תפארת יעקב חושן משפט חלק א קסט

וא"כ פשיטא דהיה לו לבאר והאיך סתם בנ' פשוטה ועוד קשה הא בסיפא כתב ואם היה חסרון בלא מחק וכו' וינתן לחן א"כ ע"כ דהיה כתוב בנ' פשוטה דאל"כ היאך ינתן לחן וא"כ מה הפרש יש בין חסרון למחק כיון [דגם במחק או] דאפילו באות אחת אם כתב בנ' פשוטה ינתן לאחרון וצ"ע:

(יא) וידוע שנמחק. כתב הסמ"ע אבל כשהשטר כיד חנני אותו שהשטר בידו גובה בו בין בחסרון בין בנמחק עכ"ל. והש"ך השיגו דהב"י לא כ"כ רק הד"מ. ובתומים תמה דגם הד"מ לא כתב רק שאין מוציאין השטר מיד חנני אבל אין גובה בו ודבר זה צריך ביאור וז"ל הב"י ומ"ש רבינו וודאי חזרה הוא וינתן לחן נראה דהב"ע במי שנתחייב במתנה או בהלואה או במכר ונתן השטר ליד שליש וכו'. וכתב הד"מ על זה וז"ל ומשמע אבל אם המלוה הוא חנני והשטר בידו אע"ג דלמטה כתוב שהמלוה חן אין מוציאין מידו השטר מחנני עכ"ל וברור דכוונת הד"מ דהבין דברי הב"י דקשיא ליה מאי עדיפותא יש לו לחן מחנן הא גם חנן אלו היה השטר בידו היה גובה בו אף דהחזרה מתנגדת לו ועל זה תירץ דהוא ביד שליש א"כ בזה יפה כח חן מחנן דבשביל החזרה נותנו לחן ולא לחנן וא"כ יפה דייק הד"מ דסובר הב"י דחנני גובה בשטר שבידו דאל"כ בלא"ה יש מעלה יתירה לחן שהוא גובה בשטר שבידו משא"כ חנני. ולפי זה ממילא מבואר דדעת הד"מ שגובה בשטרו גם חנני דאל"כ אלא שאין מוציאין עדיין אין אנו צריכין לשליש דהא יפה כח חן דגובה משא"כ חנן אין מוציאין אבל מיגבי לא גבי וע"כ דסובר דחנני גובה וזו הוא כוונת הסמ"ע דהב"י וד"מ סוברין כך. וליכא למימר דבאמת לא היה כוונת הד"מ על דרך זה רק דהבין כוונת הב"י דקשיא ליה היאך כתב הטור ויתן לחן הא עכשיו היא ביד חן ועל זה תירץ שהוא ביד שליש ומזה דייק הד"מ דאם הוא ביד חנני אין מוציאין דאי מוציאין הא מצי מיירי שהוא ביד חנני ומוציאין ממנו וינתן לחן וע"כ דאין מוציאין מחנני אבל מודה דלא גבי כדברי התומים הא וודאי ליתא דא"כ אכתי לא מוכח מידי דלעולם דמוציאין ומ"מ הוכרח הב"י לאוקמא בשליש דאי ס"ד ביוצא מתחת ידי חנני א"כ נהי דמוציאין מחנני משום דהשטר אינו על שמו כלל מ"מ היאך ינתן לחן מנא לן דמיד חן נפל ובא לחנני הא יש לומר מן הלוה נפל דכותבין לו שטר בני מלוה ועדיין לא מסרו כלל וכ"ש כשאין הלוה לפנינו דאי אפשר לגבות בשטר זה כלל כמו כל שטר שנפל ויוצא מתחת יד אחר כיון דלאו ביד חן הוא וע"כ הוצרך הב"י לאוקמא בשליש ואינו יודע היאך בא לידו [אבל יודע שלא מצאו כדלעיל סוף סי' מ"א ובוודאי מן מלוה בא לידו ואין כאן ראיה כלל וברור דכוונת הד"מ דוודאי הך לא קשיא ליה להב"י דיש לומר המעות ינתן לחן רק הקושיא כנ"ל במה יפה כח חן מכח חנן כיון דמתחת ידו היה גובה כמו חן וא"כ דברי הסמ"ע מוכרחין בב"י וד"מ ודלא כהתומים. אך מ"מ נהי דוודאי כוונת הד"מ כן כמו שבארנו אבל יש לתמוה דאי ס"ד דכך כוונת הב"י למה כתב דהב"ע במי שנתחייב במתנה או בהלואה ובמכר והיה ביד שליש הא עיקר התירוץ על זה שהיה ביד שליש א"כ למה פורט והולך במאי מיירי ומאי נפקא מינה סוף סוף ע"כ שהוא ביד שליש א"כ בפשיטות היה לו לתרץ ביד שליש ויהיה באיזה ענין שיהיה וברור דכוונת הב"י באמת דקשיא ליה היאך קאמר וינתן לחן דמשמע דאשטר קאי והלא השטר הוא ביד חן דאי ביד