תפארת יעקב חושן משפט חלק א קמה

כתב הרמב"ם פי"ח מהלכות עדות הלכה ב' וז"ל כיצד עדים שבאו וכו' והעתיק לשונו בתומי' ועיין מה שהאריך בקושיות ופלפולים ואני תמה על האחרונים ז"ל דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם ז"ל מה שחשבו הם ז"ל לדעתו דוודאי יש לתמוה ברמב"ם שם דמעיקרא כתב וז"ל באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"ם לא הרג זה את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה וכן אם אמרו להם האיך אתם מעידין כן וזה הנהרג או ההורג או הלוה או המלוה היה עמנו ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת וכו' והדבר מבואר מדכתב אח"כ גבי הורג או נהרג במדינה אחרת מוכח להדיא דמעיקרא באותו מקום מיירי. וכן מבואר בלשונו ביום זה ובמקום זה דמשמע בהדיא באותו מקום גופא שאמרו העדים. ומעתה יש לתמוה אם היה דעתו של הרמב"ם ז"ל כמו שחשבו הם מ"ש דמעיקרא לא קאמר דהיה הלוה והעדים במדינה אחרת עמם ועוד דאי כוונתו מעיקרא לאשמועינן האי דינא דהזמה והכחשה הוי הכחשה א"כ האיך כתב אח"כ וכן אם אמרו להם וכו' וזה ההורג כיון דאפילו אמרו על העדים ג"כ הוי הכחשה כ"ש כשאמרו על הלוה גרידא ועוד דמעיקרא כתב בכלל עיקרה של הכחשה והכחשה הבאה מכלל דבריה ועיקרה של הזמה וכתב על זה כיצד לפרש אלה השלשה אופנים והאיך כתב מיד ענין אחר שלא זכר מקודם כלל והוא הכחשה עם הזמה גם תמוה דאח"כ גבי הזמה כתב עמנו הייתם בירושלים ומעיקרא כתב היינו עמכם במקום הזה:

אמנם דברי הרמב"ם ברורים ולית מאן דפליג עליה דהאיך יעלה על הדעת כשאמרו שהיו שם באותו מקום שאמרו העדים עם הלוה והמלוה והעדים ולהד"ם לא הרג או לא הלוה שיהא הזמה דהא זו הכחשה הגמורה שאם לא יאמרו שלא לוה ולא הרג עדותן של הראשונים קיימת דמה בכך שגם הם היו שם ובהכרח שיאמרו שלא לוה ולא הרג והרי זו עדות מוכחשת גמורה ואין בו צד הזמה כלל אבל אם אמרו עמנו הייתם אף שאמרו על הלוה ג"כ מ"מ אי לא אמרו על הלוה הוי הזמה לא נגרעו בשביל שאמרו על הלוה ג"כ ולא מיירי הרמב"ם כלל מזה אבל בהיפך אם אמרו היינו עמכם הרי זו הכחשה הגמורה שאם לא יאמרו שלא לוה ולא הרג עדות הראשונים קיימת לגמרי ואין כאן סתירה לעדותם כלל וכל הביטול והסתירה מכח הכחשה באה ואדרבא בכוונה כתב הרמב"ם היינו עמכם והיינו שבא לצייר אופן הכחשה בלי שום צירוף של הזמה שאם היו אומרים היינו באותו מקום והעדים לא היו שם הרי זו הזמה שהרי בלי הכחשה לגוף המעשה היה סתירה לעדותן מכח הזמה שהרי אפילו לא ידעו אם לוה זה לזה במקום זה רק כל שידעו שהעדים לא היו באותו מקום הרי צד הזמה לזה צייר שלא הכחישו שום דבר מעדות העדים והודו להם בכל דבריהם רק גוף המעשה הכחישו וזהו הכחשה גמורה שזכר קודם אח"כ צייר הכחשה הבאה מכלל דברים רק מכח הלוה והמלוה לא מכח העדים מיקרי ג"כ הכחשה. וכל הנ"ל ברור ונכון אין בזה שום ספק ותמהני מאד על האחרונים שהרעישו על הרמב"ם בזה והבט וראה שהרב בכ"מ ציין מקומו בש"ס ואילו היה רואה דבר חדש בדברי הרמב"ם הללו האיך לא כתב מקומו או שהוא סברת עצמו וברור שהבין דברי הרמב"ם כמ"ש ואין בדבריו שום דבר חדש וז"ב והנה ראיתי בלח"מ בסופו שכתב בשם מהר"י ב"ל כעין הנ"ל וכ' שדחק מאד בדברי הרמב"ם. והנה (עיינתי במהר"י ב"ל ובאמת דחוק מאד אבל לפי מה שכתבתי דברי הרמב"ם ברורים ולית מאן דפליג עלי' כמו שבארנו ודו"ק היטב:

כתב הרמב"ם ריש פרק כ' מהלכות סנהדרין נהרג זה שהעידו עליו אינן נהרגין מן הדין אבל אם לקה זה שהעידו עליו הרי אלו לוקין ותמה הכ"מ שם שאין לו לרמב"ם דין זה לחלק בין מיתה למלקות ועיין תומים מה שהאריך להביא ראיה להרמב"ם:

והנה ראיה ראשונה מהך דריב"י לא נהירא כלל דמ"מ תקשי לריב"י בעדים שהעידו לחייב מלקות והוזמו לא ילקו דלפסול לעדות באו והוא עדיין לא נלקה ואין כאן רק מחשבה וא"כ מחשבתם לא היתה לרעה ואי משום דמחשבתם לרעה דשמא ילקה ולא יבואו זוממין א"כ אף במיתה כן והראיה השני שהביא מהא דנחלקו ר"מ ורבנן דלר"מ לוקה פ' משום לא תענה והזמה ולרבנן לוקה מ' וקשה ליפלגו בהך אם כבר נלקה דלר"מ לוקה משום לא תענה ולרבנן לא דהוי כאשר עשה ולא ידעתי מה זו ראיה הא פשיטא שזה אין ענין למחלוקתן דגם ר"מ מודה דכאשר עשה לא אמרינן וכמו כן רבנן מודו דבשאר לאוין לוקה אפילו כאשר עשה וא"כ עיקר מחלקותן אי לקי משום לא תענה או לאו א"כ נקט בהא פלוגתייהו ואדרבא פשיטא אי הוי נקט פלוגתייהו בהכי הוי קשיא לן טובא הא פשיטא דנ"מ דלר"מ לוקה פ' ולרבנן מ' וזה ברור אך מה שהביא ממשנה ריש מכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה וקשה אי עד שנגמר הדין הא אין העדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין וע"כ כשנגמר א"כ הוי כאשר עשה ע"כ:

ולכאורה ראיה זו נכונה אך מ"מ יש לדחות דהא בש"ס מכות דף ה' ע"ב יליף עד שיוגמר הדין דכתיב נפש בנפש וקאמר חייבי מלקות מנין חייבי גלות מנין ומשני אתיא רשע רשע רוצח רוצח ופירש"י ותוס' שם דליכא למימר כיון שהעידו אחייבי גלות הרי הן חייבי מלקות וכבר גמרנו חייבי מלקות מרשע רשע ותירצו מההוא לא ילפינן רק עדים הזוממין שהרשיעו הנידון ללקות או למיתה דהאי קרא דרשע רשע בנידונין כתיב אבל כשהרשיעו' הנידון לגלות לא גמרינן ולפי זה פשיטא דה"ה בבן גרושה לענין לחייבו מלקות ג"כ לא נשמע מרשע רשע שהרי הם לא באו לחייב הנידון מלקות והשתא בשלמא לענין עד שנגמר הדין שפיר ילפינן מגזירה שוה גם אפילו היכי דלא באו לחייב הנידון מלקות וגלות אבל לענין כאשר זמם ולא כאשר עשה וודאי דאי אפשר ללמוד מהיכי שבאו לחייב הנידון מלקות או מיתה דהא ליכא בהא גזירה שוה הילכך לענין זה בוודאי לא בעינן כאשר עשה דכאשר זמם היכי שבאו לחייב הנידון כמותם מיירי הילכך אפי' עשה חייבין מלקות בזה אבל היכי שבאו לחייב הנידון מלקות בזה שפיר בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. אך לפי זה יש לומר דטעמו של הרמב"ם בפשיטות דע"כ לא בעינן כאשר זמם רק לחייבו כעין מה שרצה הוא לחייבו אבל לחייבו מכח והרשיעו את הצדיק דבזה לאו מכח כאשר זמם מחייבינן ליה כמו שכתב שם הרמב"ם בהדיא סוף פרק כ' א"כ מהיכי תיתי נבעי כאשר זמם דוקא כיון שהמלקות הללו לא מן השם הזה רק מכח מימרא דעולא רמז לעדים זוממין א"כ ממילא אפילו באו לחייבו מלקות ונלקה נהי דאין לוקין מכאשר זמם מ"מ מצד והרשיעו את הצדיק לוקין ומ"ש היכי דאי אפשר לקיים בהו כאשר זמם משום דכתיב לו ולא לזרעו או הוא ולא זוממין מ"מ כתב קרא והרשיעו לחייבו מלקות א"כ ה"ה היכי דאי אפשר לחייבו מלקות מכאשר זמם לפי שכבר עשה מ"מ מצד והרשיעו מחייב מלקות אך יש להבין לפי זה יהא הדין דגם במיתה אפילו כבר נהרג דאין נהרגין משום דליכא בהו כאשר זמם מ"מ מלקות לחייבם משום והרשיעו את הצדיק ובאמת הרמב"ם כתב מקודם גבי מיתה בסתם דהם אינן נהרגין וכתב אבל אם נלקה הרי הן לוקין משמע דבמיתה אפילו מלקות ליכא. ונראה שטעמו דכתיב ונקלה אחיך לעיניך ודרשינן מינ' כיון שלקה הרי הוא כאחיך ובמיתה לא שייך זה כמש"כ הכ"מ דלכך אינן נהרגין שאין מהראוי לפוטרם באותו עונש א"כ כ"ש שבמלקות הללו לא נפטרו וא"א שיהא כאחיך אף לאחר המלקות שהרי מגיע להם עונש גדול מזה דאפי' במיתה לא נתכפרו לכך אין לוקין כנ"ל ברור ודו"ק:

