תפארת יעקב חושן משפט חלק א קמד

דאפקיד דלוי הוא הוי נוגע א"כ הוי תחילתו בפסול וכתב שזו ראיה שאין עליה תשובה ואני לא זכיתי להבין דבריו דהא התם בס"ד לא ידע דיודע עדות לפסול עדי יהודה רק שיודע עדות דשל אבותיו דלוי הוא א"כ אותו עדות גם בשעת ראיה לא היה נוגע כלל דמה נגיעה יש לו בעדות זו אדרבא כיון שהיא של לוי לא יגיע לו לעולם ומאי ריווח יש לו בזה ואי משום שהי' יכול להעיד בשקר עדות אחרת שאינה של יהודה מלבד מה דהעד השני לא יאמר כן אבל בלא"ה וכי בשביל זה הוי נוגע לעדות זו באופן שדבריו תמוהין לפע"ד אך מה שהביא מפרה וטלית נכון הוא וכן נראה עיקר כדעת רוב הפוסקים דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות אף גם כיון דכל הטעם דגזירת הכתוב הוא א"כ בשלמא בפסול מגזירת הכתוב אף דהמעשה אמת שייך לומר תחילתו בפסלות פסול שראה בשעה שהיה פסול אבל בפסול נוגע דאינו פסול רק משום משקר א"כ כל היכי דאינו משקר למה יפסל והגע עצמך אפילו עכשיו נוגע אילו ידוע לנו דאינו משקר היה כשר עכשיו משום תחילתו בפסול יפסל הא מ"מ סוף סוף אינו משקר וכבר הכריע הש"ך דהעיקר דפסול משום משקר אם כן ממילא כשנסתלק עדותו כשירה:

לח (א) שנים שהעידו. כתב הטור ומה שמתחייבין הני הניזומין וכו' אבל אמרו שקר העדנו לא מבעי שאין משלמין על פי עצמן אלא אפילו העדות שהעידו נכונה היא ומתקיימת דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכתב ב"י לא ידעתי למה כתב זה בשם ר"ח הא ש"ס ערוכה היא נראה מדבריו שהבין דעיקר כוונת הטור להביא בשם ר"ח רק הך דינא דהעדות מתקיימת הילכך אין קושיא במה שהביא דברי ר"ח דאין משלמין ואולם הוא גופא לא סבר כן כדלקמן סי' מ"ו וכן הרא"ש כתב להיפך דכיון דהכא לא מיירי מדין זה ואין כוונתו להביא על זה דעת ר"ח וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות בטור שמביא דעה לאיזה ענין אף דאיהו לא סבר כן כמו שכתב הש"ך לקמן סי' ל"ט ס"ק כ"ט וכ"ח הכא דלא מיירי כלל מדין זה ובזה נסתלקה תמיהת הד"מ דאי ס"ד דכוונת הטור להשמיענו דאינו משלם היה לו להביא דעת החולקים בפרט דהוא עצמו חולק וע"כ דאין כוונתו רק דהעדות כשרה ושפיר מקשה דזה פשוט בש"ס וכמו כן לא קשיא לפי הבנת הב"י קושיא א' של הש"ך וכן קושיא ה' ודו"ק אמנם הרב הש"ך האריך ופי' דברי הטור בשם ר"ח על פי דברי התוס' פ"ק דמכות וכל דבריו אינם נכונים כלל דכיון דלדעתו מודה הר"מ דעדים שאמרו שקר העדנו חייבין לשלם ועדותן קיימת א"כ איך כתב לא מבעי' שאין משלמין על פי עצמן ופי' הש"ך מטעם קנס וקשה הא מ"מ כיון דעדותן קיימת א"כ חייבין מכח גרמי דהא הבעל דין בוודאי יתחייב לשלם ומה בכך דעדיין לא שילם סוף סוף הרי הוא חייב והרי הם מחוייבים לשלם לו ואי כוונתו לאחר שניזומו א"כ פשיטא שהם חייבים ולעולם לא משכחת לה שום צד שלא ישלמו באמרו שקר העדנו והאיך כתב לא מבעי שאין משלמין גם מה שכתב דקמש"ל דס"ד שלא יועיל הזמה המעיין