תפארת יעקב חושן משפט חלק א טו

לא מהני כיון שאינו ידוע בשעה שעושה דין וכמו שכתב המרדכי וזו היא ג"כ ראיית המרדכי [ובזה נדחו דברי התומים בזה במה שהשיג על הש"ך] נמצא לפי זה דבזה יש לקיים דברי מהרי"ק שכל זמן שאינו תופס לגוביינא רק שרוצה לירד לדין אפילו תופס דבר אחר ואפילו אינו ידוע יכול לתפוס כמו שכתב הרב בהגה' אבל בחילוק הנ"ל בין אותו דבר לדבר אחר לא נהירא וכמו שבארנו ונרא' שגם הרב בהגה' כיון לזה ולכן לא העתיק דברי מהרי"ק בזה אף שהביאו בד"מ רק בחילוק הראשון כמו שבארנו:

עיין בספר פ"י בב"ק שם שהקשה אהא דפריך משור שעלה מאי לאו במועד דליכא פסידא דלוקמא שאין עדים ואית לי' פסידא מחשש שמא יכפור והביא ראיה דהא מיקרי פסידא ממה דאמרינן הכא שיכול לתפוס שלא בעדים שיהא נאמן במיגו והיינו מחשש שמא יכפור והנה מלבד מה דבלא"ה כבר כתבתי לעיל ס"ק א' דלק"מ עיקר דבריו אינם נכונים כלל דע"כ לא אמרו רק בתפיסה בעלמא אבל פשיטא שאינו יכול להזיק ממון חבירו מחשש שמא יכפור וכי בשביל שאתה מחזיקו לשקרן תזיק את שלו וכ"ש התם בשור שעלה שאין חבירו חייב לו כלום רק עכשיו אירע המעשה ששורו רוצ' להזיק שורך א"כ פשיטא דמחשש זה אינו יכול להזיקו וזה ברו' ובגוף הדין אי יכול לתפוס לכתחילה עיין תומים שהביא מחלוקת בזה:

ה (א) אסור לדון בשב' ויו"ט המחבר סתם ולא ביאר החילוק בין היכי דאיכא דעדיף מיני' בין היכי דליכא דעדי' מיני' והוא מדגרסינן פרק משילין כל שהוא משום שבות משום רשות משום מצוה וכו' משום רשות לא דנין ולא מקדשין ופריך בש"ס לא דנין והא מצוה הוא ומשני דאיכא דעדיף מיני' ופירש"י והא מצוה הוא ואמאי קרי לי' רשות וכוונתו דלא נימא דהקושיא היא למה אסור לדון דהא בסיפא קתני דאף משום מצוה אסור רק הקושיא הוא דאמאי קרי לי' רשות ולפי זה אפי' היכי דליכא דעדיף מיני' דהוי מצוה אסור ואחריו נמשך המחבר והנה התוספ' שם הקשו לפירש"י מהא דאמרינן בסנהדרין אין דנין בערב שבת משום דאין רציחה דוחה שבת תיפוק לי' דאין דנין בשבת ולפעד"נ דלק"מ דהא בהדיא גרסינן בירושלמי שם פרק משילין ר' אבהו אמר אסור לדון בערב שבת ויו"ט דיני ממונות ופריך ממשנה סנהדרין הנ"ל דקאמר לפיכך אין דנין דיני נפשות בערב שבת ויו"ט משום שגומרין ביום שלאחריו מבואר דדיני ממונות דנין ומשני כאן להלכה כאן לדברי תורה והנה המפרש שם פירש כאן להלכה שהדין כן כאן לדבר תורה שאם בא לשאול אין מורין כן ודבריו תמוהין ונעלם ממנו דברי הסמ"ג הביאו הב"י בהדיא סימן זה כאן להלכה כאן לדבר תורה פי' הא דרבנן הא דאורייתא וכן פי' הנ"י וכל הפוסקים [שוב ראיתי בסנהדרין נזכר ג"כ מימרא זו בירושלמי ושם חזר בו המפרש ופי' כמו שכתבתי] דמדאורייתא מותר לדון בערב שבת ומדרבנן הוא דאסר ר' אבהו והשתא ממילא לק"מ קושית התוספ' על רש"י דע"כ הוצרך לומר הטעם משום דאין רציחה דוחה שבת דאז הוי דאורייתא וממילא הדיוק דדיני ממונות דנין מדאורייתא אבל מדרבנן גם ד"מ אסור אבל אי הוי הטעם משום דאין דנין בשבת משום שבות א"כ מדאורייתא גם דיני נפשות דנין רק מדרבנן הוא דאסור א"כ מבואר דדיני ממונות מותר אפילו מדרבנן ואכתי קשה קושית הירושלמי לר' אבהו דאמר אפילו דיני ממונות אין דנין מדרבנן והכי קיימא לן וזה ברור ואדרבא מהך סוגיא דהתם יש להביא ראיה לפירש"י דאמרינן התם לדייני' בערב שבת וליקטלי' בשבת אין רציחה דוחה שבת ויש להבין מה זה שסיים בקושיא וליקטליה בשבת לאיזה צורך הזכיר הרציחה יהא אימת שיהיה וע"כ משום דתקשי שאם נהרגנו בלילה נגד השמש בעינן או למחר אתה מענה את דינו א"כ מאי מקשה אח"כ כיון דכבר ידע לה מעיקרא לכן נראה דהמקשה רמז בקושייתו דלא נימא אין דנין בשבת והוא על פי מה שכתבו התוספ' שם ליישב דבדיני נפשות לא חיישינן שמא יכתוב כיון שכבר כתבו מאתמול דברי המחייבין ודברי המזכין וקשה מ"מ כיון שלא גמרו אתמול א"כ עדיין צריכין לכתוב מה שנתחדש למחרת חיוב וזכות ובע"כ צריך לומר דלא חיישינן רק מאתמול שמא ישכחו למחרתו אבל למחרת שגומרין הדין לא חיישינן שישכחו בו ביום וזהו כוונת המקשן דליגמר בשבת ואי משום אין דנין בשבת נקטלי' בשבת ואז לא חיישינן שמא יכתוב ומזה מבואר כפירש"י דלפי' ר"ת בלא"ה דנין כיון דליכא דעדיף מינייהו כמו שכתבו התוספ' והא דפריך בתר הכי נקטלי' לאחר שבת היינו שבא להקשות שיהא איסור דאורייתא כמו שכתבתי:

