תפארת יעקב חושן משפט חלק א קלג

שואלין ואין להקשות הא התוס' הקשו שם דלרבי נמי קשה פעמי' יתכוון אחד מן הקרובי' להעיד משמע דהתירוץ נמי אליבא דרבי נמי קאי ובאמת הא לית' דפשיט' דאליב' דרבי לא סבירי להו לתוס' דבעינן שיבואו לב"ד כמו שהוכחתי רק בס"ד דהוי ס"ל דלר"י בראיה בעלמא סגי משמע דלרבי דבעי כוונה להעיד עכ"פ יש לחוש שמא כיון להעיד אבל לפי מה דמשני דלר"י נמי בעינן שיצטרפו עכ"פ בשעת הגדה א"כ ה"ה לרבי בעינן שנדע בוודאי שנתכוונו להעיד אבל כל שלא ידעינן דנתכוון להעיד אמרי' דלמיחזי כמו דלר"י בעינן שיעידו בב"ד ובלא"ה לא נצטרפו מסתמא ה"ה לרבי כנ"ל ברור ובהכי ניחא דברי התוספות שבועות דף ל"ה דאמרינן התם שבועה שאין אנו יודעין לך עדות והיה קרוב או פסול ביניהם הרי אלו פטורים והקשו התוס' מאי קמש"ל הא שבועות עדות אינו נוהג בקרובים ופסולים ותירצו דהיה ג' ואחד ביניהם קרוב ופסול וקמש"ל דאף השנים נתבטלו והשתא תקשי אי ס"ד דבעינן תרתי כיוון להעיד והעיד בב"ד א"כ התם בשעת שבועה פשיטא דעדיין לא העיד בב"ד א"כ למה יפטרו הא הוי כפירת ממון דהא כי אתו לב"ד ומעידין בלי הקרוב ופסול עדותן קיימת ומי יימר שהקרוב יבוא להעיד גם בב"ד אדרבא בוודאי לא יעיד ועוד כיון שנודע שהיה קרוב ופסול ביניהם א"כ לא יקבלו ב"ד עדותן כלל וע"כ צריך לומר דוודאי לרבי בכיוונו להעיד בלחוד סגי וא"כ כיון שכיוון להעיד בטלה כל העדות. ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים דהשתא נמי קשה מאי קמש"ל הא משנה הוא נמצא אחד קרוב ופסול ולפי הנ"ל ניחא דקמש"ל אף שלא העידו בב"ד רק בשעת ראיה לבד מצטרפין וליכא קרבן שבועה ודו"ק:

(ו) דתרתי בעינן. עש"ך דאם בא לב"ד והעיד ולא כיוון מתחילה בשעת ראיה להעיד אינו פוסל לכ"ע והאריך להשיג על מהר"ם אלשקר ואני תמה דהא בהדיא כתב הטור בשם הרמ"ה והביאו הש"ך ס"ק ו' דאפילו לא כיוונו להעיד רק העיד בב"ד סגי. ועוד הוסיף דאפילו לא ראו כאחד ואף דהש"ך השיגו לעיל היינו בזה דלא ראו כאחד וגם בזה כתבתי ליישב דבריו שם אבל בזה דלא בעינן כיוונו להעיד אדרבא כבר הוכחתי לעיל דדעת הרמב"ם כהרמ"ה ושכן נראה דעת הטור לדעת הרמב"ם מדכתב והרמ"ה הוסיף ע"ש. וכן הוכחתי בש"ס גופא דלדעת הפוסקים דלא בעינן תרתי א"כ ממילא בהעיד בב"ד מהני כמו כיוונו להעיד דהא לא שייך בזה מה יעשו שני אחין שלא יבואו לב"ד ואנן לא חיישינן שלא ידעו זה מזה א"כ ממילא לדעת כל הפוסקים דלא בעינן תרתי נראה עיקר כהרמ"ה דה"ה דהעיד בב"ד מהני כמו כיוונו להעיד וכדברי מהר"ם אלשקר:

(ז) אם העדים הכשרים וכו' יכולין לחזור עש"ך דהיינו דוקא כשלא נצטרפו בראית המעשה ולפי זה אין חילוק בין שטר לעדות בב"ד ע"כ ולפע"ד נראה עיקר כהסמ"ע דהאיך יעלה על הדעת שנאמ' דשטר זה הוי כאילו העידו בב"ד ודוקא שטר כשר כתיקונו הוי כמו שנחקרה בב"ד אבל שטר שהוא מזוייף מתוכו כגון זה א"כ בוודאי אי אפשר להכשירו שאם נכשירנו הרי הוא כמו נמצא אחד קרוב ופסול אבל השתא דהשטר אינו כלום והוי חספא בעלמא אם כן פשיטא דאי אפשר שנאמר דשטר פסול ומזוייף יהא כמו שנחקרה בב"ד וא"כ הוי כמאן דליתא א"כ יכולין העדים הזוכרין להעיד אח"כ בב"ד כיון דלהרא"ש תרתי בעינן לא מהני מה שנצטרפו בשעת ראיה כיון שלא העידו בב"ד והעדות שבשטר כיון דשטר זה פסול לא הוי כמו שנחקרה בב"ד כנ"ל ברור:

(ח) ואם הזמין עש"ך מה שהאריך להסכים עם מהר"ש חלים וחילק דבשעת ראיה צריך הזמה ממש שיוציא הפסולים מכלל העדות אבל בנותן חרם להעיד אז אפילו אומר כל מי שיודע והעידו כשרים ופסולים לא נתבטל וכתב עוד דאפילו אמר בשעת הזמה שנים מכם יעידו לי לא מהני כיון דלא פי' איזה שנים סובל קרובים ופסולים ודלא כהסמ"ע שכתב בהיפך. ובתומים הביא ראיה להסמ"ע מהא דכתב המחבר בא"ה סי' קמ"א אמר לשלשה שנים מכם יכתבו ויתנו גט לאשתי והיה אב ובן בתוכם יכתוב האב עם הרחוק או הבן עם הרחוק ודבריו תמוהין ולא ידענא מאי קאמר דהא פשיטא דהכא בהזמנה אפי' אמר בלשון שלא הוציא, הפסולים מכלל העדות מ"מ לא נתבטלו עדות הכשרים רק בנתכוונו להעיד והעידו או נתכוונו להעיד בלבד לדעת החולקין אבל אם לא נתכוונו להעיד וכ"ש כשהלכו ולא ראו כלום פשיטא דעדים הכשרים כשר א"כ התם נמי כיון דאמר שנים מכם יכתבו נהי דלא הוציא הפסולים מ"מ כיון דאח"כ כתבו הכשרים הרי לא היה הפסול בכלל העדות ולא נחתם על הגט ולא כתבו ואף לא היה שם ואם כוונתו למידק משם דאין בלשון שנים מכם קרובים בכלל ליתא דוודאי כוונתו איזה שנים שיהיו הן קרובים הן רחוקים ואם כתבו קרובים בוודאי פסול ואם כתבו רחוקים כשר כיון דלא הקפיד רק שנים מאלו וזה ברור ולענין גוף דברי המחבר אי קאי להרא"ש או גם להרמב"ם יתבאר בסמוך:

(ט) לא נתבטלה עדות. הכשרים. עש"ך מה שפירש דברי המחבר דקאי גם להרמב"ם ומיירי בסתמא דלא ידעינן אי למיחזי או לאסהודי. ובתומים השיג עליו דהא המחבר כתב להדיא אפילו נתכוונו להעיד והרי דלא כהש"ך וסיים דהמחבר בהך ואם הזמין קאי רק לשיטת הרא"ש אבל להרמב"ם אין נ"מ בזה כיון דבראיה נצטרפו ע"כ. ואין דבריו נכונים כלל דפשיטא דמה שכתב ואם הזמין ע"כ קאי גם להרמב"ם דנהי דבנותן חרם נאמר דלא כהש"ך רק דלהרמב"ם כיון דכבר נצטרפו בשעת ראיה לא מהני מה שהוא מוציא אח"כ פסולין מכלל העדות מ"מ פשיטא דאם בשעת ראי' צוח המלוה שאינו רוצה בקרובים והזמין בפיר' כשרים ליכא למ"ד שיהיה הם עדים בע"כ של מלוה. וכן כתב הש"ך לעיל ס"ק ח' וז"ל דלדידן האידנא פשיטא דכשר דהא מזמנים עדים כשרים מיוחדים לכך וא"כ פשיטא דהקרובי' אינם מכווני' להעיד ואפילו יכוונו להעיד אינו פוסל דכיון דמזמנים עדים לכך הרי אנו מוציאין כל האחרים מכלל העדות ולאו כל כמינייהו דקרובים ופסולים להיות עדים על כרחנו וכ"כ מהר"ר פרץ בהגהת סמ"ק עכ"ל הרי להדיא דלכ"ע אי אפשר שיהיו עדים בע"כ א"כ אם בשעת ראיה מיחה המלוה והוציאם מכלל העדות ליכא למ"ד דאפילו נתכוונו להעיד והעידו לא מהני א"כ ממילא לא קשיא מדברי המחבר דהא המחבר כתב זה בהזמנה בשעת ראיה ובהא פשיטא דגם הש"ך מודה נתכוונו להעיד לא מהני. ולפי זה ממילא יש ראיה להש"ך דגם שכתב המחבר אח"כ הוא ג"כ גם להרמב"ם דכיון דהך דינא דואם הזמין הוא גם להרמב"ם א"כ היה לו לבאר דזה הדין דחרם הוא רק להרא"ש גם מה שכתב בסוגיא דשבועות גבי שבועה שאין אנו יודעין לך עדות ונמצא קרוב ופסול אין דבריו נכונים כלל דאם העיד קודם שהשביעו א"כ לא העיד מחמת השבועה ואם העיד אחר השבועה א"כ תקשי כיון דבעינן כיוונו להעיד והעידו למה לא יתחייבו קרבן שבועה הא בשעת שבועה היה כפירת ממון דמי יימר שהקרוב יעיד אדרבא אם יודע שהוא קרוב לא יקבלו ב"ד עדותו והם יכולין להעיד בלעדי הקרוב וברור כמו שכתבתי לעיל ס"ק ה' דדעת התוס' בכיוונו להעיד בלחוד סגי והא גופא קמש"ל ע"ש אמנם גוף פי' הש"ך בוודאי דתוקמא כמו שהקשה בתומים ונר' לפע"ד בכוונת המחבר דוודאי אפי' להרמב"ם כיון דכבר הוכחתי דאם בשעת ראיה מיחה המלוה ולא רצה שיהיו עדים לאו כל כמנייהו להיות עדים בע"כ של מלוה ולא מהני צירופם א"כ ה"ה אם אח"כ בשעה שבאו להעיד בב"ד מיחה המלוה והוציא הפסולים מכלל העדות רק שיעידו כשרים לא מהני צירופם למפרע כיון שהיה שלא ברצון המלוה אבל אם המלוה שתק בשעה שבאו לב"ד להעיד ולא אמר כלום אז אף אם לא העידו נתבטל העדות מכח דנתכוונו להעיד ונצטרפו מקודם ולהרא"ש דוקא שיעידו בב"ד כנ"ל ומה שהקשה עוד בתומים שם להרמב"ם מהא דאמרינן דשבועות עדות אינו נוהג בקרובים וקשה כיון דבנתכוונו להעיד בלבד סגי א"כ יש תועלת בקרובים פעמים שיבואו ויאמרו להעיד נתכוונו ויתבטל העדות ופעמים להיפך ע"ש שהאריך ולפע"ד נראה דלק"מ דהא פשיטא שזה שהקרובים נאמנים למיחזי או לאסהודי אין על זה תורת עדות כלל דאל"כ האיך יעלה על הדעת שיהיו קרובים נאמנין להעיד על קרובים לזכות או לחוב וכ"ש בדיני נפשות נמצא נהרג בעדות אחיו שאומר למיחזי או להיפך ובע"כ שאין זה בגדר עדות כלל א"כ מהאי טעמא ליכא בזה שבועה העדות דלא שייך שבועת עדות רק בדבר עדות והגע עצמך אילו היה אחד נאמן מטעם מיגו וכהאי גוונא לא בתורת עדות יהא חייב קרבן שבועה הא וודאי ליתא והא נמי דכוותא וזה ברור:

(י) ונאמן לומר שלא הכיר. כתב הסמ"ע דוקא שאומר מעצמו שלא הכיר אבל אין הב"ד שואלין אותו אם הכירו דאמרינן מסתמא הכיר והש"ך השיג עליו מדהקשה קשה הרא"ש על הרי"ף דנישיילי לעדי' ש"מ דלא אמרינן מסתמא הכיר [ותומים רוצה לומר להיפך דאי נימא מסתמא לא הכיר א"כ לאיזה צורך נישיילי' לבטל העדות ואין זה נכון דכוונת הש"ך דהוא ספק השוה כמו שיש לומר הכיר כן יש לומר לא הכיר) ובתומים' הוסיף להקשות מהא דהביא הרא"ש ראיה מבעל הלכות גדולות דכתב בשטר שחתומים בו שנים ונמצא אחד קרוב ופסול דאמרינן רווחא שווק למאן דקשיש מניה ולא קאמר משום שלא ידע בפיסולו ש"מ דלא כהרי"ף ולשיטת הסמ"ע מאי קושיא הא התם אינן לפנינו ואמרינן מסתמא הכיר ואני תמה על תרווייהו דפשיטא דלק"מ דהא הש"ך גופא ס"ק כ' השיג על מהר"ם אלשקר והסכים למהר"י בי רב דדוקא גבי קרוב שייך לומר רגיל גביה אבל בפסול אף שהוא רגיל גביה לא שייך לומר שידע בפיסולו וכן הדעת נותן דמה בכך