בתוס' יראה דכוונתם דס"ד דלא אמרינן כיון שהגיד לכך לא יועיל גבי' הזמה כיון דסתר עדותו אבל לפי מה דמסיק דעדותן קיימת פשיטא דמהני הזמה א"כ אכתי תקשי דיהיה הפי' איך שיהיה מכל מקום כולו עלמא מודו דעדותו קיימת אם כן פשיטא דמועיל הזמה ואמת די"ל דהש"ך דייק מדברי התוספות דע"כ גם בקושיא היה סובר דעדותו קיימת דאי ס"ד דעדותו בטילה אם כן ממילא לא שייך הזמה אף לגבי שני שהרי בטלה כל העדות ולא נשאר רק עד אחד ולא שייך הזמה וע"כ דגם בקושיא ידע דעדותו קיים רק דס"ד דמ"מ הזמה לא שייך גביה ועל זה משני כיון דעדותו קיים אף הזמה שייך גביה ושפיר קמש"ל ר"ח דלאינך פירושים שפיר יש לומר כדקס"ד בש"ס לפי' התוס' דהזמה לא שייך גביה. אך באמת הא ליתא דאכתי תקשי מאי פריך בש"ס כיון שהגיד הא אי יכול לחזור ולהגיד קשה טפי דלא שייך גבי שני הזמה כלל וע"כ דאי יכול לחזור מהני הזמה לשני א"כ עדיין אין צורך לדינו של ר"ח דמעולם לא שמענו אפי' בס"ד דאי עדותן קיימת שלא יועיל הזמה ובאמת כי לכאורה עלה ברוחי ליתן טעם אחר שלא יועיל הזמה אף שעדותן קיימת והוא דהא הזמה הוא דמחייבינן ליה כאשר זמם אבל אי קודם הזמה לא גרמו לו שום היזק לא שייך הזמה אח"כ ואף דבשעת עדות היה הזמה דהא חזינן דאם שילם או נהרג בד"נ לא שייך הזמה משום כאשר זמם ולא כאשר עשה אף דבשעת העדות היה כאשר זמם מ"מ עכשיו בשעת הזמה אין כאן כאשר זמם. ולפי זה ניחזי עדים שאמרו שקר העדנו דעדותן קיימת משום כיון שהגיד א"כ ממילא חייבין לשלם לזה כל ההיזק מדיני דגרמי אף קודם הזמה ולפי זה צריך להיות שאם ניזומו אח"כ יפטרו העדים שהרי מדיני דגרמי אינו בדין שיתחייבו שהרי לא גרמו לו שהרי נפטר עכשיו דעדותן בטילה מחמת הזמה ופשיטא דלא מחייבינן מדיני דגרמי על הרצון בלבד רק כשגרמו באמת ואי מטעם הזמה אתה מחייבו הרי אין כאן כאשר זמם שהרי אפילו לא באו המזימים לא היה שום היזק לבעל דין שהרי הם היו מחוייבין לשלם לו על שגרמו לו היזק קודם הזמה וממילא לא יפול הזמה אח"כ וקושיא זו קשה באמת בש"ס גופא דמאי פריך הא יש לפרש כן עד זומם משלם לפי חלקו שאחד אומר שקר העדתי ואח"כ הוזמו א"כ זה שאמר שקר העדתי פטור מחלקו שהרי קודם שהוזם לא היה בעל דין מפסיד בשבילו שהרי הוא מחוייב לשלם כל מה שהזיק כיון דבלי הזמה עדותו קיים ועכשיו שהוזם פטור והשני משלם חלקו. ובאמת בש"ס יש מקום לו' דלא ניחא להו לפרש כן דא"כ מאי קמש"ל בע"א הא הך דינא מצי לאשמועינן בשנים אבל לפי' התוס' באמת קשה ובתומים סי' כ"ט ס"ב תמה על הש"ך דמאי קמש"ל פשיטא. ולפי הנ"ל ההיפך קשה למה יועיל הזמה וצ"ע בזה עכ"פ אין דברי הש"ך נכונים בפי דברי ר"ח כמו שכתבתי. [ובתומים סי' כ"ט רוצה לפרש דברי ר"ח שכל אחד אומר שקר העדתי ואינו יודע אם חבירו שקר העיד לכך אינו חייב לשלם דלא ברור ההיזק כיון דחבירו אומר שלוה וכל אחד אינו מאמין לחבירו במה שאומר שקר העיד ע"ש. והנה מלבד מה דלא נתיישב לפירושו שום קושיא מהש"ך רק קושיא ה' בלבד אבל בלא"ה האיך כתב ר"ח שאין משלמין ע"פ עצמן מאי ענין על פי עצמן לכאן הא אין הפטור משום על פי עצמן]:

ומה שנראה לפע"ד בכוונת הטור והוא דוודאי דעת ר"ח דאין משלמין על פי עצמן דסובר דיני דגרמי קנס אמנם אין קושיא על הטור שלא חלק עליו בזה דאין כוונת הטור להביא דעת ר"ח לענין זה כלל דלא מיירי כאן מענין זה וכמו שכתב הש"ך לקמן סי' ל"ט ס"ק כ"ט וכמו שהבין ב"י רק כוונת הטור להביא דעת ר"ח דעדותן קיימת ומה שהקשה הב"י דהא ש"ס ערוכה הוא נלפע"ד ליישב כך והוא דהתוס' כתבו בכתובות דף י"ח ע"ב בד"ה הרי אלו דהקשו דהוי מיגו במקום עדים ותרצו כיון דחכמים אצריכו קייום הא לא חשיב קייום וכו' וכוונתם מבואר דבקושיא הוי ס"ד דכיון דעדים החתומים כמו שנחקרה בב"ד א"כ קייום זה גילוי מילתא בעלמא הוא וכיון שאומרים כתב ידינו הרי השטר כשר למפרע והוי הך חזרה לאחר כ"ד ועל זה תרצו כיון דחכמים אצריכו קייום הוי עיקר העדות השתא בשעת קייום ושפיר הם יכולין לחזור תכ"ד ודו"ק ולפי זה נראה דעדים שבאו לפני ב"ד ואמרו שכבר העידו בב"ד אחר כך וכך ותוך כדי דיבור רוצין לומר דבר העוקר העדות כגון שקר העדנו אז או אנוסים וכדומה אין נאמנים דהא פשיטא כיון שכבר העידו רק שלא ידענו מעדותם א"כ פשיטא דאין זה עכשיו רק גילוי מילת' על עדותם אז וכיון שהעידו אז הוי עכשיו לאחר כדי דיבור ולא מהני ועדותם שהעידו אז קיימת וזהו כוונת הטור בשם ר"ח דמעיקרא כתב עדים שאמרו העדנו והוזמנו בב"ד פלוני או נתחייבנו אח"כ כתב אבל אם אמרו שקר העדנו והיינו כהך דמעיקרא בב"ד פלוני ועל זה כתב ר"ח לא מבעיא דאין משלמין שהרי אפילו העידו לפנינו ואמרו שקר העדנו דעת ר"ח דאין משלמין כ"ש בזה אלא אפילו עדותן קיימת פי' עדות שהעידו אז קיימת ועדות נכונה הוא ואף דלא ידעינן רק על פיהם והם אומרים שקר היה מ"מ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והשתא לא קשיא דש"ס ערוכה היא דלא נזכר בש"ס רק שהעידו לפנינו ואומרים שקר העדנו אבל כשאין אנו יודעין רק על פיהם משמע לכאורה במשנה כתובות י"ח ע"ב דנאמנין קמש"ל דהיינו דוקא בשטר כנ"ל אבל בהעידו פעם אחת לפני ב"ד עדותן קיימת כנ"ל כן נראה לי בכוונת הטור בשם ר"ח [ולפי פי' זה יש לומר דגם בהך דינא דאין משלמין על פי עצמן מודה הטור לר"ח ודוקא בהעידו לפנינו ואמרו שקר העדנו מחוייבים לשלם על פי עדותם קודם שאמרו שהוא שקר אבל הכא מאיזה צד נחייבם אם בשביל עדותן קודם הרי עדיין לא גרמו היזק שהרי לולי עכשיו שאמרו שקר העדנו לא היה. מחוייב ולא שייך גרמי רק כששילם על פיו ואם בשביל שהוא רצה לחייבו ונחייבנו כאשר זמם זה לא שייך על פי עצמו ועל עדותם עכשיו אין לחייבם שהרי הם לא באו לחייבו עכשיו שהם אומרים מיד שקר העדנו ועדותם עכשיו הם אומרים שהוא אמת ודו"ק אבל אין צורך לזה דבלא"ה אתי שפיר כנ"ל]:

(ב) קיצר במקום שהיה לו להאריך עיין ש"ך ס"ק ב' וכבר הארכתי בזה לעיל סי' ל"ד ובשאר מקומות לעיל