תפארת יעקב חושן משפט חלק א קנב

פרק ו' מה"ט וראיתי להש"ך בכמה מקומות בזה שדעתו להרמב"ם ונ"י שאין כותבין כלל ואפילו בפניו ולדעתי ברור דהא ליתא רק כוונת הרמב"ם ונ"י כמו שכתבתי ובזה אתי שפיר על נכון מה שכתב ואמר הנתבע הן וכוונתו משום דאם נתחייב על פי עדים וכדומה בוודאי היה ליקח פסק דין מיד בפניו ואז כותבין וא"כ אינו יכול לומר פרעתי לכך כתב המציאות שהודה לו ואמר הן לכך לא לקח פס"ד מיד דכיון שהודה לא היה ירא ממנו שיאמר אח"כ פרעתי הלכך אם בא אח"כ לכתוב חיישינן דבאמת פרעו אבל אם רצה ליקח פס"ד בפניו כותבין לו כל שהודה ע"י תביעה ע"כ של לוה כדעת הנ"י הנ"ל וזה ברור. ולפי זה ליתא למה שכתב הש"ך לחלק דאם נתחייב ע"י טענות אינו נאמן פרעתי אפילו לא כתבו לו ולפי הנ"ל אין חילוק בזה כלל רק כל שלא כתבו נאמן פרעתי רק אם ביקש בפניו שיכתבו לו כותבין ע"כ כל שתבעו רק בתבעו וקבעו ושלחו אז אינו נאמן פרעתי כלל ואפי' לא כתבו ודו"ק:

(יז) אבל שנים שבאו לדין. עסמ"ע דאם ידוע דלא פרע או הודה מהני לטרוף לקוחות אפילו לא שלחו ותמהו האחרונים דהאיך מהני הודאת לוה לטרוף לקוחות. אבל באמת נראה לפע"ד בכוונת הרא"ש בפשיטות כך דוודאי לא עלה על דעת הרא"ש להקשות בפשיטות דהתם אמרינן עמד בדין גובה מלקוחות והכא נאמן לומר. פרעתי דהא יש ליישב בפשיטות דהתם מיירי שיש בידו פסק דין לכך גובה מלקוחות והכא נמי מוכח דאם יש בידו פסק דין אינו נאמן דמהאי טעמא אין כותבין רק דכוונת הרא"ש דעכ"פ מבואר מהתם דכותבין פס"ד בעמד בדין לגבות מלקוחות ולמה קאמר הכא בא מלוה לכתוב אין כותבין ועל זה כתב ליישב דהכא אין כותבין משום דאיכא חשש פרעון דשמא פרע אבל התם דמוכח דכותבין היינו דבעת כתיבה ידוע דלא פרע או שמודה לכך כותבין וגובה מלקוחות מעת כתיב' הפס"ד ונראה שלזה כיוון מהרי"ט סימן מ"ו ולק"מ מה שהקשה עליו בתומים דא"כ מהו לענין משעבדי הא לכל מילי הוי שטר ולפי הנ"ל לק"מ דאין כוונת הרא"ש כלל לחלק בזה רק כוונתו דהתם לענין לקוחות מיירי והיינו דלגבי עצמו ליכא שום חשש פרעון רק לענין לקוחות אם יש לו קול אבל כל היכי שיש חשש בגוף הפרעון דגם לגבי עצמו אינו מבורר פשיטא שאין כותבין דשמא פרע אבל התם לגבי עצמו מבורר החייוב רק לגבי לקוחות קיימינן אם הוי כמלוה בשטר או כמלוה ע"פ דבמלוה ע"פ אפי' ידוע דלא פרע אינו גובה מלקוחות ועל זה קאמר דהוי כמלוה בשטר וגובה מלקוחות כנ"ל ברור בכוונת הרא"ש:

(יח) ואמר פרעתי עש"ך ס"ק כ"ה מה שסיים להשוות דברי הרמב"ם להרי"ף דמה שנראה מדברי הרמב"ם ומחבר לעיל ס"ז דאין כותבין ואפילו הודה מיד בשעת הודאה דאז לא חיישינן דפרע ומדברי הרי"ף מבואר דבנתברר דלא פרע כותבין משום דהרמב"ם מיירי שאמר הן והרי"ף מיירי שנתחייב מכח סיכסוך ע"כ ואזיל לשיטתו לעיל ס"ק י"ח וס"ק כ"ג בדעת הרמב"ם ונ"י שם אבל לפי מה שהעליתי לעיל ס"ק י"ג וט"ו דכוונת הנ"י לחלק בפשיטות בין תבעו להודה מעצמו דבתבעו כותבין בע"כ אפילו עומד וצווח כמו שכתב הרמב"ן פרק חזקת אבל אח"כ כשיצא מב"ד אין כותבין רק בקבעו ושלחו ולפי זה אתי שפיר בפשיטות דהרמב"ם ומחבר סבירי להו ג"כ דבהודה מעצמו בלי קבעו ושלחו אין כותבין כלל אפילו מיד דאז אין יכולין לכתוב חובתיה בע"כ דלא ניחא ליה דתיהוי מלוה בשטר שלא יוכל לטעון פרעתי אבל תבעו המלוה והודה בפני ב"ד כיון שהם מחייבין אותו על פי הודאתו הם יכולין לכתוב פסק דין. וזה שכתב הרמב"ם ומחבר לעיל ס"ו אם בא אח"כ התובע ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר והיינו דוקא אח"כ משום שמא יתן לו אבל בפניו מיד כותבין בע"כ כיון שתבעו הוי ככל חייוב בב"ד ומה לנו אם נתחייב בהודאתו הלא לא היה יכול לכפור בפני ב"ד שהיה מחוייב שבועה וכדומה כיון שהיה על ידי תביעה וכמו שכתב הנ"י והרי"ף מיירי ג"כ בתבעו לכך כתב דכל שנתברר שלא פרע כותבין ע"כ ואפילו לא שלחו אמנם היינו דוקא בפניו אבל אח"כ אין כותבין מחשש שמא יתן לו ולא ידע מהפס"ד או שמא פרעו קודם לאחר שיצא מב"ד:

(יט) אין כותבין לו שמא פרעו עיין תומים מה שנתקשה בלשון זה של הרמב"ם ומחבר ובאמת לק"מ דכבר ביארנו דדעת הרמב"ם דוודאי כל שידוע שלא פרעו כגון שמודה או שנתברר דלא פרע והוא יודע מהפסק דין כותבין בע"כ כדעת רמב"ן פרק חזקת ונ"י לכך דיקדק הכא וכתב שמא פרעו לאשמעינן דאף שמודיעין אותו מהפסק דין אין כותבין אח"כ דשמא פרעו אחר שיצא מב"ד ולעיל גבי הודאה כתב שמא יתן לו לאשמעינן אף דידוע דלא פרעו עדיין מ"מ כיון שאין הלוה לפנינו אין כותבין שמא יתן לו ויתבענו שנית והכלל דבעינן תרווייהו שידוע להלוה מפסק דין וגם נתברר בעת כתיבת הפסק דלא פרע עדיין אבל בקבעו ושלחו כותבין לעולם אפי' אח"כ דאז לא חיישינן לפרעון כלל:

(כ) ואפילו למאן דאמר זהו מה שכתב הרב בתשובה ליישב דברי הטו' שפסק כראב"י ומ"מ פסק דאין כותבין והיינו משום דמיחזי כשיקרא או משום זילותא דבי דינא. ותמה הסמ"ע דלקמן סימן מ"ט מבואר דהטור סובר דאינו נאמן לטעון פרעתי ולקמן אבאר בס"ד דברי הטור והראב"י ויתיישב הכל בס"ד ע"ש:

(כא) אם יש בידו פס"ד עש"ך ס"ק כ"ח שהקשה על זה דהא להרמב"ם אפילו לא נכתב אינו נאמן פרעתי בקבעו ושלחו ואי דלא קבעו ושלחו הלא אין כותבין כלל ועוד פשיטא שנאמן פרעתי כיון שנכתב שלא כדין. ובתומים כתב ליישב דכיון דאין ב"ד שפסקו לפנינו רק עדים מעידין שכך פסקו לולי הפסק שבידו היה נאמן לטעון פרעתי וגרע מאילו לא נכתב פסק דין כלל כמו גבי קנין דיש ריעותא במה שאין בידו פס"ד ואין דבריו נכונים כלל דמ"מ קשה על המחבר דמיירי שיש בידו פס"ד דמה בא לאשמעינן בזה כיון דאפי' לא נכתב פס"ד כלל אינו נאמן פרעתי כ"ש כשנכתב וישנו בידו ואם כוונת המחבר למה שכתב בתומים הי' לו להשמיענו בהיפך כשאין לו שאינו נאמן אבל באמת נראה לפע"ד דלק"מ וזו היא ראי' ברורה למה שכתבתי לעיל בכמה מקומות דסובר הרמב"ם ונ"י דכל בפניו ותבעו והודה כותבין בע"כ ואפילו עומד וצווח וזו היא דקמ"ל המחבר דאם יש בידו פסק דין והיינו אפילו לא שלחו רק שכתבו בפניו אינו נאמן לטעון פרעתי דב"ד יכולין לכתוב חובתיה בע"כ רק אחר שיצא מב"ד אין כותבין מחשש שמא יפרע ולא ידע מהפס"ד או שמא פרעו מיד כשיצא קודם שלקח פס"ד אבל בפניו כותבין ואינו נאמן לומר פרעתי [ועיין בסמוך ביארתי דראב"י חולק רק בדין זה בלבד] ולפי זה אתי שפיר ג"כ מה שכתב הרב בהגה' על זה דהב"ד יש להם לומר לנתבע ואם לאו נאמן לומר פרעתי. ותמה בתומים דלהרמב"ם דאין כותבין רק בשלחו לו אין צורך לזה ולפי הנ"ל ניחא דפשיטא דהמחבר לא מיירי בשלחו דאז בלי פסק דין אינו נאמן לומר פרעתי רק שכתבו בידיעתו ונתברר דלא פרע דבהא כותבין בע"כ כיון שתבעו והודה והשתא שפיר כתב רמ"א דהדיינים צריכין להודיע לנתבע מהפסק דין והיינו בלא שלחו רק תבעו והודה:

(כב) ויש חולקין עש"ך מה שהאריך בזה וביישוב דברי הטור והע"ש כ' דנוהגין כהיש חולקין והשיג הוא עליו ע"ש ולפעד"נ ליישב דברי הטור והראב"י בדרך אחר ויתיישב ג"כ מה שכתב הטור וכ"כ הרמב"ם מה שתמה ב"י בזה והוא דוודאי לא סבירא ליה לראב"י דבפס"ד במקום שכותבין אפילו שלא בפניו דהיינו בקבעו ושלחו או לא ציית דינא בוודאי אפילו בלי פסק דין אינו נאמן פרעתי דוודאי לא פרע מעצמו רק דכוונת ראב"י דקשיא ליה בהא דקא' בא לכתוב אין כותבין דמשמע דוקא בבא לכתוב אח"כ אבל אם מיד בשעה שהודה בב"ד אמר כתבו לי כותבין לו דאז לא חיישינן שפרע ואהא קשיא ליה האיך כותבין כיון שלא קבעו ושלחו הא לא ניחא לי' דתיהוי מלוה בשטר שלא יוכל לומר פרעתי ועל זה כתב ראב"י דבאמת אפי' כתבו לו מיד פס"ד דאז יכולין לכתוב נאמן אח"כ לומר פרעתי לכך יכולין לכתוב דלא נגרע כחו כלל והא דאין כותבין אח"כ כשבא לכתוב לו משום דאח"כ חיישינן שמא פרעו קודם וה"מ שיכול לטעון פרעתי על פס"ד לאחר הפסק אבל קודם הפסק לא מהימן לומר שפרע כיון שיש בידו פס"ד מאוחר לזמן שאומר שפרע הילכך אין כותבין אח"כ דשמא פרעו קודם ויטעון שפרעו והוא יוציא פס"ד מאוחר ויכחישנו ושוב לא יהא נאמן לומר שפרעו אח"כ אבל בשעת הודאה דעדיין לא פרע כותבין ואם שיפרענו אח"כ יהא נאמן לומר פרעתי והיינו דקאמר בא מלוה לכתוב ולא קאמר בפשיטות רצה מלוה לכתוב שהרי עומד בפני ב"ד וע"כ כמו שכתבתי דמיד כותבין רק לא אח"כ זהו דינו של ראב"י אבל היכי דקבעו ושלחו דמן הסברא אמרינן דלא פרע פשיטא דאינו נאמן פרעתי אפילו אין בידו פס"ד רק כוונת ראב"י בלא קבעו ושלחו רק שכתבו בפניו יכול לומר פרעתי דאל"כ אף מיד היה בדין שלא לכתוב וזה שכתב הטור וכ"כ הרמב"ם דהיינו דדייק דהרמב"ם נקט בפי' שנים שבאו לדין וכו' לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא פרעו מבואר ג"כ דמתחילה כותבין דאין לחוש שמא פרעו (ולשמא יפרענו ג"כ אין לחוש דהא יודע מהפס"ד] וכמו כן מדקאמר לפיכך אם חזר התובע מבואר דמיד כותבין ולפי זה מבואר מדברי הרמב"ם כדעת ראב"י דאפילו אם כתבו יכול לומר פרעתי אח"כ דאל"כ איך כותבין מתחלה