תפארת יעקב חושן משפט חלק א קסב

פנים וע"כ דלא נמחקו החתימות וצ"ע בזה וכן מורין דברי התוס' להדיא שכתבו דמעמיד עליו עדים מועיל להיות מלוה בשטר דבעדים החתומים אח"כ לא הוי רק מלוה ע"פ ויש לתמוה היכי דמי אי דנמחק לגמרי ולא זכרו מקייום כלל א"כ מה מועיל עדים החתומים אח"כ. שמא זה היה מזוייף ומה שלוה אז יש תחת ידו או שפרעו וע"פ שהכירו החתימות ומ"מ בעינן עדים אחרים והיינו דלא כהנ"י ובתוס' ליכא למימר ג"כ דמיירי שנמחק השטר ולא החתימות ועדים אינן מכירין החתימות לכך בעינן עדים אחרים על החתימות א"כ במה נפשך אי דעדים המעידין על החתימות יודעין מה היה כתוב בו מה צורך לעדים שהעמיד ואי דאינן יודעין רק מכירין החתימות א"כ לולא עדים שהעמיד הרי זה אפילו מלוה ע"פ לא הוי דהא לא ידעינן כמה לוה ואימת לוה ויכול לטעון להד"ם ולא נתחייב רק פחות שבממון ומה זה שכתבו דמועיל להיותו מלוה בשטר הא צריך לידע כמה לוה. וברור דכוונת התוס' דעדים ראשונים מכירין החתימות ג"כ ולא מהני מטעם הנ"ל כמו שכתבתי בכוונת ה"ה רק צריך עדים החתומים שיעידו על הלואה אז ועל זה כתבו התוס' דבעדים המעידין על הלואה בלבד הוי מלוה ע"פ ויכול לטעון פרעתי ובצירוף הני הוי כמלו' בשטר ודו"ק היטב אלא דצ"ע בזה כיון שכתבו התוס' להדיא ב"ק דף צ"ח ובכתובות דעדים שאמרו ראינו שטר חתום בעדים מהני וכן כתב הש"ך לקמן ס"ק י"ג בשם רבינו ירוחם א"כ אין מקום לכל מה שכתבתי בכוונת התוס' כאן. וכן מבואר ממה שכתב הטור בשם ר"י דמעמיד עליו עדים הכוונה שמכירין החתימות ולכך צריך לכתוב והוזקקנו היינו שיהא נודע מה שהיה כתוב בו א"כ מבואר דבהכרח החתימה של עדים שהעמיד מהני כל שיודעין מה היה כתוב בו וליכא למימר דר"י לטעמיה דמפרש כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר הא ליתא דאין כוונתו רק שמעידין שראו בשעה שהתחיל לימחק אבל עכשיו בשעת עדות פשיטא דנמחק לגמרי כמבואר להדיא בטור ולפי זה מוכח ג"כ דלא כה"ה הנ"ל לכן דין הנ"ל צ"ע ומ"מ פשיטא דאם לא נפרש כהנ"ל צריך לומר בכוונת הרמב"ם דנמחק השטר ולא החתימות דלא כה"ה כמו שביארנו:

(ב) ועדות זו שמעידין. עש"ך שהאריך לתמוה בזה ועיקר קושיתו הוא על רבינו ירוחם בשם הרשב"א דכבר כ' לקמן סקי"ג בשם רבינו ירוחם דעדי' מעידין על שטר שנשרף והכירו החתימות סגי והיינו כדעת הנ"י הנ"ל והתוס' ב"ק דף צ"ח וכתובות דף כ' והרשב"א ב"ק שם והטור בשם ר"י הנ"ל אבל לפי מה שכתבתי בכוונת ה"ה לדעת הרמב"ם דבכהאי גוונא לא מהני א"כ שפיר מהני כאן שלא בפני בעל דין דעל מנה שבשטר לא עלייהו סמכינן רק על עדי הלוואה כנ"ל אבל לשיטת הנ"י דבזה סגי א"כ הכא ע"כ דאין מכירין החתימות ולא בעינן רק עדים שמכירין החתימות א"כ אותן המעידין על מנה שבשטר הם מעידין ולא מהני שלא בפני בעל דין ובתומים ס"ק ב הביא ראיה לדעת הרב מהא דפריך בש"ס ב"ק דף צ"ח אי דאיכא סהדי דידעי מה הוי כתוב ביה ליכתבו ליה שטרא אחרינא וקשה לימא דמיירי שהעידו בפני השורף ולא בפני הלוה דהשתא שפיר הפסידו השורף ואח"כ מתו העדים ואין בדבריו ממש דא"כ אכתי תקשי מה זה שנתן טעם משום דמצי אמר ניירא קלאי ממך הא בלא"ה פשיטא דלאו כלום עביד כיון דאילו הוי הוי הדר