תפארת יעקב חושן משפט חלק א קלא

א"כ הרי לא היה כאן שעה אחת שנכנסו בגדר העדות שתהא קורא בהן נמצא אחד קרוב ופסול ואין ענין עדות הכשרים שבאו לראות מקודם לעדות הפסולין שבאו לראות ולא להעיד ומעתה מה שכתב הרמב"ם אחר כך אם כולן כשרים כוונתו באותן דמיירי מעיקרא שהקרוב או הפסול מגרע לשאר העדות על זה אמר דזה דוקא אם נמצא אחד קרוב אבל אם לא היה שם שום קרוב אף אותן דלמיחזי כשרים שלא תאמר דעדות דלמיחזי אינו עדות כלל שהרי אינו מבטל עדות הכשרים דהא ליתא דדוקא לענין ביטול אינו מבטל כמו שכתבתי שלא נכנסו מעולם שעה אחת בגדר העדות אבל לענין להעיד הרי עכשיו כשרים להעיד מה שראו קודם משא"כ הקרובים דעכשיו בשעת עדות נודע שהם קרובים ואין עליהם שם עד ומעיקרא נמי לא הוו בכלל העדות לכך מתקיימת העדות בשאר וזהו דוקא אם כולם כשרים אבל אם נמצא אחד מן הנך דלאסהודי קאתי קרוב או פסול אף הנך דלמיחזי פסולין כנ"ל ולזה נקט הרמב"ם אבל אם היה כולם כשרים פי' אהנך דמיירי בהו מעיקרא קאי דהיינו אהנך דלאסהודי קאתי דעד כאן יש חילוק ביניהם רק אם נמצא אחד קרוב בין הנך דלאסהודי כל העדות בטל ואם נמצא בין הנך דלמיחזי עדותן קיימת והי' ס"ד דהנך דלמיחזי לא הוי עדות כלל ועל זה קאמר שאם לא נמצא שום קרוב בין הנך דלאסהודי אפילו הנך דלמיחזי כשרים וזה ברור ומה שדיקדק הש"ך מדקאמר מפרישין אותו אלא וודאי רצה לומר שמי שאומר שבא לראות לא מיחשב עד לפעד"נ דנהפוך הוא דאדרבא לפי שיטתו למה לי מפרישין דמשמע דעדיין יש בהם תועלת לעדות רק שיעמדו לצד אחד כדי שיהא בהם היכר והיינו שאם יעמדו בערבוביא אם ימצא אחד קרוב לא נדע אח"כ מאיזה כת הוא אם מהנך דלאסהודי או מהנך דלמיחזי אבל אם אח"כ נמצא מהנך דלמיחזי אף הנך דלמיחזי כשרים. ויש להביא ראי' דלא כהש"ך דהא במשנה איתא אימתי בזמן שהתרו אבל אי לא התרו מה יעשו שני אחין שראו בא' שהרג את הנפש פירש"י שני אחין שראו עם אחד מן השוק והשתא תקשי השתא נמי דבעינן כיונו להעיד ג"כ קשה מה יעשו אם יתכוונו להעיד הרי יפסלו ואם לא יתכוונו הרי אם ימצא אחד מהנך דלמיחזי מ"מ הנך דלמיחזי פסולין ובעינן שתתקיים העדות בהנך דלאסהודי א"כ לא יועיל עכ"פ עדותו של האח השני ואין כאן רק אחד מן השוק וע"כ דכל שנמצא קרוב בין הנך דלמיחזי אף אותן שלא נתכוונו להעיד כשרים ואף שיש לדחוק ולומר שאחד יתכוון ואחד לא יתכוון מ"מ נראה ברור כמו שכתבתי ועוד דאפילו אם יתכוון האחד ואחד לא יתכוון מ"מ כיון ששני אחין ראו ואותו שלא נתכוון ג"כ עד כשר הוא ואין חילוק בין נתכוון ללא נתכוין לענין עיקר העדות ושניהם כשרין להעיד א"כ אם ימצא ששניהם אחין מנין לנו לתפוס לאח זה שלא נתכוון לפסול וזה שנתכוון לכשר נימא איפכא שזה שנתכוון הוא הפסול שהרי הוא אח לזה וזה שלא נתכוון הוא הכשר והוי נמצא בין הנך דלאסהודי ועדות כולם בטילה אלא וודאי דכל שנמצא בין הנך דלמיחזי עדות כולם כשרים אפי' הנך דלמיחזי ושפיר קאמר בשני אחין שלא יתכוונו להעיד:

אמנם בגוף דברי הרמב"ם אי נימא כמו שכתבתי בוודאי יש להבין למה כתב שאנו שואלין כל העדים אי למיחזי אתי או להעיד דהא די שנשאל הפסולים בלבד ומה שכתב הסמ"ע דחיישינן לרמאות לא ידענא מאי קאמר דמאי רמאות שייך טפי השתא משאנו שואלין לכולם לכן נראה דסבירא ליה לרמב"ם כמו שכתב הטור בשם הרמ"ה דאם העידו בב"ד אף שלא כוונו להעיד בשעת ראיה ונמצא א' קרוב ופסול כל העדות בטילה אף מהנך דלמיחזי דמה בכך דלמיחזי קאתי סוף סוף השתא בשעת הגדה נצטרפו וכן נראה מבואר מהא דקאמר מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג הנפש והשתא תינח קודם שהעידו אבל כשבאו לב"ד והעידו איך שייך מה יעשו דמי הכריחם להעיד בב"ד וליכא למימר כמו שכתבו התוספות שם דהא הרמב"ם וסייעתו סבירי להו דלא בעינן הגדה בב"ד רק בכוונו להעיד סגי וע"כ דבאמת כמו דבכיוונו להעיד סגי כמו כן אפילו לא כיוונו רק העידו בב"ד ואח"כ נודע שאחד מהן קרוב בטלה כל העדות וזה שכתב הרמב"ם דמיד שבאו לב"ד הרבה עדים להעיד א"כ אם יקבלו עדותן כל שלא נמצא אחד מהן קרוב א"כ אם ימצא אח"כ שוב לא מהני אפילו לא כיוונו להעיד כל שהעידו בב"ד לזה קודם שהעידו בודקין אותם מהנך דלמיחזי מפרישין לצד אחד ומקבלין הני דלאסהודי ואז אף אם ימצא אחד קרוב בין הנך דלמיחזי אף לאחר שהעידו הנך דלאסהודי לא יזיק לשאר העדים כלל כיון שלא העיד הקרוב בב"ד וגם לא נכנס מתחילה בגדר העדות ועכשיו אין אנו מקבלין עדותו מאחר שנודע שהוא קרוב ונראה דלאחר שנודע שהוא קרוב אפילו אירע שהעיד אין עדותו כלום לבטל שאר העדות כיון שכבר נודע פיסולו מקודם ונ' שגם הרמ"ה מודה לזה ולא מיירי רק כשהעיד קודם שנודע פיסולו עכ"פ ברור דדעת הרמב"ם בזה כהרמ"ה וזה שכתב שמיד שבאו להעיד בודקין קודם כולם בכלל ומפרישין הנך לצד א' והנך לצד אחד שאז אף לאחר העדות לא יזיק מה שימצא קרוב בין הנך דלמיחזי שלא העיד אבל אם לא בדקו קודם והעידו הנך דלמיחזי אף אם ימצא בהם קרוב ופסול יבטלו כל העדות כמו שביארנו ובזה מיושב מה שתמה בפרישה שלא כתב הטור דין זה בשם רש"י ורשב"ם דגם הם סבירי להו כהרמב"ם בזה וכתב משום שרצה להביא דעת הרמ"ה שהוסיף לומר ע"ש ואין דבריו מובנים כלל ולפי הנ"ל ניחא דעל הרמב"ם שייך לומר שהרמ"ה הוסיף דהוא דעתו ג"כ דאפי' לא כיוונו להעיד אם העידו בבית דין אותן דלמיחזי בטל כל העדות ועל זה כתב שהרמ"ה הוסיף דאפילו לא ראו כאחד אם העידו אח"כ בטלה כל העדות. ולפי הנ"ל מיושב מה דיש להבין בש"ס דקאמר היכי אמרינן להו וקאמר הכי אמרינן להו למיחזי קאתי או לאסהודי קאתי משמע לכאורה דעיקר חידושא דשיילינן להו למיחזי ולאסהודי ולא בהתראה. והנה התוספות כתבו שם דאדיני ממונות קאי דבדיני נפשות נאמר אימתי בזמן שהתרו ובאמת הוא דוחק גדול דהא משמע להדיא דאמתניתין קאי דהיינו בדיני נפשות וכן מבואר ברמב"ם וא"כ קשה באמת קושית התוספות ולפי הנ"ל ניחא דוודאי לא בא לחדש דבר זה ששואלין אי למיחזי או לאסהודי דוודאי פשוט שכך הפי' במשנה דכל הכוונה אם נתכוונו להעיד וכן פירש"י במשנה רק שבא לחדש דלא נימא שאנו שואלין הקרוב או הפסול לבד וא"כ כל שלא נודע שאחד קרוב מקבלין עדותן ואין בודקין כלום ועל זה שאל השואל היכי שיילינן להו או להקרוב ופסול לבד או לכולם ועל זה השיב דמיד שבאו להעיד שואלין לכולם מי בא להעיד ומי לראות כדי שאם ימצא אח"כ לא יזיק לשאר העדות משא"כ כשיקבלו עדותן ולא יבדקו עד שימצא אחד קרוב ואז ישאל אותו לא מהני כל שכבר העיד כדעת הרמב"ם ובסמוך יתבאר עוד בדברי הרמ"ה בס"ד:

