תפארת יעקב חושן משפט חלק א קלו

באותו חוב דאז לא הוי עדות כלל וליכא מיגו אבל אם אמרו קודם שהעידו שהם נוגעין בעדות ולא בעלי דברים אז נראה פשוט דלא מבעי למ"ד דאמרינן מיגו להוציא דפשיטא דעדותן קיימת אלא אפי' למ"ד דלא אמרינן מיגו להוציא נראה ברור דהיינו דוקא גבי בעל דבר אבל בעדים אמרינן מיגו אפילו להוציא וכ"ש הכא דאיכא מיגו דאי בעי שתקו והפה שאסר הוא הפה שהתיר וכן יש להוכיח מדברי התוס' פ"ב דכתובות דף י"ט ע"ב שהקשו שם דניהמני' סהדא בתרא במיגו דאי בעי פסלא לקמאי בגזלנותא וקשה הא התם הוי להוציא השטר דבלא"ה הוי תרי ותרי ולא מפקינן מיניה וע"כ דלגבי עדים לא שייך חילוק זה דלהוציא ובכל גוונא נאמנין א"כ ה"ה הכא אם אמרו נוגעין אנו עדותן קיימת וכל זה אי הטעם משום משקר אבל אי הטעם משום גזירת הכתוב אפילו בכהאי גוונא עדותן בטילה. וכבר הכרעתי לעיל דפסול מטעם משקר ע"ש:

(ו) אינו נאמן על חבירו. כתב הש"ך סימן ע"ז ס"ק י"ג וז"ל בב"ח הוי קשיא ליה דאם יש לאחד או לשניהם שהודו נכסים מאי נ"מ בעדותו יגבה הכל ממנו ותירץ דמיירי שאין לו נכסים ואפ"ה נוגע בעדות שמא יתעשר וע"כ כתב דהדין שכתב המחבר לעיל סי' ל"ז ס"י דאין נוגע בעדות בשביל שמא יתעשר צ"ע ולפע"ד הדין דין אמת כמש"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"ג וכאן מיירי שיש להמודה נכסים במקום אחר ולהכופר יש נכסים כאן א"נ שיש לזה בינונית ולזה זיבורית וכהאי גוונא עכ"ל ודבריו תמוהין שהוא הבין כוונת הב"ח דהקושיא הוא מאי נפקא מינ' בעדותו ועל זה כתב נ"מ ובאמת כוונת הב"ח במה נפשך אם יש נ"מ בעדותו פשיטא דהוי נוגע ומאי קמ"ל הא לעצמו מעיד וכבר אמרו דאפילו בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד כ"ש זה שמעיד לעצמו ממש ואי אין נ"מ מאי תועלת יש בעדותו ועל זה תירץ הב"ח דאין לו נכסים וקמ"ל דהוי נוגע משו' שמא יתעשר וכן מבוא' להדיא בב"ח שם סי' ס"ז שכתב וז"ל נראה דהא דאיצטרך לאשמועינן הא מילתא מיירי שזה שהודה אין לו נכסים לשלם וראובן רוצה שיתחייב הכופר שבועה דאורייתא על פי חבירו שהוא מעיד עליו שהוא חייב והוי אמינא דאינו נוגע בעדות כיון שאין לו לשלם וקמ"ל דאפ"ה הוי נוגע בעדות דשמא תשיג ידו אח"כ עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבתי וסוף לשון הב"ח שם גרם לו להש"ך ובאמת כוונתו כמו שכתבתי ע"ש. ולפי זה צ"ע לכאורה שיהא המחבר סותר עצמו בכאן מסעיף ד' לסעיף י'. אבל באמת עיקר קושית הב"ח לק"מ דפשיטא דטובא קמ"ל דס"ד דיהא נאמן במיגו דהי' גם הוא כופר בכל או שהוא חייב החצי בלא שותפות כלל ולא הוי נוגע קמ"ל דמ"מ הוי נוגע אמנם בטעם הדבר למה יהא נוגע הא אית לי' מיגו יתבאר בסמוך ועיין מ"ש לקמן בסעיף י' בזה:

