תפארת יעקב חושן משפט חלק א קסו

כל שאומרים שלא היה תנאי דכירי אבל אם באמת לא יזכרו אם היה תנאי או לא פשיטא דמודה ר"י דלא מהני דחיישינן שמא זייפה א"כ אכתי תקשי קרא דלמען יעמדו דמ"מ אינו ראוי לעמוד ימים רבים דשמא ישכחו עדים ולא יזכרו ענין שטר וחיישינן שמא זייף הרי דלרש"י לא קשיא להו מהאי טעמא כיון דחיישינן שמא יסמכו על עדי חתימה א"כ מה בכך דלר"י דכירי מ"מ פשיטא דלאחר זמן יכול להיות שישכחו א"כ חיישינן דלאחר זמן יסמכו על עדי חתימה אבל לפי' ר"י קשיא להו שפיר כיון דכל קפידא הוא שיוכל לעמוד ימים רבים אם כן כיון דלר"י דכירי יכול לעמוד ימים רבים ולפי הנ"ל גם לפיר"י לא קשיא דלר' יוחנן לא דכירי רק אם בפי' שלא היה תנאי. [ובאמת צ"ע בתוס' בלא"ה דנהי דלרש"י לא קשיא הך קושיא דקשה לפיר"י אבל מ"מ פשיטא דלרש"י ג"כ ע"כ הקושיא משום דלמעוטי מאי כמו לפיר"י דאל"כ מאי קושיא מנא לן דר"י חייש שיטעו לסמוך על עדי חתימה הרי דבאמת ע"כ לא חייש וע"כ דהקושיא דאל"כ קרא למאי ואדרבא לרש"י ע"כ צ"ל כן ולא סגי במה שכתבו התוס' לחלק בין לאלתר לזמן מרובה בשטרות אבל לר"י יש לחלק כן וצ"ע] וליכא למימר דכוונת התוס' דמ"מ לא קשיא לר"י דשפיר יש לומר אפילו אינם לפנינו ומעידין מסתמא נמי דכירי ולא חיישינן שישכחו ובזה יש לומר טפי דמהאי טעמא לרש"י לא קשיא להו דמ"מ חיישינן דלאחר זמן ישכחו והא פשיטא דליכא למימר דלר"י דכירי בוודאי לעולם אבל לר"י כיון דזמן ארוך דכירי הוי שפיר ראוי לעמוד ימים רבים הא וודאי ליתא דא"כ מה זה שתרצו ועוד יש לומר דמ"מ מנא לן להקשות דלמא סובר ר"י דבשאר שטרות נמי דכירי וע"כ דכל כמה דלא נשמע מדברי ר"י דבהא דכירי שפיר מצי להקשות והתרצן משני ליה האמת עצה טובה א"כ אכתי קשה כנ"ל דבלא"ה לק"מ. וברור דכוונת התוס' דוודאי אם עדים אומרים בבירור שלא היה שום תנאי יותר ממה שכתוב בשטר לא יחלוק ר"א דבכהאי גוונא וודאי מהני דהיאך יעלה על הדעת שנאמר דלא נסמוך על עדים דשמא שכחו דא"כ בטלת כל עדות שבעולם וע"כ דפלוגתייהו הוא בסתם דר' יוחנן סובר מסתמא זוכרין ור"א סובר כל שאינם מעידין בבירור שלא היה תנאי חיישינן שמא שכחו או דר"י סובר דאפילו אינן יודעין אמרינן בשביל שלא היה באמת שום תנאי אבל אלו היה תנאי הוי דכירי ולפי זה מה שכתבו התוס' לחלק בין לאלתר לזמן מרובה בין גט לשטר לר' יוחנן היינו דוקא כל שאין העדים מעידין בבירור שלא היה תנאי אבל בלא"ה פשיטא דמהני ולפי זה יפה דייק הטור מדברי הרא"ש דע"כ דחולק על ר"ח גם במסקנתו דאל"כ תקשי הך דדיפתרא דליכא למימר משום דמסתמא מיירי בשטר הנגבה לאחר זמן מ"מ אכתי תקשי דהא מ"מ כשיבואו עדים ויעידו שלא היה תנאי וע"כ דסוגיא כר"א דסובר בשאר שטרות פסול משום גזירת הכתוב דבעינן למען יעמדו א"כ פשיטא דפסול אפי' בכהאי גוונא דמ"מ אינו ראוי לעמוד ימים רבים וזה ברור אמנם הא וודאי יש להבין ברא"ש כיון דאכתי לא מיתרצא הך דדיפתרא מאי נפקא מינה אם הך מיושב ואי דאינו מקפיד רק על זה א"כ יכול להיות דסובר כר"ח אבל באמת נראה לפע"ד דמעולם לא עלה על דעת הרא"ש ליישב כדי דלא תקשי לפיר"ח דבהא פשיטא דעדיין לא הועיל כנ"ל. ועוד מאי ועוד יש לומר דקאמר דהא אכתי לא כתב ליישב מידי לפני זה וכך הוי ליה למימר אך יש ליישב וברור דכוונתו כמו שכתבו התוס' אחר שכתב פיר"י מטעם גזירת הכתוב קשיא להו דמאי פריך מלמען יעמדו הא לר"י דכירי וראוי לעמוד ימים רבים ותרצו דהקושיא דאל"כ קרא למאי אתא וכתבו על זה ועוד יש לומר דר"י מודה בשטרות לזמן מרובה דלא דכירי והשתא הוי שפיר הקושיא מלמען יעמדו דהא מודה ר"י בשטר דלא דכירי וזהו כוונת הרא"ש דמעיקרא כתב ג"כ דהקושיא קרא למאי אתא ועל זה כתב עוד יש לומר א"כ אתי שפיר הקושיא דמודה דלא דכירי בשטר ואין צורך לומר משום קרא למאי אתא אבל לענין הלכה אין נ"מ בזה דסוף סוף קיימא לן כר"א דלאלתר נמי פסול מכח ההיא דדיפתרא ומה שסיים ואתיא שפיר היינו משום דלדידיה נמי קשיא ליה מעיקרא דמ"מ כיון דלא קאי לר"י הוי ליה למימר הניחא וכהאי גוונא קאמר בש"ס בכמה מקומות גם התוס' הקשו במקומו' דלא נזכר זה ועל זה כתב הרא"ש דהשתא הקושיא לכ"ע ואתי שפיר טפי אבל מדינו של ר"ח לא קא מיירי כלל וכבר כתב עליו דלא מסתבר מההיא דדיפתרא והיאך יחזיק הוא דבריו במסקנתו וע"כ כמו שכתבתי וזה ברור. נמצא דדעת הרא"ש בוודאי דלא כר"ח כמו שבארנו אמנם בלאו הכי הרבה לפוסקים פסקו כר"ח. אך לפי מה שביארנו נהי דוודאי כר"ח צריך לומר דיש חילוק בין לאלתר לזמן מרובה בשטרות אבל מכל מקום כיון דלית ליה גזירת הכתוב אם מעידין בפי' שלא היה תנאי אין חוששין שמא שכחו ואפילו לזמן מרובה נאמנין כמו שבארנו:

(ב) אבל שטר אקנייתא כשר. עש"ך ס"ק ב מה שהשיג על הב"ח סי' קצ"ח ודעתו דבמודה שנמסר מהני אפילו לא היו עדי מסירה כלל וכתב עוד דאפילו אינו מודה רק אומר להד"ם מהני ועיין תומים מה שתמה עליו וסיים ישתקע הדבר ולא יאמר ובאמת לא ידענא מאי קשיא ליה דבהא פשיטא דמודה הש"ך דאם טוען שמסרו לו רק שלא היה הכתוב עליו שטר מכר כלל רק דבר אחר שהיה עוסק עמו