אמנם מה שהבינו הפוסקים דעת רש"י כדעת הרמב"ם דבכיוונו להעיד לחוד סגי לפע"ד נראה דמרש"י מוכח להיפך כמו שאבאר והנה רש"י פי' במשנה אימתי בזמן שהתרו בדיני נפשות וקשה מה זה שפירש בדיני נפשות הא בדיני ממונות נמי בעינן כיוונו להעיד וליכא למימר משום דלשון התרו לא שייך רק גבי נפשות דהא באמת התרו הכוונה נשתתף עמו בעדות כמו שפירש"י שם להדיא והיינו כדמפרשינן בש"ס למיחזי אתיתו וזה שייך גם בדיני ממונות. לכן נראה להיפך דרש"י סובר כיון דסבירא ליה לרבי דבעינן עכ"פ שישתתף עמהם בעדות א"כ גבי דיני נפשות שייך למיחזי אתיתו דבשעת ראיה נצטרפו שהעדות תלוי ברצון העדים ומיד הם חייבין להעיד בשעת ראיה ויש עליהם תורת עדות לכך מצטרפין אבל בדיני ממונות לא שייך עדות רק כשבאין לב"ד להעיד דבשעת ראיה אין על זה תורת עדות כלל דמי יימר שיבואו לב"ד והלא הכל תלוי בדעת בעלי דינים ואם הם יבואו לדין ויגזרו עליהם שיעידו יצטרכו הם להעיד אבל בלא"ה לא א"כ אם ראו שזה לוה מזה לא שייך לומר שיהא מועיל צירופם בכוונתם להעיד כיון שאם המלוה לא ירצה שיעידו לא יעידו לעולם א"כ לעולם לא נתברר צירופם רק כשהעידו כאחת בב"ד ואז נדע שנצטרפו כאחד ולפי זה בדיני נפשות מהני כיוונו להעיד אבל בדיני ממונות לא מהני עד שיעידו בב"ד כנלפע"ד לדעת רש"י בזה:

(ג) כל מי שאומר להעיד באתי. כתב הסמ"ע בשם הרשב"א שאם התרו בו בשעת ראיה כל העדות בטלה ותמה הש"ך דהא משנה ערוכה הוא אימתי בזמן שהתרו ולפעד"נ דקשיא להו הא דאמרינן בש"ס אימתי בזמן שהתרו וקאמר בש"ס היכי אמרינן להו וכתבו התוס' דאדיני ממונות קאי דבד"נ נאמר במשנה החילוק בהתרו ובאמת מפירש"י והרמב"ם משמע להדיא דאדיני נפשות נמי קאי וא"כ קשה קושית התוס' ובאמת נלפע"ד דלק"מ דוודאי בהתרו שפיר ידעינן דלהעיד קאתי אבל בלא התרו מנא לן דלמיחזי קאתי דילמא נתכוונו להעיד דאטו כל מי שנתכוון להעיד צריך להתרות דהא פשיטא דאפילו בלי התראה כשר להעיד כל שהתרו בו מפי אחרים ועל זה קאמר דשיילינן להו למיחזי או לאסהודי והשתא תקשי למה לי בש"ס כשהתרו כיון דבלא"ה שיילינן בפשיטות אי נתכוונו להעיד וע"כ צריך לומר דאתי לאורי' דכל שהתרו שוב לא מהני שאלה דאפילו אמרו שלא נתכוונו להעיד ולא התרו רק לאיים עליו אבל יודעין היו שהם אינם עדים שהם קרובים מ"מ לא מהני כל שהתרו גילוי דעתם שנתכוונו להעיד רק בלא התרו אז מהני שאלה והן הן דברי הרשב"א דכל שהתרו שוב לא מהני בדיקה ואפילו אומרים לראות באנו לא מהני ומה שהקשה הש"ך דהתראה לא שייך רק גבי נפשות לאו מילתא הוא דעיקר כוונת הרשב"א שגילו דעתם מתחילה דלהעיד נתכוונו וכן הפי' במשנה לאו דוקא התראה כמו שפירש"י שם ועוד דהא גבי כתובה כשמעידין שזינתה להפסידה כתובתה שפיר שייך התרו שלא יעבור עכ"פ זה נראה לפע"ד עיקר דאם כיוונו מתחילה אף שעכשיו אומרים לראות באנו לא מהני כנ"ל:

(ד) אם נמצא באילו. עסמ"ע בשם הרמ"ה דה"ה איפכא כשהעיד עמהן תכ"ד אף שמתחילה לא בא אלא לראות והסמ"ע שינה מלשון הטור שהוא הביא בשם הרמ"ה דאפילו לא ראו כאחד הדין כן אבל הנ"י העתיק דברי הרמ"ה כמו שכתב הסמ"ע. והנה בגוף הדין דאם העידו תכ"ד אפילו לא נתכוונו להעיד מבטל כל העדות כבר הוכחתי לעיל ס"ק ב' שגם דעת הרמב"ם כן ושכן מוכח בש"ס דאל"כ תקשי מאי קאמר מה יעשו שני אחין לדידן דלא סבירא לן סברת