תפארת יעקב חושן משפט חלק א יד

מהרי"ק דוקא באותו דבר עצמו ועיין סמ"ע מה שדחק בזה אבל באחת דברי מהרי"ק והרב נכונים בזה כי המדקדק במהרי"ק יראה שחילק בין היכ' שהוא לוקח ממנו בתורת גוביינא כעין דיין שכתב שם וז"ל וכן אי הוי מצינא למימר דאפילו בחפץ שאינו מבורר כלומר שאין לו תביעה על אותו ממון אפ"ה מצי שקיל לנפשיה בתורת גוביינא אז הוי שייך עביד או לא עביד וכו' הרי להדיא דעיקר החילוק אם הוא עושה כעין דיין שהוא תופס בתורת גוביינא אז הוי דינא לנפשיה אבל אם תופס למשכון ורוצה לירד עמו מיד לדין בהא לא מיקרי עביד דינא לנפשיה כלל אפי' בדבר אחר והן הן דברי מהרי"ק מתחילה שהבאתי מקודם וזה שכתב רמ"א כאן בשם מהרי"ק ומה שכתב בד"מ הם דברי מהרי"ק אח"כ דאותו דבר עצמו יכול לתפוס בלי הכאה אפילו בתורת גוביינא כי זה לא מיקרי דינא כלל במה שלוקח את שלו וזה ברור ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על מהרי"ק כי לפי מה שכתבתי מקודם ס"ק א' לדעת הרמב"ם דאפילו לר"נ היכא דלית ליה פסידא לא מצי רק לתפוס ולא להכות ולהפסיד לחבירו א"כ מבואר דאפילו בלי הכאה והיזק מיקרי עביד דינא לנפשיה ולפי הנ"ל ניחא דוודאי בלי גוביינא רק שתופס לירד עמו לדין אין זה בכלל דינא לנפשיה לשיטת מהרי"ק אבל כשתופס לגוביינא הא וודאי מיקרי דינא לנפשיה וזה שדיקדק הרב בהגה' שתופסו למשכון ויורד אח"כ עמו לדין וזה ברור ולחנם נדחק הסמ"ע בזה ומה שכתב בד"מ במקום דמהני תפיסתו כוונתו אף שאין עכשיו מבורר שהוא שלו מ"מ אח"כ יהיו שלו מכח מוחזק וכדומה ואין כוונתו כלל למיגו כמו שחשב הסמ"ע ודו"ק:

אך מה שכתב מהרי"ק לחלק בין אותו דבר לדבר אחר לא נהירא כלל דמה שכתב וז"ל שהרי כל ראיותיו שהביא ממתניתין דפרק המקבל לא מיירי בכהאי גוונא וכו' עד היכא שיש לו תביעה על גוף הממון בעצמו לא דיבר רבינו מאיר כלל עכ"ל. והא ליתא שהרי כבר בארנו דפשיטא שלא היה כוונת רבינו מאיר להביא ראיה מפרק המקבל לעיקר החילוק בחפץ המבורר שעל זה התחיל להביא ראיה אח"כ שכתב וראיה מפרק קמא דברכות רק כוונתו להביא ראיה דר"נ לאו בכל גוונא מיירי א"כ אין כאן ראיה לדינו של מהרי"ק ודו"ק גם בלאו הכי כבר הוכחתו דמדנתן המרדכי טעם דלא שבקת חיים וזה שייך באותו דבר עצמו ומהא גופא מוכח ג"כ שלא הביא המרדכי מפרק המקבל לחפץ המבורר שהרי בזה הטעם משום לא שבקת חיי' ובהך דפרק המקבל אין הטעם כלל משום לא שבקת חיי' כמבואר וזה ברור:

גם מה שכתב מהרי"ק וז"ל וכן מוכח גם מתוך דברי סה"ת וכו' עד הא למדת שלא בא רבינו מאיר אלא לאפוקי היכא שאין לו תביעה על אותו ממון עצמו עכ"ל והנה הרב בעל משנה למלך פ"ב מה"ס תמה עליו דהא פשיטא שיש לומר דספר התרומות איירי בידוע ומבורר שהוא שלו ומ"מ חילק בין זוקפן במלוה דבנזקף למלוה אפילו במבורר אסור אבל באינו מבורר אפילו לא נזקף לא מצי תפיס לנפשיה ואין דבריו נכונים כלל ופשיטא דמ"מ מוכח דינו של מהרי"ק דאי ס"ד דכוונת רבינו מאיר במה שחילק בחפץ המבורר היינו באותו דבר עצמו ומ"מ בעינן מפץ מבורר א"כ האיך מייתי ראיה מתוך דברי ספר התרומות כיון דספר התרומות לא מחלק רק בין נזקף למלוה או לא נזקף א"כ שפיר יש לומר דבלא נזקף לא בעינן חפץ מבורר וכי בשביל שנוכל לומר דסה"ת סובר באינו מבורר אפילו לא נזקף לא עביד דינא לנפשיה אבל פשיטא שאין להביא ראיה כלל דוודאי יש לומר דסה"ת לא מחלק כלל בין מבורר לאינו מבורר רק הכל תלוי בין נזקף ללא נזקף ומדהביא רבינו מאיר ראיה מסה"ת ש"מ דגם כוונת רבינו מאיר רק לחלק בין אותו דבר לד"א ועל זה מביא ראיה מסה"ת דמחלק כן וזה שסיים מהרי"ק הא למדת שלא בא רבינו מאיר אלא לאפוקי היכי שאין לו תביעה על אותו ממון עצמו אך באמת בלא"ה אין כאן ראיה כלל לפי מה שבארנו דפשיטא שלא היה כוונת רבינו מאיר להביא ראיה מסה"ת לחילוקו בחפץ מבורר דזה לא נזכר בסה"ת כלל רק כוונתו להביא שגם בסה"ת כתב דכל שנזקף למלוה לא עביד דינא לנפשיה ש"מ דמלתא דר"נ לא נאמרה בכל גוונא כמו שבארנו לעיל ואם באנו ללמוד דבר זה מתוך דברי סה"ת גופא מדלא חילק בין חפץ מבורר ש"מ שאין לחלק בזה הא ליתא דבזה שפיר יש לומר דסה"ת בא לומר דאפילו במבורר ונזקף למלוה לא מהני:

גם מה שכתב מהרי"ק וז"ל ותדע שכן הוא דלפי דעתך קשה שסיים שם המרדכי וז"ל וראיה מפ"ק דברכות בתר גנבא גניב וטעמא טעים וכו' ומדהביא רבינו מאיר ראיה מדברי רבינו קלונימוס משמע בהדיא שרבינו מאיר ורבינו קלונימוס סבירי להו היכא שיש לו תביעה על גוף הממון עצמו שפיר מצי עביד דינא לנפשיה דאי לא תימא הכי למה הוצרך רבינו קלונימוס לומר שלקח זמורות אחרות לא נוציא לעז על אותו צדיק ונאמר דלא לקח אלא הזמורות בעצמן שגנב האריס ומ"מ אמרינן ליה בתר גנבא וכו' משום דלא הוי ידוע להם וכו' עכ"ל והנה האחרונים תפסו על מהרי"ק בזה דהא בגמרא משמע להדיא שלקח זמורות אחרות ובתומים כתב ליישב דמ"מ דייק מהרי"ק שפיר מדחילק בין זמורות לזמורות ולא חילק כפשוטו כיון שלא היה מבורר ש"מ דאפילו באינו מבורר יכול לתפוס אותו דבר עצמו ע"כ ואין זה נכון דהמעיין בלשון מהרי"ק יראה שעיקר הוכחה שלו דוודאי יש לומר דרבינו קלונימוס בא לומר דאפילו ידוע שגנב מ"מ לא מהני בזמורות אחרות רק דקשיא ליה למה לו לרבינו קלונימוס תירוץ זה דנצטרך לומ' שלקח זמורות אחרות לא נוציא לעז על אותו צדיק ונתרץ דהת' לא ידוע כדמשמע פשטא דמלתא התם אלא וודאי דמתוך כך הוצרך רבינו קלונימוס לתרץ ולומר דר"ה לקח זמורו' אחרו' משום דאותן זמורות שגנב אפילו אינו ידוע לא שייך בתר גנבא גניב ולפי זה שפיר תפסו עליו דהא בגמרא משמע להדיא שלקח זמורות אחרות א"כ שפיר מחלק ר"ק בין זמורות לזמורות שלא היה יכול לחלק בין ידוע לאינו ידוע דבזמורות אחרות אפילו מבורר לא מהני וע"כ הוצרך ר"ק לומר האמת משום שלקח זמורות אחרות וזה ברור:

אך לכאורה יש לדון מטעם אחר דמ"מ מוכח כדברי מהרי"ק דאי ס"ד דכוונת רבינו מאיר לחלק באותו דבר עצמו בין מבורר לאינו מבורר א"כ האיך מייתי ראיה מדברי ר"ק כיון דהוא לא מחלק רק בין אותו דבר לדבר אחר א"כ יש לומר דבאותו דבר אפילו אינו ידוע לא מהני ומנין לנו מדברי ר"ק חילוק זה בין מבורר לאינו מבורר אלא וודאי דגם רבינו מאיר לא נחית כלל לחילוק זה רק בין אותו דבר לדבר אחר ושפיר מייתי ראיה מדברי ר"ק וזה נכון לכאורה ונראה שזה נרמז בכלל דברי מהרי"ק שכתב ומדהביא רבינו מאיר ראיה מדברי רבינו קלונימוס משמע בהדיא שרבינו מאיר ור"ק סבירי להו וכו' והיינו כמו שכתבתי ודו"ק:

אבל באמת נראה לפע"ד דאין כאן ראיה כלל דוודאי אין כוונת רבינו קלונימוס לחלק בין זמורות לזמורות דהתם לא שייך חילוק זה דעיקר החילוק בזה הוא במלוה ונזקף למלוה משום לא תבוא אל ביתו וכן כשתופס דבר אחר דמאן שם לי' משא"כ התם כיון דר"ה ידוע לו דלא שביק לי' מידי ויותר גנב זמורות מהעולה על חלקו א"כ מה הפרש יש בין זמורות לזמורות ומה נ"מ אם היה לוקח זמורות אלו או אלו וזה פשוט ומזה דייק רבינו מאיר דעיקר כוונת רבינו קלונימוס דוודאי כל מה שאמרו לר"ה בתר גנבא גניב הוא רק מפני שהיה לוקח זמורות אחרות והי' ידוע להם שלא נתן חלקו בזמורות והגניבה לא היה ידוע להם א"כ כיון שאינו מבורר לא עביד דינא לנפשי' אבל אם היה נותן חלקו בזמורות שלו רק שהיה תופס ממנו זמורות שגנב בזה פשיטא שכדין עביד כיון שיודע שגנב והוא תפסם ממנו והפה שאס' הוא הפה שהתיר ודוק היטב ולפי זה ממילא נדחו דברי מהרי"ק ג"כ מה שהקשה מדברי המרדכי פרק הגוזל ומתוך כך הוצרך לחילוקו בין אותו דבר לדבר אחר ובין ע"י הכאה לשלא בהכאה אלא דברי המרדכי כפשוטו דאפילו אותו דבר שייך שפיר עביד אינש דינא לנפשי' כל שאינו מבורר ואינו יכול לעשות דין לנפשי' כמו שבארנו אמנם בענין החילוק הראשון שהביא מהרי"ק מסברא דנפשי' דבתופס שלא בתורת גוביינא לא מיקרי דינא כלל רק תופס בזו יש לקיים דבריו כי מדברי המרדכי אין להוכיח להיפך אמנם הר' מהרש"ל ביש"ש תמה גם בזה דלא שבקת חיי' דכל אחד יתפוס מחבירו בעדים ויאמ' שלו הוא ובאמת נלפע"ד דלק"מ דוודאי יש להבין במרדכי דפשיטא דלא מיירי המרדכי בחפץ שאינו מבורר שאינו יכול לברר לעולם דא"כ פשיטא דמה לו לתפוס הלא יוציא ממנו בב"ד כדין כל תופס בעדים שאינו יכול לברר בעדים שהוא שלו שמוציאין ואפילו בעד אחד אם אמר שלי הוא חייב להחזיר כדין נסכא דר"א וע"כ דכוונת המרדכי שבאמת אח"כ יוכל לברר או שיהא שלו על פי קיים לי' מ"מ כיון שאינו מבורר וידוע בשעת תפיסה לא מהני ולפי זה יש להבין מה זה שנתן טעם משום לא שבקת חיי' במה נפשך אם הם יתפסו ג"כ באופן הזה שיבררו אח"כ ויזכו בדין אם כן אין לחוש כלום ואם באנו לחוש שיתפסו בלי שום בירור אז באמת נוציא מידם ואין כאן חשש כלל ובע"כ צריך לומר דכוונת המרדכי שיש לחוש שמא כל אדם יתפוס מחבירו בחזקה ע"י הכאה וכהאי גוונא ואם יאמרו לו מה תעשה אז ישוב למחר אני עומד עמו לדין ואברר ששלי הוא ואחר כך ישמט עצמו או שיוציא גזילה מתחת ידו עד שלא נוכל להוציא מידו לכך כתב דלא מצי תפס רק בידוע ומבורר וזהו כוונת מהרי"ק דזהו דוקא ע"י הכאה שהוא תופסו בחזקה אבל בלי הכאה בזה לא שייך לחוש דכל אדם יתפוס דבמה נפשך אם ע"י הכאה הרי אינו יכול ובלי הכאה לא ירצה ליתן ואם באנו לחוש שיתפוס בפתע פתאום ואח"כ ישמט עצמו עד שלא יוכל להוציא ממנו א"כ זה יוכל לעשות לעולם ואפילו אי לא עביד דינא לנפשי' וזה ברור ולפ"ז גם עובדא דר"ה בזמורו' הי' המעש' דר"ה הי' יכול לברר אח"כ שגנב רק כיון דבשעת מעשה לא הי' ידוע הגניב' ומפורס' אמרו לי' בתר גנבא גניב וטעמא טעי' תדע האיך חשדו באח' לר"ה למה לא חשבו דבאמ' יכול לברר שגנב ואי משום שנחמץ לו היין הא כתבו התוס' שם דמזה אין ראי' דהרבה צדיקים מגיע להם כמעשה הרשעים רק לפי שהיה קשה באמת להם שהיו יודעין שאינו נותן לאריס ועושה דין לעצמו אם כן אי ס"ד דכשמברר שפיר עביד שמא היה יכול לברר וע"כ דאפילו כשיכול לברר