אך אמנם פירש"י תמוה מאוד מטעם אחר דהא פשיטא דהך מצוה דנין ומקדשין היכא דליכא דעדיף מיניה וכשאין לו אשה ובנים עדיף טפי מהך מצוה דסיפא מקדישין ומעריכין דאילו התם אין המצוה להקדיש ולהעריך רק אם הקדיש והעריך עשה מצוה משא"כ דין היכא דליכא דעדיף מיני' וכן בקידושין כשאין לו אשה ובנים דהמצוה חל עליו לקדש ולדון וכן מוכרח מפי' ר"ת דא"כ תקשי לפירושו הא בסיפא מבואר דמצוה אסור וע"כ דהך מצו' עדיף א"כ אי ס"ד דקושית הש"ס היא הא מצוה הוא ואמאי קרי לה רשות והוי ליה למחשבינהו בהדי הנך דסיפא א"כ מאי משני על זה לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה ויש לו אשה ובני' וקש' מה בכך מ"מ אדתני סיפא מעריכין ומקדישין לתני רבותא טפי דלא דנין היכי דליכא דעדיף מיני' ולא מקדשין כשאין לו אשה ובנים דזהו ההיפוך מרישא דרשות ועכ"פ הוי להו למחשבינהו בהדי הנך דסיפא והאיך שביק הנך גופא דמיירי ברישא דאיכא בהו גוונא דמצוה דהוי רבותא טפי ומפרש מילתא אחריתי מה דלא הוי מצוה כ"כ אלא ברור כדעת ר"ת דהקושיא משום מצוה יהא מותר לדון ולא דמי להנך דסיפא כמו שכתבתי ולפ"מ שכתבתי יש לומר דגם רש"י מודה לשיטת ר"ת ומ"מ בקושיא לא היה יכול לפרש דיהא מותר לדון דהא בסיפא מבואר דאסור אפילו מצוה ואי משום דיש לחלק בין הך מצוה להך דבסיפא מ"מ מנא ליה למקשה להקשות כיון דחזינן דאפילו מצוה אסור ומנין לנו לחלק בין מצוה למצוה אבל לפי מה דמשני לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה אבל בדליכא דעדיף מיניה הוי שפיר מצוה אם כן תקשי באמת קושיא הנ"ל דהוי ליה למחשבינהו בסיפא דהוי רבות' טפי וע"כ דבאמת בזה מותר כדעת ר"ת ודו"ק ומה שהקשו התוספ' לפי' ר"ח מהא דגרסינן בירושלמי דיומא פרק ראשון גבי כהן גדול מתקינין לו אשה אחרת ופריך והא אין קונין קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש ואמאי לא משני כיון שמתה אשתו מצוה לישא אשה אחרת ועוד קא עביד מצוה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ע"כ.**(הגה ולכאורה יש גימגום בתוס' דמעיקרא הקש' לרש"י ותרצו דניחא לי' שאסור מדאורייתא א"כ מה זה דאחר כך כשהקשו לר"ת כתבו ולא קשיא לרש"י הא בלא"ה לא קשיא וצריך לומר דוודאי לר"ת יש ליישב כמו לרש"י דניח' לשנוי' משום דבמקדש ליכא שבות ועל, זה כתבו דלרש"י בלא"ה אתי שפיר ודו"ק:

)** והנה קושיא ראשונה נראה לפע"ד ליישב בפשיטות דוודאי כל המצוה לישא אשה כשיש לו אשה ובנים הוא משום בבקר זרע זרעך כמו שפירש"י וכמו שכתבו התוס' רפ"ק דכתובות א"כ משום האי מצוה אמרינן הכא דאסור ורשו' קרי לה כמו שפירש"י א"כ האיך אפשר לתרץ גבי כהן גדול משום מצוה לישא אשה דא"כ כהן גדול שיש לו בנים לא משכחת לה שיעבוד עבוד' ביום הכיפורים גם קושיא השניה דקא עביד מצוה וכפר בעדו ובעד ביתו נלפע"ד ג"כ דהך מצוה לא הוי רק כמו מצוה דסיפא מקדישין ומעריכין שאם הקדיש והעריך מצוה אבל אינו מוכרח להקדיש ולהעריך וה"ה כהן גדול כיון שמתקינין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול א"כ אין צורך להקנות לו בשבת שאם תמות אשתו יעבוד כהן אחר שהתקינו לו וזה לא חיישינן שמא תמות גם אשתו השני' דהא אין לדבר סוף הלכך לא הוי מצוה שיהא מותר בשבת וי"כ והמעיין בתוס' יראה שהכירו חולשת דבריהם ולא הקשו בשני קושיות רק כתבו ועוד קאי עביד מצוה משמע דכוונתם לכלול תרווייהו ובצירוף הוי עכ"פ מצוה אבל מ"מ מבואר דאין מזה קושיא לפיר"ת כנ"ל ולפי זה דינו של המחבר צ"ע בפרט שכבר הוכחתי דיש לומר דגם רש"י מודה לפיר"ת ופיר"ת עיקר בש"ס כנ"ל:

(ב) אין דנין בערב שבת ובעיו"ט עש"ך בשם הר"ן דוקא לדון אסור אבל לקבל הטענות מותר מצד הדיינים אלא שאין יכול לכפות בעל דין שיבוא ובתומים תמה על זה כיון שאינו יכול לכפות בעל דין א"כ לא הועיל הר"ן בתירוץ שלו דמותר לישא ביום ה' שיכול לבוא לב"ד ביום ו' לקבל הטענות א"כ היא לא תרצה לבוא ושמוע בין אחיכם כתיב ויתקרר דעתו ולפעד"נ דלק"מ לא מבעי' לפי' התוס' ריש כתובות דמשום אשת כהן ופחותה מג' תקנו בכל הנשים שינשאו ביום ד' א"כ כל האיסור מטענות בתולים הוא משום ספק שאסרה על עצמו א"כ בכהאי גוונא לא שייך שמוע בין אחיכם דהא אינו בא לב"ד רק לומר שמצא פתחה פתוח ובין אם תכחיש או שלא יבואו עדים כלל תהא אסורה לו מצד דשוויה אנפשי' חתיכה דאיסור' א"כ פשיטא דיכולין לקבל טענותיו ואף לפירש"י התם משום שמא יתברר ע"י עדים א"כ לא שייך ג"כ שמוע בין אחיכם כיון שהעיקר הוא להוציא קול כדי שיבואו עדים ואין זה דין כלל וכל שיבוא לב"ד אפילו יבואו עדים לאחר שבת שוב לא איכפת לן:

(ג) בניסן ותשרי למי שאינו בעיר זהו דעת הרמ"ה ולפע"ד דין זה צ"ע דבגמרא