקסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר וקשה אי באומרים אנוסים מ"מ תקשי לר"מ הך משנה דהא עדים אינן נאמנין לישווי' נפשייהו רשיעי והתוספות זכרו שם בקושיא בהדיא לר"מ ג"כ ולזה הוצרכו התוס' כאשר רצו להמציא המציאות באנוסים דאחרים מעידין עליהם ואז אינן פסולין אף אי נימא דחייבים למסור עצמם למיתה כמו שכתבו הרא"ש והריב"ש בתשובותיהם דאנוסים דעברו על דת בדבר שחייבים למסור עצמם אף דעשו מעשה רשע לא נפסלו לעדות אבל הם בעצמם אין נאמנים לומר שעשו דבר שלא כהוגן אפי' לא נפסלו כמבואר פ"ב דכתובות בסוגיא הנ"ל א"כ שפיר כתבו התוס' עדים אחרים ולא קשה מידי אפי' לר"מ לטעמו של ר"ח הנ"ל. והשתא לא הוי תרי ותרי דהא לא כתבו התוס' זה רק לס"ד דאין טעמו של ר"ח משום כיון שהגיד רק משום רשעות א"כ בעדים אחרים באין כתב ידן יוצא אפי' לר"מ לא הוי תרי ותרי כלל ולפי המסקנא דטעמו משום כיון שהגיד הוי תרי ותרי אבל אז אין צורך לתירוץ זה רק בעצמם אומרים ולא שייך כיון שהגיד כסברת הירושלמי ולפי זה יש לומר דמודים התוס' דבטעות בשנת המלך נאמנין אפי' בכתב ידן יוצא ולא זכרו מתחילה עדים אחרים רק מהטעם שכתבתי ודברי הטור שהבין כוונת התוס' בפשיטות צ"ע גם בדין הנ"ל דבעדים אחרים גובה עכ"פ מזמן שני נראה לפע"ד ברור לדינא וכ"ש להטור דחולק על הרמ"ה [אבל לשיטת הרמ"ה אינו ברור כ"כ ודו"ק ומה שהאריך בתומים לבאר דבכתבו בלי אקנייתא אין נאמנין בעצמן דלא כש"ך כבר הבאתי ראיה ברורה שאין להשיב עליה מדברי הר"ן פ"ב דכתובות לעיל ס"ק י"ב ע"ש אבל מ"מ אני תמה על התומים דהוא דעתו לעיל סי' ל"ד בכמה מקומות דאין אדם משים עצמו רשע הוא דוקא בדבר הנפסל לעדות א"כ הכא למה לא יהיו נאמנין כיון דלא נפסל לעדות אבל באמת כבר השגתי עליו בכל המקומות ההם ע"ש ולקמן סי' מ"ז ומדברי התוס' גופא שהבאתי מקודם מוכח כן שהרי הקשו בעדים פסולים ותרצו בעדים אחרים וקשה לס"ד דבנפשות פסולין וע"כ דסברי דכשרים כהריב"ש והרא"ש א"כ היאך קאמר טעמא דר"מ הא אפילו כשרים לעדות וע"כ דזה לא תלוי כלל בפסול לעדות כמו שכתבתי ס"ק י"ב ובאמנה גופא נראה פשוט מדברי הר"ן פ"ב דכתובו' דלא נפסלו לעדות ומ"מ אין נאמנים לומר שעשו שלא כהוגן על עצמם וזה ברור:

(טו) אין כל זה מציל. עיין תומים שהקשה לדעת המחבר דמוקדם פסול למשעבדי אבל בנ"ח גבי א"כ הכא המתנה קיימת' עכ"פ ומפני קושיא זו המציא דין חדש מלבו דהיכי דיש חשש בבנ"ח ג"כ גם בנ"ת לא גבי משום גזירה ע"ש ודבריו תמוהין וגרם לו זה שלא ראה תשובת