והוא זייף וכתב שטר מכר פשיטא דנאמן דמ"ש אם אומר שהיה בו תנאי ומחקו או שאומר שהיה כתוב בו דבר אחר רק דהש"ך מיירי שאומר שבאמת כתב שטר מכר זה וחתם תחתיו או עדים חתמו רק שלא מסרו לידו מעולם א"כ בוודאי אינו נאמן דא"כ בכל שטר ניחוש להכי שמא מן המוכר נפל ושטר זה לא נגרע רק לפי שיכול להזדייף וכל שאינו טוען שזייף פשיטא שאינו נאמן שנפל כמו כל שטר אבל אם טוען שהיה כתוב בו ענין אחר ומסרו לו והוא כתב בו שטר מכר ע"י מחק פשיטא דנאמן כמו בטוען שמחק התנאים. אך לכאורה קשה לפי מה שפסקו הטור ומחבר לקמן סי' ס"ט דנאמן לטעון כל הטענות במיגו דפרעתי א"כ הכא נמי למה לא יאומן ממני נפל במיגו דמחק וכתב מאי דבעי. לכן נראה דכוונת הש"ך הוא באומר שהוא לא מסרו כלל דהיינו שאין שטר זה בא מכחו כלל ולא היה בידו מעולם ועל זה כתב הש"ך כיון דידוע דהוא כתבו מכח חתימתו או מכח חתימת העדים ואומרים שחתמוהו בציווי המוכר כל שהשטר בידו של זה הרי אנו רואין שנמסר לידו והוא אינו טוען ממני נפל כלל [ובעדים חתומים אפילו טוען ממני נפל אינו נאמן דלית ליה מיגו כיון דעדים חתמו בציווי שלו על שטר זה] רק שאינו שלו כלל ואי קשיא מאי שתירץ הש"ך על קושית מהראנ"ח בהך דכתובות והא התם באמת לא כתב שטר מכר על שטר זה כלל א"כ יאמר האמת ממני נפל ויאומן במיגו דהיה בו תנאים ומחקם וכדומה. ובאמת לק"מ דבלא"ה קשה על הטור סימן ס"ט דמאי חשש יש הא יכול לטעון פרעתי ושכחתי וכדומה וע"כ כמו שכתבתי שם סי' ס"ט ס"ק ט' דהתם החשש דישכח ויאמר שלא חתם כלל ואז יתחייב כמו שכתב הש"ך וה"ה בשטר מכר ומתנה יהא המכר קיים אפילו אחספא ודו"ק היטב ומה שכתב בתומים ליישב הקושיא דהא ליכא עדי מסירה דחיישינן שמא ימצאנו אחד שהוא חייב לו מכבר בעדי מסירה על חרס ויתבענו מתחילה בזה ויפרענו ואח"כ יפרענו שנית בעדי מסירה ואין זה נכון כלל דהיאך שייך דניחוש שמא ימצאנו זה ולנפילה דיחיד לא חיישינן בשום מקום לכ"ע הגם דמי שיודע שלא לוה על חרס יוכל לכתוב ובגמרא סתמא נאמר בפרט דניחוש שמא יפרענו על חרס מזוייף כיון דיודע דכתב חתימתו על חרס לא יפרע שוב בלי עדי מסירה לכן אין לדבריו קיום [ומקושיא זו ג"כ ראיה לשיטת הש"ך דבזה לא בעינן עדי מסירה כיון שיטעון להד"ם ובזה לא שייך תירוץ ראשון של התומים מה שכתב בקושית מהרש"א ויש לתמוה על הש"ך שהיה לו להכריח דינו מכח קושיא זו]:

אך בגוף דינו של הש"ך גם בדין הראשון במה שהשיג על הב"ח דלא בעינן עדי מסירה רק במודה סגי בשאר שטרות ודוקא בגט משום דבר שבערוה והביא ראיה מדברי התוס' גיטין דף ד' ודף ו'. ובאמת מדברי התוס' גופא התם מוכח דלא ברירא להו דין זה ולפעד"נ ברור דהך תוס' דגטין כ"ב בד"ה אבל והתוס' בחזקת שחדשו הך דינא דשטר קנין לא בעינן למען יעמדו וכן הר"ן פ"ב דגיטין שממנו הוציא הרב דין זה ברור דסבירי להו כסברא קיימתא בתוס' גיטין ד"ד הנ"ל דאפילו בשאר שטרות לא מהני הודאה ועדי חתימה רק בעדי מסירה כמו שאבאר [אבל אם מודה שהיו עדי מסירה בוודאי מהני אפילו להב"ח רק אם ידוע שלא היו עדי מסירה בזה לא מהני] והוא דהתוס' והר"ן שם הביאו מתחילה פירש"י שפי' דמ"ד בשאר שטרות לא דחיישינן שמא שכחו ע"מ הענין ויבואו לסמוך על ע"ח וכיון שיכול להזדייף שמא זייף והקשו עליו התוס' והר"ן כיון שהוא יכול להזדייף למה ניחוש שיסמוך על ע"ח ומתוך כך פירשו כפי' ר"י משום גזירת הכתוב שיהא ראוי לעמוד ימים רבים והנה יש להבין דמעיקרא התם בד"ה מאן חכמים כתבו דמה שפירש"י דלר"א צריכה להביא ע"מ להנשא היינו דוקא בדבר שיכול להזדייף אבל באין יכול להזדייף יכולה להנשא אפי' לר"א בע"ח כדאמרינן אין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם והיינו שמא ימותו ע"מ אבל מה שפירש"י דלר"מ יכולה להנשא אפי' בדבר שיכול להזדייף בע"מ קשה דלר"מ בעינן מוכח מתוכו וכו' ע"ש. ויש להבין כיון דס"ל דלהא ל"ח שמא יטעו ב"ד ויסמוך על ע"ח א"כ בלא"ה ק' לר"מ נמי יהא מותר לכתו' בדבר שיכול לזייף דהא וודאי לא יסמוך על ע"ח כיון שהוא יכול לזייף ושמא זייפו ולב"ד טועין לא חיישינן לשיטת התוס' ולמה נטרו להקשות על רש"י כאן ולא מעיקרא וכמו כן קשה על הר"ן וע"כ צריך לומר דוודאי מודים התוס' דלר"מ דסובר בעלמא ע"ח לבד סגי א"כ שפיר יש לחוש דאף בדבר שיכול לזייף יטעו לסמוך בע"ח אבל לר"א דבעלמא לא סגי רק מפני תיקון עולם שמא ימותו ע"מ א"כ אין ע"ח עיקר לכך קשיא להו דאין לחוש שיטעו לסמוך בדבר שיכול לזייף וכן צ"ל במהרש"א דכתב על דברי תוס' דהיינו לר"א אבל לר"מ שפיר חיישינן לטעות ע"ש ולכאורה נראה דכוונתו דאל"כ לר"מ נמי יהא מותר לכתוב דהא לא חיישינן לטעות ולא יסמכו רק בע"מ כיון שיכול לזייף אך הוא תמוה דלשיטת התוס' דלר"מ בעינן מוכח מתוכו א"כ בלא"ה פסול לר"מ כיון שאינו מוכח מתוכו וברור דכוונתו להך תוס' הקודם דהקשו על רש"י דבעינן מוכח מתוכו ולא הקשו דלא חיישינן לטעות ש"מ דלר"מ חיישינן גם לשיטת התוס' וזה ברור ולפי זה מבואר דשיטת התוס' והר"ן כדעת הב"ח דאפי' בשאר שטרות לא סגי בע"ח לר"א דאל"כ לק"מ על רש"י דהא שפיר קאמר אבל