תפארת יעקב חושן משפט חלק א קסח

באמצע שיטה דיגבה שלשים כמו בתחתון ודברי הב"ח מוכרחין:

(ו) ואפשר לקיימם כתב הסמ"ע דאפילו הקייום בדוחק מקיימין דאין דרך הבריות לחזור תכ"ד והש"ך כתב דכוונת הד"מ שהם מרוחקים היינו שהם רחוקים זה מזה בשטר אבל בדוחק מי שמעת לי' ובתומי' תמה דאדרבא ההיפך מבואר דלא כסמ"ע דלפי דבריו אפי' השינוי מלמעלה למטה נקיי' בדוחק כמו שכתב רשב"ם בפי' המשנה ועוד הביא ראיה מן הש"ס פ' השואל גבי איסתרא מאה מעי דפירש"י פירושא קא מפרש היינו פרוטות גרועות או איסתרא טוב וקאמר באמת דלא רק חזרה הוי ע"ש ואין דבריו נכונים כלל דקושיא ראשונה פשיטא דלק"מ דע"כ לא פי' רשב"ם במשנה דמפרשינן זוזי גריעי היינו אם כתב דאינון דזהו מורה דהוא פי' לדבריו הראשונים אבל אם לא הזכיר דאינון וכ"ש כשהם מרוחקים ויש הפסק ביניהם פשיטא דלא אמרינן דהאחרון הוא פי' לראשון או להיפך שהרי לא הזכיר הפי' מיד ואם היה דעתו כך היאך לא פי' מיד וכהאי גוונא מודה רשב"ם דאפי' פי' דוחק לא הוי. ולפי זה היה מקום ליישב ג"כ הך דהמקבל דמהאי טעמ' באמת לא אמרינן פירושא קא מפרש כיון דלא הזכיר דאינון וכן יש להוכיח מדברי התוס' שם דהקשו לרש"י דהא פרק גט פשוט מבואר דלא מפרשינן רק פחות שבלשונות ובאמת הא לאו קושיא היא דשאני התם משום דיד בעל השטר על התחתונה אבל הכא שפיר מפרשינן גם על היותר דאין יכולין להוציא ממנו המקח בפחות ודוקא במאה מעי איסתרא אין לפרש מאה מעי טובים כאיסתרא ביוקר דא"כ למה אמר איסתרא כיון שהזכיר מאה מעי אבל להיפך ביוקר נמי מפרשינן כל היכי דלא שייך יד בעל השטר וכו' [ואולי כוונת התוס' להקשות על רש"י דהכא משמע דבהיפך נמי כשאמר זוזי מאה דאינון תלתין נמי מפרשינן זוזים דעלמא כתלתין גריעי וא"כ תקשי נמי למה הזכיר סלעים א"כ התם נמי נפרש כן וצ"ע] ולמה לא הקשו התוס' בפשיטות דהיאך ס"ד פירושא קא מפרש דהתם מבואר דבלמעלה למטה לא מפרשינן והיינו כיון דיש לומר חזרה וא"כ התם נמי הא יש לומר חזרה ולא מפרשינן וע"כ דלא דמי דדוקא בריחוק לא מפרשינן אבל בקירוב מפרשינן ואהא קאמר קמש"ל דאפי' בקירוב כל שלא אמר דאינון לא מפרשינן וא"כ גם קושייתו לק"מ אך באמת בלא"ה לא ידעתי מאי קשיא ליה מהך דהתם בוודאי כל שהחזרה סותרת לפי' בוודאי מפרשינן פי' דוחק ולא נאמר חזרה והתם בהך דרב בין אם נאמר הפי' בין אם נאמר חזרה הדין בשוה דלשון שני עיקר רק דהמקשה מקשה כיון דכבר אמר רב הך דאיסתרא למה קאמר התם הך דשוכר מרחץ ועל זה משני דמהך דאיסתרא לא שמענו רק דמשום הפי' כך הדין אבל לולא הפי' אם לא היה מקום לפרש כלל והיה בהכרח לומר חזרה לא נאמר תפיס לשון ראשון קמש"ל הך דמרחץ אף דוודאי חזרה הוא דליכא ליפרושי כלל מ"מ בלי פי' תפיס לשון אחרון אבל היכי דהפי' מתנגד לחזרה יש מקום לפרש אפילו בדוחק לא אמרינן דחזרה הוא ואם לפי הפי' לשון ראשון עיקר מוד' דסמכינן על לשון ראשון ואף דבהך דמרחץ ג"כ איכא ליפרושי כמו שכתבו התוס' הא ליתא דהא רש"י פשיטא דלא סבירא ליה כן ודו"ק גם בלא"ה פשיטא דלא דמי חזרה דמקח וממכר לחזרה דשטר דידוע דדרך בני אדם במקח וממכר לחזור תכ"ד כמה פעמים כי חבירו אינו רוצה ליקח בכך מניח לו בזול ואפילו אמר בפי' ארבעה אמרינן בפרק ד' דנדרים דאפילו בקונם מ"מ בלבו לשלשה וכ"ש שיחזור בפיו וכמו כן להיפך כשרואה שחבירו רוצה מיד ליתן לו מה שרצה הוא חוזר ורוצה יותר משא"כ הכא לכן אין לדבריו קיום:

