תפארת יעקב חושן משפט חלק א קנג

חובתיה כיון שלא יוכל לומר פרעתי וע"כ דסובר ג"כ דיכול לטעון אח"כ פרעתי רק אח"כ אין כותבין שמא כבר פרעו והוא יוציא פסק דין מאוחר לפרעון ואז בוודאי לא יהא נאמן ולפי זה לדעת הטור לדעת הרמב"ם אם כתבו לו בפניו בשעת הודאה נאמן אח"כ פרעתי משא"כ שיאמר קודם פס"ד פרעתי בהא בוודאי אינו נאמן וזהו שכתב בסימן ע"ט דאין כותבין אח"כ שמא פרעו ויתבענו פעם שנית שהוא יאמר האמת שפרעו קודם פסק דין וגם הראב"י מודה בזה אך כל זה לפי הבנת הטור אבל לפי מה שכתבתי לעיל בשם הנ"י לחלק דבתבעו והודה כותבין חובתיה בע"כ ואפילו עומד וצווח וכדעת הרמב"ן פרק חזקת הבתים באמת אין ראיה מדברי הרמב"ם כלל והוא דווקא בפניו כותבין אף שאינו נאמן פרעתי כיון שנתחייב בב"ד לא משגחינן ביה רק אמ"כ אין כותבין שמא פרע קודם או יפרע ולא ידע מהפס"ד והוא יתבענו שנית וזהו כוונת המחבר שהביא דברי הרמב"ם בפשיטות דאינו נאמן דלא כראב"י והיינו כדברי הנ"י והרמב"ן אתי שפיר הכל ולק"מ ולפי זה בקבעו ושלחו לכ"ע אינו נאמן לומר פרעתי אפילו להראב"י וכמו כן בלא ציית דינא להרי"ף והראב"י והטור לא מיירי רק בכתבו בפניו בשעת הודאה כנ"ל ודו"ק היטב בזה ובשיעור לשון הטור ותראה שמה שכתבתי הוא ברור בכוונת הטור:

ולפי שיש עירבובי דברים בדברי הפוסקים בדינים אלו אכתוב כלל דינים על פי מה שנתבאר לעיל על נכון והוא דאין חילוק בין הודאה לפס"ד ובין שנתחייב על פי הודאתו או על ידי סכסוך שביניהם כל שתבעו והודה פס"ד מיקרי דהם ב"ד לא כעדים ואם לא תבעו רק הודה מעצמו הרי הם כעדים ואין יכולין לכתוב חובתיה בע"כ ומעתה כך הדין אם לא תבעו והודה מעצמו אפילו הודה בפני ג' לא כתבינן כלל אפילו בפניו קודם שיצא מב"ד דאין כותבין חובתיה בע"כ דלא נימא ליה במלוה בשטר [או משום דלא יוכל לטעון פרעתי אח"כ או משום קלא] אבל אם תבעו והודה או שנתחייב מכח סכסוך קודם שיצא מב"ד אם ביקש המלוה לכתוב לו כותבין בע"כ דזהו ב"ד ויכולין לכתוב חובתיה אבל אח"כ כשיצא אין כותבין שמא פרעו קודם או יפרע אח"כ ולא ידע מהפס"ד ויחזור ויתבענו שנית ואם כתבו בפניו יש מחלוקת דדעת ראב"י והטור ודעת הרמב"ם דיכול לומר פרעתי אח"כ ולא חשש לקחת הפס"ד מידו [אבל אם טען שפרעו בזמן מוקדם לפס"ד אינו נאמן לכ"ע ומהאי טעמא אין כותבין אח"כ כנ"ל] אבל כבר הוכחתי שאין כן דעת הרמב"ם אלא שאינו יכול לטעון פרעתי אחר פס"ד כשנכתב בפניו ומ"מ כותבין דכל שתבעו הוי כב"ד ויכולין לכתוב חובתו בע"כ כדעת הנ"י והרמב"ן הנ"ל וכל זה בתבעו ולא קבעו ושלחו אבל אם תבעו וקבעו ושלחו או שסירב אחר הפסק בזה כותבין לו לעולם בין בפניו בין שלא בפניו אפילו לאחר שיצא מב"ד דלא חיישינן דפרע ובזה לכ"ע אינו יכול לטעון פרעתי ואפילו עדיין לא כתבו לו דכל שקבעו ושלחו או סירב לא חיישינן שפרע ואינו נאמן לומר פרעתי כן נראה לי ברור בדינים אלו:

(כג) חוששין לענין טריפת לקוחות. הש"ך תמה דלגבי עצמו נמי הא הוי מפי כתבם ובתומים כתב כיון דגזירת הכתוב מספיקא לא חיישינן. ובאמת אין זה מספיק דלפי דעתו בנמצא אחד ספק פסול נוציא ממון בשאר. אך יש להטעים דבריו כך דוודאי מדינא שטר גמור הוא כדאמרינן בגמרא וכמו שכתב הרמב"ם פרק ז' מהל"ט רק בדורות האחרונות חששא בעלמא הוא שחששו א"כ מאיזה צד יוכל הוא לטעון להד"ם אם מצד הדין מגזירת הכתוב הא כמו כן הדין דשטר גמור הוא ולא הוי מפי כתבם כלל ואם מצד החששא עכשיו הלא זו החששא לא שייך גבי עצמו ואנן הוא דחיישינן ולגבי עצמו דליכא למיחש אוקמא אדינא. אך אמנם בלא"ה לק"מ קושית הש"ך דמלבד מה שהעליתי לעיל סימן כ"ח וסימן זה בכמה מקומות דדוקא כשהעדים בכאן הוי מפי כתבם וצריכין לזכור העדות ולהעיד בעל פה אבל כשאינם כאן כגון שמתו או הלכו מקבלין עדותם מפי כתבם כשהוא מקויים משום נ"ד ואפילו אינו שטר גמור רק שטר עדות א"כ ה"ה הכא אבל בלא"ה נראה לפע"ד דלק"מ ובזה יתיישבו ג"כ דברי הרב לעיל ס"ג בהגה' כמו שאבאר והוא דוודאי יש להבין בעיקר הך דינא דמפי כתבם דבשלמא בדיני נפשות וכהאי גוונא שאין מוציאין רק בראי' ברורה ועדות גמור שייך לומר דגזירת הכתוב הוא דזה לא הוי עדות כלל אבל בדיני ממונות דמוציאין ממון בלי ראיה כלל רק בחזקה מעלי' וכהאי גוונא או במיגו שהיא הוכחה שאומר אמת אף דלא הוי כעדים כלל א"כ מפי כתבם נמי מה נ"מ דלא הוי עדות סוף סוף יש כאן הוכחה גמורה וראיה ברורה שזה אומר שקר דהא הם לא משקרי מקויים ואין לך הוכחה גדולה מזו וכמו כן בנמצא אחד מהן קרוב ופסול מה בכך דעדותן בטלה מ"מ אין לך הוכחה גדולה מזו שזה אומר אמת ונהי דלא הוי כעדים לא גרע מחזקה דח"ז ומיגו וכדומה לכן נראה דוודאי זה שהאמינה תורה שני עדים הוא משום דאי אפשר ששני עדים יעידו שקר וממילא אפילו בקרוב או נמצא אחד פסול ומפי כתבם ג"כ לולא שבטל' התורה עדותן לא היה מקום לחוש שמשקרין ומעידין שקר רק גזירת הכתוב הוא שאין עדותם עדות אבל בוודאי עכשיו שגזרה תורה שאין על עדות' של אלו תורת עדות א"כ פשיטא דאיתרע חזקתייהו דלא משקרי דדוקא לענין עדות לא חשידי להעיד שקר אבל כל שנסתלק תורת עדות ואינם בכלל לא תענה שפיר יש לחוש דמשקרי ומהאי טעמא אפי' בדיני ממונות אין מועיל עדותם בכל הני שפסלה תורה מגזירת הכתוב ולפי זה היינו דוקא במקום שיש לחוש דמשקרי אבל אי לא היה מקום לחוש דמשקרי פשיטא דמוציאין ממון על פיהם דנהי דלא הוי כעדים לא גרע ממיגו וחזקה דכיון שבוודאי אומרים אמת הרי ידוע שזה אומר שקר וזה ברור לפע"ד. ולפי זה לק"מ קושית הש"ך הנ"ל ולעיל ס"ג בהגה' דוודאי הכא שהם טעו וחשבוהו לשטר גמור וא"כ פשיטא דלא חשידי להעיד עדות שקר דאל"כ אף אם כתוב בו ואמר לנו נחוש שמא בשקר כתבוהו וע"כ דלא חיישינן כל שהוא שטר גמור והוי עדות גמור לא חיישינן דמעידין שקר א"כ הכא נמי שחשבוהו לשטר גמור אי אפשר דמשקרי וא"כ מה בכך דעכשיו אנן הוא דמבטלינן לשטרא נגד לקוחות מ"מ ההודאה אמת דעדים לא משקרי כל שאומרים בתורת עדות וליכא למימר דבאמת לא טעו רק בשקר כתבוהו הא וודאי ליתא [חדא דלאיזה צורך כתבוהו במה נפשך אם חשבו שיועיל השטר א"כ הוי עדות שקר כיון שמועיל להוציא ממון ואם לא יועיל משום מפי כתבם לאיזה צורך כתבוהו ועוד] שאם היה ידוע לנו שלא טעו ויודעין היה כשר גם לגבי לקוחות שהרי שטר גמור הוא ואין זה פיסול מה שלא נכתב בתוכו ואמר לנו שאם נודע בעל פה שאמר כך סגי ואין זה מענין השטר א"כ איך נחוש לעדים דמשקרי רק דאמרינן דטעו וא"כ ההודאה אמת בוודאי שהם חשבוהו לשטר גמור ודו"ק היטב. וזהו כוונת רמ"א ג"כ לעיל ס"ג דכיון דהשטר יוצא מתחת ידו כשטר גמור רק שנודע שלא אמר כתבו א"כ אי אפשר שנאמר דבשקר כתבוהו דהאיך נחוש לעדים שיכתבו שטר גמור בשקר דא"כ בכל שטר ניחוש להכי רק דטעו וחשבו שמותרין לכתוב שטר בלי ציווי הלוה רק בהודאתו בלבד הילכך אם נתקיים דנין על פיו לגבות מהלוה בעצמו דכיון דטעו וחשבוהו לעדות גמור א"כ המעשה אמת עכ"פ ודו"ק (כד) לענין טריפת לקוחות. אבל לגבי עצמו מהני והיינו כשטוען להד"ם אבל כשטוען פרעתי נאמן דמ"ש מלקוחות אלא דיש להבין למה קאמר לענין טריפת לקוחות הוי ליה לאשמועינן לגבי עצמו כשטוען פרעתי ואפשר דמשום הכי נקיט דינו בטוען להד"ם לאשמועינן דבהכי מהני לגבי עצמו ולא נימא דהוי מפי כתבם קמש"ל דוקא ללקוחות חוששין ולא לגבי עצמו כשטוען להד"ם דלא חיישינן כמו שכתבתי בס"ק לפני זה ויש לי ספק אם תפס מלקוחות או מעצמו כשטוען פרעתי אי מהני אי נימא כיון דחיישינן דטעו לא מהני תפיסה או כיון דמדינא כשר רק חששא בעלמא וכשתפס אין מוציאין ממנו בחששא זו וכן מורה הלשון חוששין והוי ליה לומר אינו גובה מלקוחות אלא וודאי דמיחש הוא דחיישינן אבל אי תפס מהני. ולפי זה לק"מ קושית הש"ך דהוי מפי כתבם כיון דמהני כשתפס מלקוחות א"כ פשיטא דשטר גמור הוא ואם כן פשיטא דלא חיישינן דמשקרי שהרי יש על זה תורת עדות לענין לקוחות וכן לדידיה אם תפס ואם כן כתבוהו בשקר העידו עדות שקר ממש וא"כ הוי כמו כל שטר ועל הדרך שכתבתי בס"ק לפני זה וצ"ע בזה:

(כה) כתבו השטר וחתמוהו ויהי' בידכם זהו מה דכ' ה"ה ליישב מה דקשי' ליה אהא דאין כותבין למלוה פשיטא ועל זה תירץ דקמ"ל אפי' רוצה להניחו עד שיבוא הלוה ללוות ויצוה ליתנו למלוה ואם לאו יקרעוהו אפ"ה אין שומעין לו כיון דהכתיבה הוא שקר חיישינן דלמא מערים הוא והקשה הב"י הא קיימא לן בפרק כל הגט דלמיחזי כשקרא לא חיישינן ובהגהת דרישה ופרישה כתב עליו דטפי הוי ליה להקשות כקושית התוספות ב"מ דף י"ב ע"ב האיך כותבין ללוה בלא מלוה הא מיחזי כשקרא ולתירוץ התוספות לחלק בין אם כותבין חובתו גם קושית הב"י לק"מ ע"כ וכוונתו דהך דינא כאן הוא לכתוב טובת המלוה בלי ידיעת הלוה משא"כ בשטר שלוה בו ופרעו דהלוה רוצה ללוות ודמי לכותבין שטר ללוה בלא מלוה וכ"כ הב"ח ודבריהם תמוהין מאוד דהא פשיטא דע"כ כוונת התוספות דהך דאשרתא לא דמי לכותבין שטר ללוה דזהו עיקר תירוצם לחלק ביניהם א"כ ע"כ דסבירי להו דשטר