השתא נמי לאו כלום עביד כמבואר בש"ס פרק א' ד"מ ולעיל סי' כ"ה וכ"ש כאן דבשעה ששרף לא עשה כלום ומה שמתו העדים לא מכחו בא ואיהו לאו מידי חסריה ואפי' למאן דדאין דיני גרמי פטור ומדקאמר ניירא קלאי מנך מבואר דבאמת מיד בשעת שריפה הזיקו רק שלא עשה הזיק בגוף הממון רק בגורם לממון ע"ש וזה ברור גם מה שהקשה מתשובת הרא"ש כלל צ"ד דין ה' בע"א אומר שפרע דלא יכתבו שטר אחר עד שישלחו ללוה שיפרע לשטר ומתוך תשובתו יתברר הדבר וטוב לשלוח לאלתר טרם יצא קול האבידה. וקשה כיון שאין הלוה כאן הרי אין מקבלין בלי בעל דין ע"ש שחשב זה לתשובה ניצחת ולפעד"נ דלק"מ דמלבד מה דיש לומר דהתם היה המעשה באופן שהיה מותר לקבל שלא בפני הלוה להצלת ממון כגון שהיה לילך למדה"י וכדומה ומ"מ כתב הרא"ש שאין לכתוב שמא טעין הלוה פרעתי אבל בלא"ה נראה דלק"מ דהא התם לא היה הלוה יודע כלל אם נאבד השטר והשואל היה שב דלא חיישינן כלל שמא יטעון פרעתי מאחר שאינו טוען א"כ ממילא בכהאי גוונא מקבלין בלי בעל דין דהא הוי הצלת ממון בזה שאם יקבלו בפני הלוה וידע שנאבד יש לחוש שמתוך זה ילמד לשקר הרי דמהאי טעמא צוה הרא"ש לשלוח לו טרם יצא הקול הרי שהיה חוששין שלא יודע ללוה שנאבד וילמד לשקר א"כ בכהאי גוונא דיש הפסד מקבלין כמו בעדים חולין ורדופין וכדומה ועל זה השיב הרא"ש דמ"מ אין מקבלין שמא יטעון באמת פרוע ויתחייב על פי ע"א וצוה, לו מיד טרם יצא הקול גם מה שהקשה ממה שהביא הרא"ש ראיה מהך דשטר שאבד ולא קתני שנאבד בעדים דבנאבד בעדים מהני וקשה הא התם מיירי שלא בפני הלוה ולא מהני ע"כ ולק"מ דמ"מ מייתי הרא"ש ראיה דבנאבד בעדים בפני הלוה מהני דאל"כ הוי ליה לברייתא לאשמועינן רבותא דאפילו בנאבד בעדים בפני הלוה לא מהני וע"כ דבהכי מהני ושלא בפני הלוה אין חילוק בין בעדים או לא דאין מקבלין בלי בעל דין. גם מה שהקשה ממה שכתב הש"ך ס"ק י"א ליישב שלא לכתוב בלתי ידיעת הלוה שמא ימצאנו והלוה לא ידע להזהר א"כ קשה במה נפשך או דנתקבל בפני בעל דין הרי ידע ואי בלי בעל דין אין מקבלין ולק"מ ג"כ דקמש"ל אפילו במקום דמקבלין בלי בעל דין כנ"ל מ"מ אין לכתוב בלתי ידיעתו שמא ימצאנו [גם מה שכתב וז"ל דלולא חשש דלמא טריף וכו' ומה צורך בשטר בפני בעל דין דבריו מגומגמין דשטר שנחתם בפני הלוה הוי כמי שנחקרה אבל זה שאינו ברצון הלוה רק על עדותם שנאבד וזהו שלא בפני בעל דין]. גם מה שכתב מסברא דנפשיה הואיל ורוב מתקים ואבדן שטרות הוא תלוי בקלקול הזמן ושינוי עתים תקנו לקבל שלא בפני בעל דין לא ידענא מאי קאמר דמ"מ כיון דעדים ראו ויודעין מה היה כתוב בו מה תקנה שייך ומאי פסידא איכא אם יתקבל עדותם בפני בעל דין כיון שכבר ראו וידעו לכן העיקר כדעת הש"ך:

(ג) אבל עדי השטר עצמן אין כותבין לו שטר אחר כתב הרב בתשובה סי' מ"ט הביאו הש"ך ס"ק ד' וז"ל לפיכך אפילו הוא מצווה עתה לכתוב שטר אחר מן הנשאר מזמן הראשון אין להם לעשות דשליחותם הראשון כבר נפקע והוא אינו יכול לעשות עתה שליחות על שיעבוד דלמפרע שאין בידו עכ"ל וקאי שם אמי שפרע מקצת חובו ע"ש ויש לתמוה הא בהדיא מבואר בתוס' דף קע"א ע"א בד"ה אלא שהקשו דהא אם לא עשו שליחותן גרע ופשיטא דאין יכולין לכתוב מזמן הראשון ועוד הקשו שם ע"ש ומתוך כך העלו דהפי' כך דוודאי אי לא עשו פשיטא שאין יכולין רק בעשו שליחותן ס"ד דיכולין לכתוב שנית מזמן ראשון קמש"ל דחיישינן שמא יחתמו על מוקדם בעלמא ע"ש ועכ"פ מבואר דלא כתשובת הרב הנ"ל והוא תמוה לכאורה וצריך לומר דסובר הרב דוודאי יש מקום לפרש הסוגיא דהתם בפשיטות כהך סוגיא דגיטין בההוא דהוי כתוב נפאתא והיינו דמתחילה היה מצווה לכתוב בקנין והם כתבו א"כ אח"כ שפרע מקצת ורוצה לכתוב אחר א"כ לולא דכבר עשו שליחותן היו יכולין לכתוב אח"כ כמבואר לעיל סי' ל"ט רק כיון שכבר כתבו כבר עשו שליחותן ואף שהלוה מצווה עתה לכתוב אין בידו לשעבד למפרע ללקוחות והכוונה בפשיטות עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין בתמיה ומה שמצווה עתה אין בידו כנ"ל. אמנם התוס' לטעמייהו דסבירי להו דאפילו בקנין אין יכולין לכתוב רק בו ביום רק למסרו אח"כ ואהא קשיא להו לתוס' דאם יהא הפי' כפשוטו תקשי מה זה שאמר עשו שליחותן הא אי אי לא עשו פשיטא שאין יכולין לכתוב דהוי מוקדם אפי' בקנין ולכך הכריחו התוס' דע"כ הפי' להיפך דבעשו עדיף טפי דלא הוי מוקדם רק דמ"מ חיישינן שמא יכתבו מוקד' אחר אבל לדידן דקיימא לן בקנין יכולין לכתוב אח"כ אין צורך לזה רק הפי' כפשוטו דבעשו הוי מוקדם משא"כ בלא עשו וזהו כוונת הרב וזה ברור ולפי זה ליתא למה שכתב בתומים ליישב דברי הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סי' ל"א דהוא מיירי בקנין ואין לחוש שמא יכתבו מוקדם אח"כ ע"ש שהאריך ולפי הנ"ל הא ליתא דלהרא"ש דסובר דבקנין יכולין לכתוב אח"כ אין צורך למה שכתבו התוס' כלל רק דהשתא נמי הוי מוקדם כיון שכבר עשו וכדברי הרב הנ"ל ועוד דפשיטא דהתוס' לא כתבו כן רק התם דהשטר הראשון ישנו עכשיו לפנינו והם רוצין לכתוב אחר א"כ שפיר ס"ל לתוס' מכח הכרח הנ"ל דהשתא ליכא חשש מוקדם והיינו שהוא יכול לצוות עתה לכתבו מזמן ראשון ואי משום דאין בידו מה בכך הא אינו חב ללקוחות כלל שהרי יש שטר זה לגבות בו מזמן ראשון ומה נפקא מינה ללקוחות אבל בנאבד שטר הראשון פשיטא דמודים התוספות דהאיך יעלה על הדעת שיוכל המלוה לחוב ללקוחות מזמן ראשון וכדברי תשובת הרב הנ"ל א"כ הרא"ש דמיירי בנאבד אכתי תקשי הא כבר עשו עדים שליחותן ועוד קשה אם כדבריו מאי פריך מרב דאמר כותבין עשרה שטרות הוא מיירי בקנין ושוב אין לחוש בשלמא לפי מה שכתבתי בשם הרב דאף בכהאי גוונא כשעשו הוי מוקדם אתי שפיר אבל אי נימא דעכשיו לא הוי מוקדם רק משום גזירה דמוקדם אחר ובקנין דלא שייך לגזור יכולין לכתוב כמו שכתב בתומים ומ"ש בתומים דלכך לא מקרי בקנין דא"כ מ"ש דנקט שדה בהלוואה נמי א"כ תקשי למ"ד דמיירי בשטר שאין בו אחריות מ"ש דנקט שדה בהלוואה נמי ליכא למיחש וליכא למימר דחיישינן דמלוה ע"פ מוקדם קודם לשטר מאוחר הא כתב בתומים דלא חיישינן שיקדימו קודם המעשה כמו במתנה ע"ש גם המעיין ברא"ש יראה להדיא דמפרש דבנאבד בעדים יכולין לכתוב ולא אמרינן עשו עדים שליחותן ואם מפרש כפי' התוס' אדרבא מה שעשו היא עדיפותא דלכך יכולין ולא גריעותא וכן מביא ראיה התם מהך דקרי לה נפאתא ולשיטת התוס' אין זה ענין לשם כמבואר בתוס' לכן ברור דלהרא"ש אתי שפיר הפי' כפשוטו כמו