(ז) שאם למעלה היה פורט כתב הב"ח וז"ל ואינו דומה לק' זוזי דאינון עשרים סלעים דהולכין אחר הפחות שבשניהם דהתם וודאי כיון דאמר דאינון אחד תלוי בחבירו המע"ה אבל כאן אין הפרט תלוי בסכום הכל עכ"ל נראה מדבריו דכוונתו דהתם כיון שאחד תלוי בחבירו א"כ כמו דיש לומר דטעה לזכותו כמו כן יש לומר להיפך כיון שזה תלוי בזה והמע"ה אבל הכא אין הפרט תלוי בכולל א"כ למה נאמר דטעה בפרט. ובאמת הא ליתא דוודאי אם נאמר דהתם יש מקום לומר דטעה רק משום המע"ה א"כ פשיטא דהיה לנו לומר בק' זוזי דאינון עשרים שיטול ק' דהא וודאי ההלואה היתה זהובים כיון שכתב זוזין מאה דאינון סלעים א"כ לא שייך לומר דטעו על שמונים ק' וע"כ דהטעות היה שחשבו כי ק' זהובים עולים עשרים סלעים וא"כ חייב מנה ומהאי טעמא פי' רשב"ם שם ברישא דמפרשינן דהיו זוזים גרועים וחסרים כמו שאבאר בסמוך רק טעמו של הר"ר ישעיה דדוקא התם לא אמרינן דטעו דשניהם הם סכום כולל ואפילו לא היו תלויין זה בזה כיון דשניהם אינם פרטים ולא חיישינן לטעות משא"כ הכא דראשון הוא פרט הוא דבר הנראה דבחשבון הכולל טעה ועיין בסמוך:

(ח) מאה שהם מאתים. עסמ"ע ס"ק ט"ו דזהו ממש הך דינא ק' זוזי דאינון סלעים ויש להבין לפי מה שפירש רשב"ם במשנה דלכך אין לו רק פ' זהובים דמפרשינן זוזים גרועים וחסרים דהם סלעים כ' מבוא' דאי לאו הכי יש לו ק' א"כ הכא במנה ומאתים פשיטא דאין לפרש מאתים גרועים שהם ק' דעלמא ודוקא במטבעו' מחולקין שייך לומר כן ולא במטבע אחת ובלא"ה כתבו התוס' פרק השואל ובקשו לומר לדעת רש"י דאפילו בהך אין לפרש שהוא הפרש רב וכ"כ לא גריעי רק דהכריחו דע"כ דמפ' ועד ק' יכול להיות דגריעי אבל בהך דמאה ור' ובמטבע אחת פשיטא דאין מקום לפרש כנ"ל. אמנם באמת דברי הרמב"ם נכונים דוודאי יש להבין ברשב"ם גופא מה צורך לומר פ' הא בלא"ה כיון דיש כאן סתירה לפנינו על איזה צד נסמוך ויהי' איך שיהיה סוף סוף יכול להיות ק' כמו פ' והמע"ה וע"כ דקשיא לי' לרשב"ם דס"ד דאמרינן דהטעם דחיישינן שהיה איזה טעות ואין אנו יודעין כיצד לכך המע"ה ואהא קשיא ליה לרשב"ם דהא וודאי זהובים הלוה כיון שכתב זוזין ואח"כ סלעין א"כ פשיטא דהטעות היה בחשבון זהו' על סלעים א"כ היאך שייך לומר דטעו על הלואה פ' מאה או להיפך וא"כ נהי דבסיפא אתי שפיר דאין לו רק ק' אבל ברישא קשה ועל זה פי' רשב"ם לא דאמרינן דיש טעות רק פירושא מפרשינן ולא היה רק פ' ולכך פי' בסיפא ג"כ כיון דלא אמרינן טעות א"כ בהא נמי הפי' דהיו גרועים וחסרים וזהו דוקא בשני מטבעות דהטעות בחשבון א"כ הטעות רק על השניה אבל במטבע אחת דהיינו מנה ומאתים א"כ מה בכך דליכא פי' מ"מ אף אם היה איזה טעות כמו כן יש לומר דהיה מנה כמו מאתים ויד בעל השטר על התחתונה ומודה רשב"ם ולפי זה הך דינא אינו דומה לדלקמן בשני מטבעות דהתם הטעם משום דמפרשינן גרועים וחסרים כרשב"ם ודו"ק:

(ט) דיד בעל השטר על התחתונה. עש"ך מה שהקשה על הד"מ בשם מהרא"י דכל היכי דבטל לגמרי לא אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה כמו שכתב המחבר לקמן והגאון הח"ץ האריך לתמוה דהפי' במהרא"י להיפך דהיה כתוב קנין סתם ושם לא היה מועיל חליפין רק קנין אחר וקאמר מהרא"י דיד בעל השטר על התחתונה וקנין חליפין היה וסיים דהשתא לק"מ קושית הש"ך ולא ידענא מאי קאמר דהא פשיטא דליכא למימר דלכך התם אף דהשטר בטל לגמרי אמרינן ידו על התחתונה משום דסתם קנין בחליפין מסייע ליה דהיה חליפין דהא ליתא דהא כתב מהרא"י בהדיא דכמו כן יש סברא להיפך כיון דבכל קנין חליפין כותבין במנא דכשר למיקנייא בי' וכאן כתב סתם וגם כתב בקנין גמור מבואר דהיה קנין אחר כגון חזקה וכמו שכתב ריצב"א להדיא רק דמהרא"י כתב כיון דיש לומר לכאן ולכאן יד בעל השטר על התחתונה ואדרבא מבואר דהך דריצב"א עדיפא ליה לולי הך דידו על התחתונה א"כ אכתי תקשי כיון דבטל לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואם כוונת הח"ץ משום דלא כ"ע מודו בהך דשם לא מהני קנין חליפין ולכך לא איכפת לן במה שהשטר בטל א"כ היינו הך תירוץ הש"ך דכתב דשם מיירי דהסופר טעה וחשב דהקנין מועיל ואינו מועיל. ועיין תומים דהקשה על מהר"י מינץ ביש ספק בשבועה דהא ספק איסור להחמיר ובאמת לא ידעתי מאי קושיא דוודאי הוא בעצמו צריך לקיים השבועה אבל אין בעל השטר יכול לכופו כי מצידו ידו על התחתונה וכמו כן מלקוחות לא מצי גבי והתם נמי בנשבע לפרוע בר"ח החייוב עליו ולא מצד בעל השטר:

(י) אם נמחק. עש"ך ס"ק י"ב מה שכתב ליישב קושית הת"מ דהא חנן כותבין בנ' פשוטה דקמש"ל דלא הוי כנמחק ב' אותיות ובתומים כתב שנעלם ממנו דברי הרשב"א במגילה דכתב להדיא דבימיהם היו נוהגין בכתב ליבונאי ולא היו כותבין אותיות מנצפ"ך כלל ואין זה נכון דעדיין אנו מוכרחין לתירוץ הש"ך דמ"מ תקשי על הרמב"ם וטור ומחבר איך כתבו הך דינא בחנן וחנני כיון דעכשיו כותבין בנ' פשוטה וגם לתירוץ הש"ך יש לתמוה האיך זכרו בחנן דמ"מ איכא למיטעי דבזה ינתן לחנני והא וודאי ליתא כיון דנכתב בנ' פשוטה וע"כ צריך לפרש לדעת הש"ך דהמחבר מיירי דכתב חננ בנ' כפופה