תפארת יעקב חושן משפט חלק א טז

משמע דהני דמי להדדי לא קבעינן זימנא במעלי שבתא ולא ביומי ניסן ותשרי ולא מפליג בינייהו רק בענין אם הזמינו לאחר כן ולא בא דבזה קונסין ולא בזה משמע דבשאר מילי שווין וכמו דבערב שבת אין חילוק בין עיר לעיר כן ביומי ניסן ותשרי ומה שהביא הב"י ראיה מהא דאמרינן במועד קטן דדנין בחול המועד אין כאן ראיה כלל דפשיטא דלא נחית התם רק לאשמעינן דאין בזה איסור לדון מצד אין דנין בחול המועד אבל מצד טירדא לא מיירי התם כלל ומשכחת לה כשהבעלי הדינים רוצין שניהם לדון כמו שכתב הסמ"ע להדיא ס"ק ו' דבכהאי גוונא אפי' מעיר לעיר דנין ובהא קמש"ל במ"ק דדנין ולית בזה משום אין דנין ביו"ט דלא חיישינן שמא יכתוב וצ"ע. ועש"ך דלאחר הרגל מותר ובפרישה חולק דאפילו לאחר הרגל יש טירדת המועדות ונראה לי עיקר כדבריו דהא בלא"ה פירש"י הטעם משום זמן קציר ובציר ולדבריו פשיטא שאין חילוק ונראה דרש"י דייק ליה מהאי טעמא דמשום טירדת יו"ט האיך פסיק וקאמר יומי ניסן ותשרי הא לאחר הרגל ליכא טירדא והרמב"ם והרי"ף שפרשו כן סבירא להו דלאחר הרגל ג"כ יש טירדא אבל עכ"פ כיון דלרש"י בוודאי אסור לאחר הרגל וברמב"ם לא מצינו שיחלוק בזה ראוי לחוש לדבריו:

(ד) אין דנין בלילה עסמ"ע הטעם דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וכתיב ושפטו את העם בכל עת הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין והוא בש"ס פרק ד' מסנהדרין אבל הרמב"ם כתב הטעם וז"ל אין מתחילין הדינין בלילה מפי השמועה למדו כל ריב וכל נגע מה נגעים ביום אף ריבים ביום והקשו עליו דהא בגמרא מוכח להדיא דהאי קא יליף ר"מ מהיקשא ואפילו גמר דין ולרבנן מביום הנחילו נפקא להו כמו שכתב הסמ"ע והנה בכ"מ תירץ דלפי מה דמסיק דביום הנחילו איצטרך לשלשה שנכנסו לבקר את החולה א"כ לרבנן נמי להכי איצטרך וע"כ דמהיקשא ילפי דאין דנין בלילה ודבריו אינם מובנים כלל דמ"מ תקשי למה ליה לשנויי' לרבנן מביום הנחילו לישני מהיקשא דכל ריב וכל נגע ותו קשה תנא להו לגמרא דר"מ פליג אמתניתין כיון דרבנן נמי היקשא דרשי וסבירי להו מושפטו דגמ' דין לא א"כ ר"מ נמי לא דריש רק לתחילת דין בתומי' כתב ליישב קושיא ב' דהרמב"ם לטעמיה דדנים בקרובים בתחילת דין ומהאי טעמא סבירא ליה דנגעים נמי בקרובים דלא דרשינן היקשא לגמר דין כיון דבתחילת דין מיירי ור"מ דדריש היקשא דנגעים בקרובים לא ע"כ דדריש היקשא אגמר דין ולכך קאמר מתניתין דלא כר"מ ע"כ ואין זה נכון דפשיטא דהיקשא לכל מילי איתקש ומה בכך דמעיקרא דייק לתחילת דין ואח"כ לגמר דין הא כיון דאקשינהו רחמנא כל מה שיש בנגעים יש בריבים ומה שיש בריבים יש בנגעים ומעיקרא קאמר דמקשינן ריבים לנגעים לענין דין ביום וגלי קרא ושפטו דגמר דין בלילה נמי ואח"כ מקשינן נגע לריב מה ריב גמר דין אינו בקרובים כן נגעים קרובים לא ומה נפק' מינה אלו היה דין אחר בריבים הוי מקשינן נגעים לאותו דין ולמה יגרע דין זה ששמענו בריבים שאסור לגמור הדין בקרובים ופשיטא דבכל כי האי אין היקש למחצה גם מה שהקשה דמאי פריך לר"מ ביום הנחילו למה לי הא איצטרך חד לגמר דין וחד לתחילת דין ותירץ דא"כ מנא ליה לר"מ נגעים בקרובים לא דילמא היקשא לתחילת דין ויום הנחילו לגמר דין וממילא לא ילפינן נגעים בקרובים לא דהוא גמר דין ע"כ. והנה מלבד לפי מה שכתבתי דזה אין ענין לזה ובהיקש לא שייך לומר כן אבל בלא"ה אין דבריו נכונים בזה דהא חזינן