(ז) א' מהשותפים. עסמ"ע דמיירי שהם שותפים בדבר אחר אבל אם הם שותפות בדבר זה מבואר בס"ד דאין נאמנין להעיד זה על זה ובאורים תמה דבס"ד הטעם דאינו נאמן במיגו שהוא לבדו חייב חצי משום שיתחייב שבועת היסת [ולא ידעתי לאיזה צורך כתב היסת הא יש כאן שבועה דאורייתא דמודה במקצת ואי דישבע עכשיו ג"כ עד צריך שבועה אינו עד אבל הכא מיירי דתובע טוען שמא וליכא שבועה ושפיר נאמנין להעיד כמו גבי הן הן שלוחין הן הן עדיו ע"כ. ואין דבריו נכונים ונעלם ממנו דברי הפרישה סי' ע"ז שכתב להדיא וז"ל ואין להקשות יהא המודה נאמן במיגו דהיה כופר הכל או לא היינו שותפים ואינני חייב רק החצי דיש לומר דירא לשקר שמא יכחישנו התובע בעדים והיותר נראה כיון דלפי טענתו דהשתא הוא חייב בכל וכמ"ש אלא שבאת להאמינו במקצת ולפטרו במקצת ולחייב את חבירו באותו מקצת מיגו כזה לא אמרינן שיהא לו המיגו לפטור נפשו ממה שהודה ושיחייב חבירו ע"י עכ"ל הפרישה. הרי להדיא דבלא"ה לא מהני מיגו אפילו אי ליכא שבועה א"כ יפה כתב הסמ"ע לשיטתו שהם שותפים בדבר אחר. אך אמנם גוף דברי הסמ"ע צריכין ביאור דלמה לא נימא מיגו בכהאי גוונא ועיין לקמן ס"ק י"ד שם בארתי דברי הטור סי' ק"מ במה שהשיג על ר"ח ודבריו הם ממש כדברי הפרישה ע"ש גם בלא"ה נראה פשוט דהוי מיגו להוציא או לחייב שבועה ואף דכבר כתבתי לעיל דלענין עדות מהני מיגו אפי' בכהאי גוונא היינו דוקא בתורת עדות אבל הכא כיון דהעדות הוא לעצמו לא מיקרי עד דמ"מ עכשיו בשביל עצמו אומר כן א"כ בתורת בעל דבר לא אמרינן מיגו להוציא ולחייב שבועה וכן נראה עיקר לדינא דלא מהני מיגו בזה מהני טעמי דאמרן:

(ח) לאחד מהחתומים בו. כתב הסמ"ע דוקא לאחד קאמר דאז אמרינן דהשני לא היה מעיד בשקר בשביל הנאת האחד משא"כ כשמכר השט"ח לשני עדי השטר וכ"כ הטור ומחבר להדיא סימן ס"ו סכ"א עכ"ל וקשה לי על דין זה בתרתי חדא דאפילו בשנים החתומים בו למה ניחוש למשקרים דהא פשיטא דלא חיישינן בנוגע רק כשבא להעיד לפנינו והוא נוגע מכבר ונכנס בגדר הנגיעה מצד עצמו אז חיישינן מאחר שהוא נוגע שיעיד בשקר אבל פשיטא דאם ידוע לנו דעכשיו אין לו שום נגיעה ואין ענין זה שייך לו בוודאי לא חיישינן שמא יבוא לו טובה מעדות זה שהבעל דין יתן לו מעות וכדומה מהנאה שהוא ענין מחודש אצלו דאל"כ כל עדים ניחוש להם שמא פסק להם שכר להעיד והם נוגעין וע"כ כל שאין עדות זו נוגע להם מצד ענין שהיו להם מכבר לא חיישינן שיעידו שקר מספק שמא יגיע להם איזה הנאה בעדות זו א"כ הכא שהם לקחו שטר זה למאי ניחוש הא בשעת חתימה לא היה נוגעין כלל ואי נימא שחתמו השטר לאחר מכן והקדימוהו א"כ בשעת חתימה פשיטא שלא היו נוגעין שהרי לא לקחו אז כלום א"כ איך ניחוש על עדים כשרים שחתמו בשקר בשביל הנאה שיגיע להם אח"כ שהמלוה ימכור להם שטר זה דכיון שהם בחזקת כשרות וכשרים לכל עדות למה ניחוש להם בעדות שחתמו בשקר בשביל שיקבלו הנאה בחתימתם ודו"ק היטב. ועוד קשה אי ס"ד דחיישינן לזה א"כ במכר לע"א נמי ואי משום דהשני לא יעיד בשביל הנאתו של זה הא חתם בשטר קודם שנעשה גזלן ואח"כ נעשה גזלן נמי נימא דהשני לא יעיד בשקר בשביל זה ומ"ש נוגע ומ"ש גזלן וע"כ דהתם חיישינן שחתם בשקר דהא חזינן שהוא פסול אבל הכא כיון דהם עכשיו כשרים לכל עדות מהיכי תיתי נימא שחתמו בשקר מחמת שהמלוה פסק להם איזה הנאה וא"כ הם פסולים לכל עדות וכיון דלכל עדות כשרים ולא חיישינן למה יפסלו בזה א"כ ה"ה שנים וצ"ע ועיין לקמן סי' ס"ו בש"ך שם ומ"ש שם:

