תפארת יעקב חושן משפט חלק א קמג

נוטל מלוקח דמים היכי דלא שייך תקנת השוק א"כ תקשי למ"ד בהכיר הגנב לא שייך תקנת השוק א"כ הכא הוי נוגע דיצטרך הלוקח ליתן דמים לזה פי' שלא באחריות דאז לא יוכל לחזור על הגנב ואינו צריך ליתן דמים ואינו מספיק דמ"מ תקשי לר"פ דסובר אפילו מכר שלא באחריות ונמצא שאינו שלו חוזר עליו וכ"ש אי נימא דבמטלטלין לכ"ע חוזר ועוד דהא כבר כתבתי לעיל והוכחתי דהיכי דהוכר הגנב והוא עצמו גנבם לא שייך שלא באחריות ולכ"ע חייב לשלם שהרי גנבם ומכר לו דבר שאינו שלו והגע עצמך ראובן שמכר חפץ של שמעון ללוי בערמה שלא באחריות לא יתחיי' לשלם כשיבוא שמעון ויקח את החפץ הא לאו כלום מכר לו ואי דמיירי הרשב"ם שמכר לו בפי' שאפי' יתברר שהוא גנבם לא יתחייב א"כ פשיטא דיתחייב לשלם דמים להרמב"ם דבכהאי גוונא לית ביה תקנת השוק דהא ידע דגנבם שהרי כך קיבל עליו ואיהו דאפסיד אנפשיה ובעיקר הקושיא על הרמב"ם נראה לפע"ד דוודאי מודה הרמב"ם כשמת הגזלן דנסתלק חייוב דמים מן הגזלן דאינו נוטל דמים מן הלוקח כשקנה ביאוש ושינוי רשות רק בגזלן חי יכול לתבוע דמים מן הלוקח דיש עליו חייוב דמים דנהי דמן החפץ מייאש מדמי לא מייאש אבל במת לא שייך זה דגם מדמים מייאש א"כ הכא דבלא"ה מיירי דמת דאם חי הוי נוגע א"כ . במת אין לו דמים אף מן הלוקח וכן מבואר בתומים גופה דרצה לפרש הקושי' בש"ס מדמי מי מייאש מלוקח וקשה מאי משני דמית גזלן הא אכתי קשה וע"כ דבמת לא שייך זה כנ"ל:

(כו) אבל אם בא להעיד עיין לעיל ס"ק כ"ג מ"ש שם להקשות על התוספות בד"ה וכיון דאם יטעון שמעון דזבנא מראובן לא יועיל כלום שיחזרו עדי יהודה לכשרותם ואפילו לתירוץ ראשון של רשב"ם היינו דוקא כששמעון בא מכח עדיו אבל לא כשבא לגבו' מכח עצמו דהיינו על פי עדותו דשל אבותיו דלוי הוא א"כ פשיטא דיחזור השדה ליהודה וזה ברור ודברי התוספות צ"ע ועיין תומים שהקשה אכתי ניחוש לבעל חוב ולא מהני הודאה שלו לחוב לאחרים ותירץ דיהא לוה רשע ולא ישלם לזה ואין זה נכון דמה לו במה שהבעל חוב לקח ממנו בחזקה והוי כענין פורע חוב של חבירו ודו"ק. אבל באמת עיקר קושיתו תמוה דהא השתא הוא מעיד בתורת עדות ועד אחר עמו שזו השדה של ראובן א"כ האיך יבוא הב"ח לגבות בעדותו של שמעון דהא הוי תרי ותרי וארעא היכי דקיימא תיקום והא וודאי לא הוי נוגע במה שהעיד שהיא של ראובן שלא יטרפנה הב"ח ואדרבא במה שעושה להפקיע מב"ח לא הוי נוגע כלל ואדרבא השתא הוי לוה רשע א"כ פשיטא כמו דיהודה אינו יכול לטרוף כמו כן לא יוכל הב"ח לטורפה ודוקא מטעם הודאה לא מהני לחוב לאחרים אבל לא בתורת עדות כל שאינו נוגע וזה ברור אך לפי זה יש לדון באומר שטר אמנה הוא שאינו נאמן בהודאתו לחוב לב"ח היינו דוקא בתורת הודאה אבל אם יש עוד אחר עמו ומעידין שהוא אמנה אין הב"ח יכול לטורפה דהא לא הוי נוגע כלל אדרבא השתא הוי לוה רשע על פי עדותו ובשלמא לפי מה שכתבו התוספות בתירוץ ראשון דיודע שאין הלוה גזלן ולאישתמוטי מב"ח הוא דאתי א"כ הוי נוגע אבל לפי מה שכתב הרא"ש שם לדעת יש מי שאומר שהלוה נפטר ממנו ואינו חייב לשלם לו היכי שפרע הוא בעצמו לב"מ או שמחל הב"ח אלמא דנפטר לוה שלו א"כ לא הוי נוגע ואפשר דהתם שאני דעכשיו הוא בעל דבר גופא ואין בעל דבר יוכל להיות' עד אפילו לחובתו אבל הכא מעיקרא בשעת עדותו לא היה בעל דבר כלל רק ראובן ויהודה בעלי דברים והוא מעיד של ראובן א"כ הוי עד גמור ואף אם יעידו עדים שהוא של שמעון לא מהני לב"ח שלו דארעא היכי דקיימי תיקום גם מה שהביא בתומים מדברי התוס' בד"ה כגון שכתבו דהוי מצי למימר דמעיד ראובן מכרה ללוי קשה תינח לתירוץ א' אבל לתירוץ ב' אינו מספיק זה וע"כ דלתירוץ ב' לא קשיא כלל די"ל דמעיד להעמיד בפני בעל חובו והקושיא רק לתירוץ א' א"כ לגבי ב"ח לא שייך נוח לו עכ"ד והוא תמוה דכל כוונת התוספות ליישב דלא תקשי אהא דקאמר כגון דהא מעיקרא נמי ע"כ ידע מזה וזה שכתבו ליישב בשם הרשב"א דמעיקרא ס"ד באופן דשניהם באין מכח ראובן א"כ שפיר הקשו התוספות דהוי מצי למימר דמעיד ראובן מכרה דהא מעיקרא לא ס"ד כלל הך תירוץ תירוץ ב' וז"ב (כז) בכל ענין הנ"י דייק מכאן דנוגע כשר להעיד לחובתו וכן הסכימו כל האחרונים ובתומים ס"ק כ"א כתב דהרא"ש בתשובה כלל ו' דין כ"א כתב להיפך דנוגע פסול לחוב וכתב הוא דאזיל לשיטתו שכתב ספ"ק דמכות דלכך פלוני רבע שורי לא פלגינן דיבוריה דלגבי ממון מיקרי עד פסול ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ מבואר דסובר דנוגע פסיל לחובתו ע"ש שהאריך וכבר כתבתי לעיל ריש סי' זה דאדרבא מדברי הראב"ד והרא"ש הללו מבואר להדיא דנוגע דפסול מטעם משקר דאל"כ תקשי אהא דמשני במקיימי דבר הכתוב מדבר מלוה ולוה יצילו דהם נקראין עד פסול וע"כ דיש חילוק דדוקא היכי דפסיל בין לזכות בין לחובה שייך לומר שהוא עד פסול ולא בנוגע פסול מטעם משקר לא שייך שיפסול הוא שאר העדים ע"ש שהארכתי ולפי זה חובה עלינו ליישב, דברי הרא"ש בתשובה שלא יסתור עצמו ונראה דהתם מיירי שהיו בכלל פורעי המס קרובים של העדים על זה קא' הרא"ש כיון דכל פורעי המס המה בעלי דברים וכיון שהם פסולים לקרובים בין לזכות בין לחובה פסולים לכולם ודו"ק ואפי' אם נפרש דבריו כפשטן נראה דע"כ לא חלק רק התם דבשעה שמעיד הוי בעל דבר ממש ואותו העדות הוא לעצמו לזכותו או לחובתו אבל הכא מודה להנ"י כיון שאותה העדות אינה לעצמו ואינו בעל דבר רק שיביא לו תועלת אח"כ א"כ לחוב נאמן ודו"ק:

(כח) עד שיסתלק עש"ך שהביא דעת החולקים דלא מהני וקושית הש"ס רק אדיינים ועל קושית הרא"ש משותף כתב דמיירי שראה עדות אחר שסילק והביא ראיה מדברי התוספות דהקשו אח"כ ולא מעיקרא בשותף ע"כ ואין דברין נכונים דוודאי התוס' לא מצו להקשות מעיקרא כמו שכתב הוא אבל וודאי בתר הכי דמקשה מבני העיר ופי' רשב"ם משום קנוניא א"כ קשה אי ס"ד דשמואל מיירי דראה אחר שסילק מאי קושיא הכא דמסלק עצמו כדי לדון או להעיד חיישינן לקנוניא אבל התם מנא לן דסילק עצמו כדי להעיד הא לא ידע כלל מעדות ואי דיש לחוש שמא ידע זה לא שמענו מהך דבני העיר ולזה הרא"ש שראה מה שכתב מהר"ם על קושית התוס' דמדיינים פריך כתב דמ"מ קשה משותף כיון דפריך מדיינים והוצרך לישנוי שאני ס"ת דלשמיעה קאתי ולפי הנ"ל לק"מ וע"כ דגבי שותף מיירי ג"כ שראה קודם שסילק וזה ברור ומדוקדק ברא"ש שהביא קושית המקשן והתירוץ וקשה מה צורך הא ראייתו משותף וע"כ כמו שכתבתי [אמנם בתומים כתב ליישב הקושיא משותף דמיירי דראה העדות קודם שהי' שותפו והיה תחילתו בכשרות ובאמת נלפע"ד דסובר הרא"ש דלא מהני תחילתו רק כשהיה ראוי להעיד לו פעם אחת אבל כשראה העדות קודם שהיה אותו עדות שייך לו כלל א"כ העיקר העדות מתחיל משעה שנצטרך לאותו עדות ואז היה בפסול וכן נראה מלשון הברייתא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו משמע דבעינן שיהא העדות שייך לו וצ"ע בזה] ובתומים הביא ראיה מהא דאמר וכיון דאסהיד דלוי הוא היכי מצי מפיק לה דמ"מ קשה קודם