כתב הרמב"ם מוציא שם רע שהביא עדים שזינתה והביא אביה עדים והזימום הרי עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון ופי' רש"י דה"א לפרוע לה כתובה דבקשו להפסידה וישלמו בטובת הנאה קמש"ל דקים ליה בדרבה מיניה והקשה בתומים אהא דאמרינן חזר הבעל והביא עדי' והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לבעל ופירש"י והרמב"ם דהיינו קנס מה שהיה צריך הבעל לשל' ע"פ עדותן וקשה הא צריכין לשל' מה שהוי מחויי' כתוב' ע"פ עדותן כמו במעידין שגירש אשתו וחייב לשלם כתובה ותירץ דהכא כיון דלפי דבריה אינה יכול לשלחה כל ימיו אין הכתוב' שיתן לה שוה כלום דלא ראוי לזבוני' ע"כ ואין זה נכון דא"כ תקשי לי' פירש"י מעיקרא בהביא האב עדים דהיו צריכין לשל' מה שבקשו להפסידה וקשה הא צריכין לשלם מה שבאמת הפסידו לה שהרי עכשיו אין הכתובה שלה שוה כלום ולולא הם היתה יכולה למכור בטובת הנאה ומה זה שבקשו להפסידה הא באמת מפסדת גם עכשיו אף גם שיש כאן שני תשלומין מצד כאשר זמם ומדיני דגרמי מה שבאמת הפסידו לה ולר"מ יהיו חייבין שלא מן השם המביא לידי מיתה מביא לידי תשלומין תשלומין מדיני דגרמי ומיתה מכאשר זמם אבל לפעד"נ פשוט דבכהאי גוונא אין שום חייוב על העדים ודוקא בהפסד כתובה מה שהפסידו עכשיו בבירור חייבין לשלם כגון להאשה שהיתה יכולה למכור וכמו כן אם העידו שהבעל מחוייב א"כ היה מחוייב עכשיו ליתן כתובה אבל בכהאי גוונא פטורין הרי דמנכין לבעל מה שהיה מחוייב ליתן כשיגרשנה או שימות והיינו דזה אינן צריכין לשלם דלא ברי הזיקא א"כ ה"ה הכא מה בכך שהוא נותן לה כתובה שתוכל למכור הוא אינו מפסיד רק אם ימות יפסידו היורשין א"כ פשיטא דלא ברי הזיקא לכך פטורין רק לשלם קנס תהיה מחוייב עכשיו אף גם כיון דהחייוב רק כשימות הוא א"כ הרי עכשיו הם נהרגין ואינו בדין שיתחייבו יורשין שלהם מאחר שהחייוב הוא רק לאחר מיתה והזמה אינה רק קנס ואין היורשין מחוייבים גם בלא"ה נראה דאין חייוב לאחר מיתה מאחר שהחייוב מתחיל לאחר מיתתן כשימות הבעל ובעלמא שפיר אמרינן ממון לזה ונפשות לזה היינו דמשלמין קודם הממון אבל כאן דהתשלומין הם לאחר מיתה אין כאן חייוב לאחר מיתה וכ"ש לחייב היורשין וגם לא ברי הזיקא ועכ"פ מכל הני טעמים יפה פירשו רש"י ורמב"ם לענין קנס דמוציא שם רע ונידון מ"ש הטור בשם ר"ח עיין מש"ל ס"ק א' ועוד כתבתי לקמן סימן מ"ו סל"ז דרך מרווח בכוונת הטור הנ"ל: