תפארת יעקב חושן משפט חלק א יז

מאי פריך אי הכי תחילת דין נמי הא ושפטו אינו רק גמר דין דהוא עיקר משפט וצריך לומר דדוקא מעיקרא עד דידע דיש קרא מפורש דאין דנין בלילה א"כ פשיטא דטפי יש לומר דושפטו קאי בין אגמר דין בין מתחילת דין משנאמר אגמר דין גרידא אבל השתא דכתיב ביום הנחילו ח"כ הא פשיטא דליכא למימ' דושפטו קאי בין על גמר דין בין את"ד מכח קרא דביום הנחילו רק דיש לומר אחד מהם א"כ פשיטא דטפי יש לומר אגמר דין גרידא משנאמר מתחיל דין גרידא דעיקר משפט הוא גמר דין ובהכי וודאי מיירי טפי קרא דושפטו משנא' דקאי אתחילת דין וזה ברור:

וזהו דקאמר לימא מתניתין דלא כר"מ ומייתי הך דר"מ דדריש היקשא דדין וסומא ומייתי עלה עובדא דר"י שפירש המשנה דכל הכשר לדון בסומא באחת מעיניו וכר"מ דבשתי עיניו וכרבנן גם לעדות פסול א"כ לפי זה ממילא ע"כ דלא דריש קרא דושפטו דגמר דין מותר כמו שכתב הרי"ף ורש"י וכל הפוסקים שם דאי גמר דין כשר בלילה אף סומא באחת מעיניו כשר וכיון דר"מ פוסל סומא באחת מעיניו ע"כ דלא דריש ושפטו וליכא למימ' דר"מ באמ' בשתי עיניו מיירי דכיון דאין דנין בלילה סומ' בשתי עיניו פשיטא ולא צריך היקשא גם ממשנה גופא דכל הכשר לדון מבואר דר"מ פוסל באחת מעיניו ומהאי טעמא מביא באמת הך אוקימתא דמזה מבואר דר' מאיר פוסל באחת מעיניו א"כ על כרחך דלא דריש ושפטו והיינו דפריך אחר כך ור' מאיר האי ושפטו מאי עביד ליה כיון דפוסל סומא באחת מעיניו ע"כ דלא דריש ושפטו אגמר דין כנ"ל ומשני ליום המעונן והדר פריך האי יום הנחילו מאי עביד דוקא לרבנן בעינן יום הנחילו דאי לאו הכי קרא דושפטו עקר ליה להיקש' כנ"ל אבל לר"ח דושפטו ליום המעונן לא צריך קרא ביום הנחילו דמוכח מהיקשא, ומשני לשלשה שנכנסו ולפי זה יש לומר דגם לרבנן איצטרך ביום הנחילו להכי וממילא מוכח דושפטו רק אגמר דין ומביום הנחילו גרידא לא שמענו לשלשה שנכנסו לכך איצטרך היקשא ומוכח הכל וזה שהביא הרמב"ם לדידן נמי היקשא דכל ריב וכל נגע דביום הנחילו לשלשה שנכנסו אבל אח"כ גבי סומא בשתי עיניו לא זכר ההיקש כיון דאין דנין בלילה פשיטא דסומא בשתי עיניו פסול בלי היקשא ולכך ר"מ דדריש ליה היקשא לא דריש רק על אחת מעיניו דלית ליה ושפטו וזה ברור ולק"מ ומעתה לפי זה ליתא למה שכתב בסמ"ע להכשיר על ידי נרות דולקות בלילה כיון דילפינן מהיקשא דנגעים אם כן בנגעים פשיטא דאפילו נרות דולקות אסור דהא סומא באמת מעיניו גם כן פסול והא עדיף טפי מנרות דולקות אם כן כ"ש בלילה בנרות דולקות אסור א"כ כיון דמקשינן ריבים לנגעים בריבים נמי אסור בלילה אפילו בנרות דולקות ועל דרך זה ג"כ י"ל ביישוב דברי הרמב"ם הנ"ל ע"ד הנ"ל והוא דוודאי רבא לא ידע משלשה שנכנסו וסבירא ליה ביום הנחילו לרבנן לאין דנין בלילה גרידא ומ"מ איצטרך היקשא דבלי היקשא כיון דמקרא ושפטו מוכח דסומא באמת מעיניו כשר א"כ יש לומר דבלילה ג"כ ע"י נרות דולקות מותר כמו שכתב הסמ"ע לזה איצטרך היקשא דמקשינן לנגעים דאסור באחת מעיניו דכתיב לכל מראה עיני הכהן א"כ כ"פ דאסור בלילה ע"י נרות דולקות א"כ ה"ה ריבים אסור בלילה אפי' ע"י נרות ומ"מ לא מצי רבא ליישב מהיקשא גופא דלולי קרא דביום הנחילו קרא דושפטו עקר לי' להיקשא לגמרי מהא על דרך הנ"ל ודוק היטב:

אך אמנם עדיין צריך יישוב מה שהקשו עליו דבפרק מצות מליצה אמרינן לימא בהא קא מיפלגי מר סבר מקשינן ריבים לנגעים ומר סבר לא מקשינן וקאמר לא דכ"ע לא מקשינן דאי מקשינן אפילו גמר דין נמי משמע בהדיא דהא בהא תליא ולהרמב"ם אפילו אי מקשינן גמר דין לא לרבנן לכן נראה דוודאי סובר הרמב"ם דרבנן נמי דרשי אין דנין בלילה מכל ריב וכל נגע ועל דרך הנ"ל דאל"כ לפי המסקנא דביום הנחילו לר"מ לשלשה שנכנסו לרבנן שלשה שנכנסו מנא להו וע"כ דדרשי ג"כ מכל ריב וכל נגע ומ"מ מחולקין שפיר אי לגמר דין אי לתחילת דין כמו שבארנו קודם רק דעדיין קשה אי ס"ד דסבירי להו ג"כ היקשא כר"מ א"כ קיימא לן אין היקש למחצה ובאמת הם לא דרשי היקשא כלל דסומא באחת מעיניו כשר לדידהו גם בנגעים רואה אפי' נגעי קרוביו א"כ מתניתן דלא כמאן לכן סבירא ליה לרמב"ם דבהא פליגי ר"מ דריש היקשא וממילא אין היקש למחצה ודרשינן נמי על סומא באחת מעיניו ושפטו ליום המעונן וכן מקשינן להיפך נגעים לריבים אבל רבנן לא דרשי היקשא כלל רק מיתורא דקרא דהתם קאמר ונגשו בני לוי כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע הרי דחשיב כל הנהוג בבני לוי הכהנים ומאי ענין ריבים לכאן דקא נהוג בכל ישראל ומזה מוכח דלכך נקט כאן ריב להורות דין מחודש בריב כמו בנגעים וכיון דלאו מתורת היקשא אתינן עלה רק מיתורא לא מוכח רק דאין דנין בלילה ולא לשארא ור"מ סבירא ליה היקשא והשתא אתי שפיר דלר"מ ע"כ גמר דין נמי כיון דדריש סומא באחת מעיניו ולרבנן אתחילת דין כיון דלא דרשי סומא בא' מעיניו ומכח קרא דושפטו:

הכל כנ"ל ודו"ק. והשתא ניחא הא דקאמר התם פ' מצות חליצ' מר סבר מקשינן ומר סבר לא מקשינן דאי מקשינן אפילו ג"ד נמי והיינו דאין היקש למחצה כנ"ל וא"ש. ועיין עוד בתומים מה שהאריך בדברי רשב"ם ואין דבריו נכוני' בעיני ואין להאריך כאן ולקמן ס"ז יתבארו דברי רשב"ם שם ע"ש:

(ה) דאם עברו ודנו דיניהם דין. זהו דעת הרשב"ם מירושלמי והתוס' פרק מצות חליצה כתבו דא"א לכוון הפי' בירושלמי אם לא שנהפוך הגירס' [ובאמת לפי מה שהוא בירושלמי שלפנינו מנ"ל ושפטו וכו' א"א להפך הגירסא ודו"ק] ועיין תומים מה שכתב לפרש הירושלמי ולשון ואית קרא לשעבר לא משמע כן. ולפעד"נ לפרש הירושלמי דוודאי ס"ל לירושלמי דהא דמחלק במשנה בין תחילת דין לגמר דין אין הטעם משום דעיקר משמע הוא תחילת דין דהא כתב רש"י להדיא דעיקר משפט הוא גמר דין וע"כ דהכוונה לחלק דלכתחילה אין לו לדון בלילה אבל אם התחיל ביום גומר הדין אפי' בלילה דזה הוי כמו דיעב' כיון שכבר התחיל לדון ביום ועל זה פריך ואית קרא לשעבר פי' וכי מצינו קרא שיאמר דין מה שלכתחיל' אינו כן רק דיעבד ועל זה קאמר ר' שב"י כיני מתניתין פי' דכן הוא במתניתא מנין שאם טעו ודנו בלילה דיניהם דין שנא' ושפטו את העם בכל עת אלמא דיש קרא לשעבר וממילא אם התחילו ביום מותר לגמור לכתחילה בלילה דזה הוי כמו דיעבד כיון שכבר התחילו ביום ומה שהקשו על רשב"ם מפרק מצות חליצה ומקידוש החודש נראה לפע"ד דלק"מ דדוקא גבי דין שייך לחלק בין לכתחילה לדיעבד דסברא הוא שלא יחזור כיון שהדין כן באמת משא"כ חליצה ודו"ק אמנם צ"ע במה שהחליט הרב לדעה זו דאם עברו ודנו ובאמת מירושלמי והפוסקים משמע דוקא אם טעו ודנו בלילה ולא בעברו ודנו:

(ו) עד סוף שעה חמישית. והרמב"ם כתב עד שעה ששית. ועסמ"ע מה שכתב ליישב דבריו ובאמת לשון דלא טעים מידי בצפרא לא משמע כן אלא כל שלא טעם בבוקר ממש הוי לאמר שעה ששית כזורק אבן לחמת. ולפע"ד נראה דהרמב"ם הוכיח דינו דהתם קאמר עד זמן סעודה ואמרינן עלה מאי קרא דכתיב אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי בגבורה של תורה ולא בשתי' של יין והשתא אי כוונת המקרא למאכל כל אדם שאז יעסקו הם בגבורה של תורה א"כ מנא לן עד זמן סעודה והיינו עד זמן סעודת ת"ח כל שהוא לאחר זמן שהוא סעודת כל אדם סגי ועד שעה חמישית סגי וע"כ דכוונת המקרא בזמן סעודת ת"ח יעסקו הם בגבור' של תורה דהיינו בדין ואי משום דהוי כזורק אבן לחמת מביא עלה עובדא דאביי דאי טעים מידי בצפרא ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר פי' הפסוק ושריך בעת יאכלו פי' הדיינים בעת שהם ראויין לאכול שהוא זמן סעודת ת"ח אעפ"י כן בגבורה של תורה ולא בשתי של יין:

ו (א) ואם הוזקקו לשוה פרוטה גומרין דינם. עסמ"ע שפסק כהרא"ש בזה דלית הילכתא כרב קטינא וכן נראה דעת הש"ך ולפעד"נ עיקר כהרמב"ם דוודאי יש להבין לשיטת הרא"ש דמעיקרא כדפריך אמתניתין אמאי לא תני ישיבת הדיינין קאמר הא תני ליה גזל והדר פריך ללוי הא תני ליה גזל ומשני ישיבת הדיינין איצטרך לאפוקי מדרב קטינא והשתא תקשי כיון דללוי ע"כ צריך לומר דמהך דגזל לא נשמע לדין דאל"כ אכתי תקשי הא לא איצטרך לדרב קטינא דמגזל שמעינן לה א"כ לתנא דידן נמי למה לא קתני ישיבת הדיינים ואי משום גזל מ"מ איצטרך לאפוקי מדרב קטינא דלא נשמע מגזל ובאיזו סברא פליגי לוי ומתניתין דללוי לא נשמע מגזל ולדידן נשמע מגזל ומזה דייק הרמב"ם דוודאי הא דקאמר לוי לאפוק' מדרב קטינא היינו בגמר דין דזה לא נשמע באמת מגזל ומתניתין סבירא ליה דגמר דין גומרין כרב קטינא רק דהקושיא דהוי ליה למותני ישיבת הדיינים בתחילת דין וזה באמת נשמע מגזל נמצא דתנא דמתניתן ולוי פליגי בדרב קטינא בגמר דין דלוי נקט ישיבת הדיינין בגמר דין דלא כרב קטינא ולא נשמע מגזל ותנא דמתניתין סובר באמת בר"ק בזה ובת"ד נשמע מגזל וכן צריך לומר בתוס' שם שהקשו לישני דתנא דמתניתן אית ליה דרב קטינא ויש להבין מאי קושיא הא נימא ליה טפי לשנויי דלא נצטרך לומר דתנא דמתניתן פליג על תנא דברייתא וצריך לומר