לרבנן דבלי הך קרא דושפטו הוי דרשי מהיקשא בין תחילת דין בין גמר דין רק מכח קרא דושפטו ממעטינן גמר דין מהיקשא דלא אזיל רק אתחילת דין והשתא בשלמא לרבנן שפיר איצטרך ביום הנחילו כיון דקא דרשי קרא דושפטו אבל לר"מ דע"כ דלדידיה קרא דושפטו את העם בכל עת קאי לאתויי יום המעונן א"כ אכתי לא איצטרך ביום הנחילו דבלא"ה ממילא היקשא בין אתחילת דין בין אגמר דין כמו לרבנן ואי נימא דקושיתו כך דבלי קרא דביום הנחילו ס"ד דושפטו קאי למעוטי גמר דין מהיקשא כמו לרבנן קמש"ל קרא דביום הנחילו דהך ושפטו קאי לאתויי יום המעונן אבל לפי זה לא תירץ כלום דאכתי תקשי כיון דכתיב ביום הנחילו א"כ ע"כ דושפטו לא קאי אהיקשא א"כ ממילא היקשא גופא לגמר דין נמי אתי כמו לרבנן כיון דליכא קרא דושפטו רק לולא יום הנחילו ס"ד דושפטו אהיקש קאי והיקשא לא קאי אגמר דין קמש"ל יום הנחילו דאגמר דין נמי קאי ושפיר יליף נגעים בקרובים לא בגמר דין וע"כ דלר"מ לא ס"ד כלל דושפטו אהיקש קאי רק איום המעונן א"כ קושיתו מעיקרא ליתא גם מה שכתב ליישב קושיא א' הנ"ל דזה תלוי אי דבר תורה בג' או בחד ולר"מ בג' שפיר איכא למילף מועמדו דאין עד נעשה דיין ויום הנחילו לתחילת דין והיקשא לגמר דין אבל לרבנן ליכא למילף מומעדו דאין עד נעשה דיין דא"כ תקשי ביום הנחילו למה לי דתחילת דין לא איצטרך דהא נמי מועמדו מוכח דאל"כ לא משכחת לה אין עד נעשה דיין דלא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל לר"מ משכחת בשנים משא"כ לרבנן דבר תורה בחד כשר ע"כ ת"ד. אין דבריו נכוני' דפשיט' דאפי' לרבנן משכחת לה בגזילו' וחבלו' דלכ"ע בעינן שלשה ובהא קמש"ל קרא אין עד נעשה דיין [גם מה שכתב עוד דלר"מ ע"כ היקשא לגמר דין וכו' ע"ש וזה ג"כ אינו נכון דמ"מ כיון דלר"מ ע"כ אין עד נעשה דיין לאו מביום הנחילו נפקא לן רק מועמדו א"כ לרבנן נמי ניהו דאיכא למילף מביום הנחילו מ"מ מועמדו ג"כ מוכח וע"כ דביום הנחילו לת"ד והיקשא לגמר דין ואי נימא דיש שום סברא שיחלקו ר"מ ורבנן בזה אי מוכח מועמדו או לא א"כ אין צורך לכל דבריו דלר"מ כיון דמצי יליף מועמדו לא איצטרך ביום הנחילו רק לת"ד ולרבנן לא ודו"ק אבל לפעד"נ דלק"מ על הרמב"ם ודבריו מוכרחין בש"ס כמו שיתבאר דוודאי יש להבין שם מעיקרא פריך מנא ה"מ ומשני דכתיב ושפטו את העם בכל עת ופריך אי הכי תחילת דין נמי ומשני כדרבא וקשה אי דמעיקרא לא ידע מהך קרא דביום הנחילו א"כ אדפריך מה"מ דגמר דין מותר בלילה ליפרוך בהיפך מה"מ דתחילת דין בלילה לא גם מאי פריך אי הכי משמע דמעיקרא לא קשיא הא כיון דלא ידע מקרא דביום הנחילו מעיקרא נמי קשה תחילת דין נמי גם קשה דקאמר מתניתין דלא כר"מ דתנא ר"מ אומר ואח"כ הביא ההוא עובד' דסמו' דהוי בשיבבות' דר"י דהוי דאין ושקיל וטרי ואח"כ פריך ור"מ האי ושפטו מאי עביד לי' וקשה למה הפסיק באמצע בעובדא דההוא סמי' מיד שהבי' דברי ר"מ דחולק הוי ליה להקשו' האי ושפטו מאי עביד לי' וכן ביום הנחילו גם עיקר ההוא עובדא איתא בש"ס נידה פרק בא סימן כי שם נאמר במשנה ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ופריך לאתויי מאי ומשני לאתויי סומא באחד מעיניו ור"מ והביא הך היקשיא דר"מ ועלה מביא עובדא דהאי סמי' דר"י גופא קא שביק ליה למידן ושקיל וטרי כל מה שהביא הכא ולאיזה צורך חזר ושנאה כאן מה שאינו ענין לכאן כלל דלא מיירי רק מאין דנין בלילה ולא מסומא ולא מביא היקשא דסומא רק אגב גררא ועכ"פ לא הוי לאתויי רק אח"כ ולא להביאה באמצע דבריו עד שלא פי' דברי ר"מ דמאי עביד בקרא דושפטו וביום הנחילו וכל רואה יראה דהך קושיא ור"מ והאי ושפטו מאי עביד ליה נולד לו מהך עובדא דההיא סמי' שהביא קודם גם קשה האיך ס"ד דר"מ דוקא דריש היקשא ורבנן לא דרשי היקשא דהא הך היקשא ילפינן משום דמה ענין ריבים אצל נגעים א"כ לרבנן תקשי באמת מה ענין ריבים לנגעים וליכא למימר דאתי לשאר מילי דהא סומא באחד מעיניו כשר ובשתי עיניו ידעינן מכ"ש מלילה וסבירי להו ג"כ כל הנגעים אדם רוא' אפילו מקרוביו א"כ מה ענין ריבים לנגעים:

לכן נראה לפע"ד ברור דוודאי פשיטא דרבנן נמי אית להו היקש' דכל ריב וכל נגע ועל זה מקשה בפשיטות מה"מ דגומרין בלילה אבל הא דאין דנין בלילה לא קשיא ליה דמהיקשא ילפינן כנ"ל ועל זה אתי ר"פ ומשני דושפטו את העם בכל עת מורה דגומרין בלילה ואהא פריך אי הכי ת"ד נמי דהא וודאי אי הוי ילפינן דאין דנין בלילה מייתורא א"כ ע"כ הוי צריכין לומר דושפטו רק אגמר דין אבל השתא כיון דכל הילפותא הוא מהיקשא א"כ שפיר יש לומר דאפילו תחילת דין בלילה מקרא דושפטו דמשמע בין בתחילת דין בין בגמר דין ואי קשיא היקשא למה לי דהא רבנן באמת לא קאמרי היקשא אהא ואתי היקשא לשאר מילי דהיינו אסותא בשתי עיניו ובשלמא אי אין דנין בלילה שוב לא איצטרך אסומא בשתי עיניו דלא עדיף מלילה אבל אי נימא דקרא דושפטו מורה דדנין בלילה שפיר איצטרך היקשא אסומא בשתי עיניו דמ"מ פסול ואהא דמשני דמקרא ביום הנחילו מוכח דאין דנין בלילה הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין והשתא אתי שפיר דפריך אי הכי דמעיקרא לא מצי להקשות דכיון דאקשינהו רחמנא להא נמי אקשינהו אבל השתא דכתב קרא ושפטו אין צורך לן לאפוקי קרא דושפטו מפשטי' ולאוקמא אגמר דין כיון דמצי לאוקמא היקשא אסומא בשתי עיניו הרי דמשום קרא דאחד מבניו הכהנים נפיק מהיקשא דנגעים אפילו אחד דלא כריבים ולפי זה שפיר יש לומר דאפילו לפי מה דמשני ביום הנחילו ידע רבא דרבנן נמי דרשי היקשא ואי קשיא מה צורך היקש הא מביום הנחילו נפקא דידע רבא דאיצטרך ביום הנחילו לשלשה שנכנסו כמו שכתב הכ"מ הנ"ל וממילא מוכח דאין דנין בלילה רק דאי לאו היקשא הוי שמעינן מביום הנחילו דאין דנין בלילה ולשלשה שנכנסו לא ידעינן השתא דכתיב היקשא שפיר שמעינן מביום הנחילו לשלשה שנכנסו ומ"מ לא מצי רבא לשנויי' מכח היקשא גופא דמהא גופא הוי מוקמינן היקשא לסומא בשתי עיניו מכח קרא דושפטו דמשמע בין גמר דין בין תחלת דין לזה הוצרך לשנוי' מכח דביום הנחילו דבין אי נימא דקרא אשלשה שנכנסו בין אאין דנין בלילה גרידא סוף סוף מוכח דושפטו רק אגמר דין רק כיון דאתית לקרא דביום הנחילו ממילא ליכא לאוקמא היקשא לסומא בשתי עיניו דלא איצטרך כיון דאין דנין בלילה וע"כ דהיקשא איצטרך לומר דביום הנחילו לשלשה שנכנסו ולק"מ [והמקשה לא ידע באמת מהך דשלשה שנכנסו ומ"מ אתיא ליה שפיר לרבנן דבלא"ה איצטרך ביום הנחילו דבלא זו לא שמעינן מהיקשא מכח קרא דושפטו רק לר"מ דקרא ושפטו מורה איום המעונן קשיא ליה ביום הנחילו למה לי ומשני לשלשה שנכנסו ורבא לעיל באמת יש לומר דידע אפילו לרבנן כן ודו"ק] ועל דרך זה צריך לומר בפירש"י שפירש לילה לגמר דין דעיקר משפט היינו גמר דין וצריך לומר כוונתו דקשיא ליה קושית התוס' שם דילמא איפכא לילה לתחילת דין על זה קאמר דכן מורה לשון ושפטו דעיקר משפט גמר דין והנה לכאורה קשה לפי זה