חנני היאך יגבה בו חן כיון דנפל ולא נמסר לידו או נפרע כנ"ל ואם היה כוונת הטור על התשלומין היה לו לו' וישלם לחן ועל זה כתב הב"י או דמיירי במתנה וא"כ אתי שפיר וינתן לחן הכוונה על המתנה דבזה שייך לשון נתינה והשטר הוא ביד חן או דמיירי בהלואה ובמכר רק דהיא ביד שליש ושפיר קאמר וינתן לחן על השטר. ולפי זה לא מוכח מדברי הב"י מידי ואם השטר יוצא מיד חנני יכול להיות דסובר דמוציאין ממנו ג"כ רק לא ינתן לחן מטעם הנ"ל וזה ברור ודברי הד"מ צ"ע כמו שבארנוה:

(יב) ואם היה חסרון בלא מחק וכו' וינתן לחן דין זה צריך בירור ודיקדוק היטב ותמהני על האחרונים ז"ל שלא נתעוררו בזה כמו שאבאר והוא דהרב ב"י כשהביא פי' התוס' והרשב"ם והג"א כתב ונראה דלענין דינא לא פליגי דבנמחק מודה רשב"ם וכן להיפך ולפע"ד נראה ברור דהא ליתא והם רחוקים זה מזה הרבה ואיכא נפקותא טובא לדינא כמו שיתבאר והוא דרשב"ם פי' המשנה בלי נמחק כלל רק בחסרון בלא מחק ועל זה קאי הברייתא ג"כ ועל זה קא מתמה בש"ס מ"ש שני אותיות דחיישינן לשם בן ד' אותיות והוי פלגא דשמא אות אמת נמי ניחוש דילמא מיתרמי שם בן שתי אותיות והוי פלגא דשמא ומשני דחיישינן לשם בן שלש אותיות והוי רוב' דשמא הילכך באות אחת ליכא למיחש ופי' רשב"ם דהוי רוב' דשמא ולא חיישינן שהשמיט הסופר שני אותיות וינתן לתחתון. ומעתה הדבר ברור דע"כ לא כתב רשב"ם דינתן לאחרון רק בשם בן ג' אותיות דאז אמרינן דוודאי הסופר לא טעה רק חזרה היה אבל בשם בן ד' וכ"ש בשם בן ה' או ו' דבהא פשיטא דלא אמרינן וודאי חזרה הוא דהא באמת באות אמת כשר אפילו בפלגא משום דליכא למיגזר א"כ בהך נמי רק משום גזירה שלא ישאר רק מיעוט דשמא והרוב יחסר א"כ האיך יעלה על הדעת דמשום גזירה דשמא מתרמי נאמר שינתן לאחרון מה שלא הלוה מעולם ואין לו עסק כאן ובוודאי יש לומר דחכמים גזרו משום גזירה דהשטר יפסל אבל לא משום גזירה ינתן לאיש שלא עמל בו ולא נתן שום ממון ישתקע הדבר ולא נאמר. וברור דמודה רשב"ם דבכהאי גוונא השטר פסול משום גזירה אבל לא שינתן לאחרון ומהאי טעמא לא פי' רשב"ם בברייתא גופא דקתני אבל לא בשתי אותיות היה לו לפרש דינתן לאחרון ולמה נטר עד אח"כ דמסיק דגזרינן משום רובא דשמא וע"כ דלעיל דבאמת הכוונה דלעולם פסול אפילו בפלגא ואפילו רוב עומד א"כ בהא פשיטא כיון דאינו רק גזירה היאך שייך שינתן לאחר שלא עמל ולא טרח וכי בשביל גזירת חכמים יאכל הלה וחדי רק אח"כ ברובה דשמא יפה פי' רשב"ם דינתן לאחרון כיון דרוב נחסר ואינו משום גזירה רק מדינא דוודאי חזרה הוי ולפי זה מה שכתבו הרמב"ם והטור דבחסרון בלא מחק ינתן לחן ולא חילקו בין שם בן ג' אותיות לשם בן ד' או ה' ואדרבא בטור כתב להדיא אפילו בשם בן ו' אותיות היינו משום דהם מפרשים הסוגי' בנמחק ואהא קאמר בש"ס דילמא מיתרמי אבל בחסרון סוברים דלא שייך כלל הך קושיא רק דאמרינן כל שני אותיות בוודאי לא השמיט הסופר ובוודאי חזרה הוי ולא משום גזירה כלל הילכך כתבו בפשיטות דכל שנחסר שתי אותיות ינתן לאחרון אבל הרשב"ם דפי' הסוגיא בחסרון ועל זה קאמרינן בשם בן ד' וה' משום גזירה א"כ פשיטא דלא ינתן לאחרון רק השטר פסול רק בנחסר רובו של שם אז ינתן לאחרון כמו שפירש רשב"ם אך על הרמב"ם יש לדקדק כי נראה מדבריו דהוא פי' בחסרון דאל"כ האיך השמיט הדין בנמחק וע"כ דבחסרון מפרש לה א"כ תקשי למה לא חילק בין שם בן ד' לנחסר רובו של שם אך באמת נראה ברור דהרמב"ם סמך עצמו על הירושלמי דמבעיא ליה למעלה כתב חנן ולמטה חנני אם נלמד תחתון מעליון ועליון מתחתון ולפי זה נראה ברור דבש"ס ירושלמי מפרשים המשנה בחסרון דאי בנמחק א"כ פשיטא דילפינן ומאי נפקא מינה הא נראה בבירור דנמחק אות ודוקא בנחסר שייך ספק אי נימא דשני שמות הם דלא שכיח שהשמיט הסופר בתיבה זו למעלה אות ולמטה אות אבל בנמחק מאי ספק יש ופשיטא דנלמד עליון מתחתון ותחתון מעליון ולפי זה צריך לומר דבאמת הירושלמי מפרש הטעם לא משום גזירה דבחסרון סבירי להו דלא שייך גזרה כלל ולכך פי' הרמב"ם ג"כ בחסרון ולא משום גזרה כלל והש"ס דילן מפרש בנמחק לכך קאמר גזרה אבל בחסרון בלא"ה אין למידן בב' אותיות ויתן לתחתון וכן דרך הרמב"ם בכל מקום דהירושלמי מפרש ברויחא טפי לפר' כהירושלמי כ"ש כאן דאין נ"מ לדינא וכל זה הוא דלא כרשב"ם דפי' ש"ס דילן בחסרון ומשום גזירה א"כ פשיטא דיש חולקין בין נחסר רובו לפלגא כנ"ל:

ועוד נלפע"ד דלהפוסקים דסוברים דמיירי בנמחק נראה דסבירי להו דאפילו לא נמחק רק אות אחת דוקא בנמחק למידין מן העליון דמסתמא נמחק אותו אות שכתוב למעלה אבל בנחסר אות אחת מנין לנו שנלמוד מעליון דנהי דאפשר לומר דטעה והשמיט אות אבל מידי ספיקא לא נפקא שמא חזרה הוא ושם אחר הוא ובזה לא שמענו דנלמוד מעליון ונראה דמהאי טעמא השמיטו הפוסקים הך דירושלמי דהא כבר ביארנו דהך בעי' רק בנחסר ולא בנמחק וא"כ לדידן דמפרשינן בנמחק לא שייך הך בעי' דבנמחק פשיטא דלמידין ובנחסר בלא"ה רק אפילו אות אחת למטה או למעלה אין למידין רק השטר ספק ופסול וכן נראה מדברי הטור להדיא דאחר שכתב דין נמחק באות אחת ובב' אותיות כתב אבל בחסרון בלא מחק וודאי חזרה הוא וינתן לחן ולמה לא הזכיר דין אות אחת בנחסר דנלמד מעליון וע"כ כיון דמפרש בנמחק בחסרון לא שמענו דלמידין ונהי דלא ינתן לחן דשמא השמיט אבל מידי ספיקא לא נפקא וזה ברור לפע"ד אבל להרשב"ם פשיטא דבחסרון אות אחת נלמד מעליון והוא דין המשנה לפירושו. ויש לי ספק עוד במה דמשני בש"ס דגזרינן משום שם בן ג' אותיות דחסר רובו של שם אי נימא דבאמת ברובו של שם קיים כגון שם בן ה' אותיות בהא נלמד מעליון ולא גזרינן רוב קיים משום נחסר ודוקא בפלגא דהיינו שם בן ד' דבהא איירי ברייתא ענני וחנני אז גזרינן פלגא אטו רוב אבל לא לגזור כ"כ רוב קיים משום רוב נחסר ובלא"ה כבר תמהו בתוס' שם להפסיד זה משום גזירה וכ"ש לגזור כ"כ מה דלא שמענו בברייתא ובזה יש להבין באמת מאי ס"ד דמקשה וכי לא ידע דאיכא למיגזר משום שם בן ג' וע"כ דהמקשן סליק אדעתיה דפלגא באמת פסול א"כ ע"כ דגזרינן ברובו ג"כ אטו פלגא אבל באמת משני ליה דפלגא ג"כ כשר רק פלגא גזרינן אטו רוב נחסר אבל מעיקרא אין לומר דרוב גזרינן אטו רוב נחסר דכ"ה לא גזרינן וע"כ משום פלגא דפלגא נמי פסול ואהא משני דפלגא כשר רק פלגא גזרינן אטו רוב נחסר. אמנם בתוס' דהקשו שם תימה היאך מפסידין לזה משום גזירה ולמה לא הקשו זה מעיקרא דקאמר מ"ש שתי אותיות דילמא מיתרמי והוי להו להקשות כן וע"כ דמעיקרא לא קשיא להו משום דברוב גזרינן אטו פלגא אבל למסקנא משמע להו דברוב