(ט) למ"ד טובת הנאה אינה ממון עש"ך שהשיג על זה דהריטב"א לא כתב כן רק לפי שסובר באמת טובת הנאה ממון אבל אי אפילו אינה ממון לגבי עדות הוי נוגע ובתומים כתב דכוונת רמ"א לקרובי הגיזבר דבזה לא שייך לא יומתו אבות על בנים כיון דלא הוי ממון. והנה מהש"ך מבואר להדיא שדעתו להשיג גם על קרובי הגיזבר דאל"כ לאיזה צורך כתב דהריטב"א כתב כן לפי שסובר באמת טובת הנאה ממון דהא בלא"ה התם מיירי בקרובי הגיזבר א"כ למ"ד אינה ממון יכול להעיד וע"כ דכוונת הש"ך להשיג באמת גם על קרובי הגיזבר דאפילו אי טובת הנאה אינה ממון מ"מ כיון דהוא מיחשב נוגע ובעל דבר א"כ ג"כ פסולין. עוד כתב הסמ"ע בשם הריטב"א דאפילו אי טובת הנאה ממון פלגינן דיבוריה ומדברי הרא"ש פ"ק דמכות גבי אילעי וטובי' קרובים דערבא מבואר דבכהאי גוונא לא פלגינן וכ"ש לשיטת הראב"ד דבכהאי גוונא אמרינן עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו ומה שכתב הריטב"א לחלק דהך דירושלמי דכתב לשני בני אדם מיירי דוקא בשטר בהרא"ש מוכח להיפך דהא התם באילעי וטובי' מיירי בעל פה ואדרבא נראה לפע"ד דהגיזבר בעצמו יכול להעיד דפלגינן דיבוריה דכיון דהוא נוגע ופסול מטעם משקר לא אמרינן בי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו שהארכתי בזה לעיל ריש סי' זה אבל קרובי הגיזבר דפסולין מגזירת הכתוב שפיר מיקרי עד פסול ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וצ"ע:

(י) כל היכי דהשתא וכו'. עסמ"ע וש"ך מה שהאריכו בזה דהתוס' לא כתבו כן רק לס"ד אבל לפי האמת בלא"ה הוי נוגע משום דלא ניחא ליה דליקרויה לוה רשע ולא ישלם והש"ך כתב לפרש בפי' דחוק דכמו שהקשה על הסמ"ע דהוי ליה לש"ס לישני' בהכי כמו כן קשה לפירושו גם תמוה למה לא יהא לוה רשע בניזקין ועיין תומים מה שהאריך בדחוקים והנה לכאור' יש לתמוה על האחרוני' דהא פשיטא דמשכחת לה בפשיטות בהך דינא שזכר המחבר לעיל ס"ד בראובן שתבע לשנים שכפר אחד והודה אחד שאין זה שהודה נאמן להעיד על חבירו דהוי נוגע וא"כ כשאין לו נכסים יכול להעיד ולא חיישינן שמא יתעשר והתם ליכא למימר דניחא ליה דלא ליהוי לוה רשע דהא בלא"ה הוי לוה רשע לזה השני כיון דהוא אין לו מעות כלל והא וודאי ליכא למימר משום שאם לא יעיד יהא חייב לזה כל המעות משא"כ השתא אינו לוה רשע לזה רק על חצי החוב הא וודאי ליתא סוף סוף הוי לוה רשע ופשיטא דלא חיישינן שיעיד שקר בשביל זה רק שיש לחוש שאם יתעשר יהנה בעדותו ועל זה אמרינן דלא חיישינן שמא יתעשר ועוד דבלא"ה לא שייך לומר בכאן לוה רשע