תפארת יעקב חושן משפט חלק א קכו

כמו שכתבתי לעיל ולפי הנ"ל ניחא דבאנוסים פשיטא דלא פלגינן בכהאי גוונא דהתם אם אמת הוא אינן נאמנין לפסול השטר דהוי רשעים ופסולים מגזירת הכתוב:

נמצא דכל מה שהקשה הרב הנ"ל דהיינו מפלוני בא על אשתי ומהרגתיו ומהך דעבד שהביא גיטו ומדברי הרמב"ם ומדברי הרא"ש בשם הראב"ד הכל מייושב בחדא מחתא כמו שבארנו דכל היכי שאנו צריכין לחלק דיבורו מטעם שמעיד על אחר שהוא פסול מטעם קורבה או מטעם קרוב אצל עצמו מודה הרשב"א כהרמב"ם שאנו מקבלין כל המאמר נגד פלוני ולא לעצמו או על קרובו שבשעה שאנו מאמינים על חבירו אין אנו מוכרחין לומר שזהו שהוא מעיד על עצמו שקר משא"כ בעושה עצמו רשע שאנו מוכרחין לומר שהוא שקר דאל"כ פסול מגזירת הכתוב אבל בפסול רשעים במקום דלא שייך גזירת הכתוב כגון בהרגתיו וכדומה אפילו בפסול רשעות פלגינן כנ"ל ודו"ק:

ועל פי זה מיושב קושיא עצומה שהביא הרב החכם צבי בתשובותיו הביאו הרב הנ"ל דהרשב"א כתב בסי' קל"ב גבי סוטה בעדי טומאה דאם אומר שהוא זנה עמה דפלגינן דיבוריה והקשה הח"ץ דהא בעינן שמעיד דוקא שזינתה עם אותו איש שקינא לה והשתא אם קינא לה לאותו עד א"כ אם ניפלוג שלא הוא זנה עמה רק אחר א"כ הרי לא זינתה עם מי שקינא לה ולא מהני וכתב הרב הנ"ל שהוא קושיא עצומה לית נגר דיפרקיני' והנה הח"ץ תירץ כגון שקינא לה מב' בני אדם והשיג עליו הרב הנ"ל דמנין לנו שעם השני זינתה שמא עם אחר. [ובאמת יש לומר שאנו תופסין היוצא מדבריו שעם מי שקינא לה זינתה רק לא עמו אך מ"מ לפי שיטת הרשב"א גופא אי אפשר לומר כן שהרי אי אפשר ליקח מדבריו דבר זה ולסלק השאר) ולפי מה שכתבתי לק"מ דוודאי לשישת הרמב"ם הנ"ל לק"מ דהא מקבלין כל המאמר נגד האשה רק לא לעצמו א"כ נגד האשה שפיר מאמינים שהוא זנה עמה רק דהקושיא לשיטת הרשב"א שאנו מחלקין הדיבור א"כ אם תסלק שהוא לא זנה הרי זינתה עם אחר שלא קינא לה ולפי זה לפי מה שכתבתי דכל היכי דלא נפסל מגזירת הכתוב רק מחשש דמשקר בכי הא מודה הרשב"א שאנו מקבלין כל המאמר נגד האשה ואי משום דהוי רשע הא התם ג"כ אפילו פסולין נאמנין עליה שלא תשתה כמו שכתב הרב הנ"ל גופא שם א"כ אפי' רשע כל שאינו משקר נאמן א"כ כשאתה אומר שהוא רשע הרי עכ"פ המעשה אמת ונאמן כיון דפסולין כשרין א"כ אין צריך לומר כשנאמין אותו על האשה שזה שקר שהוא זנה א"כ מודה הרשב"א דבכהאי גוונא פלגינן כדעת הרמב"ם ולק"מ כמו בהרגתיו ופלוני בא על אשתו ועבד שהביא גיטו כמו שבארנו ודו"ק היטב סיומא דמילתא מה שנוגע לנידון דידן דמה שכתב הסמ"ע וד"מ הוא רק באופן הנ"ל דעושה עצמו רשע ופסול מגזירת הכתוב דבהא לית מחלוקת ובקושי תמצא מי שיחלוק בזה על הרשב"א כנ"ל ברור בדין זה:

(ל) מצטרפין להעיד עליו לפסלו צ"ע לפי מה שפירש"י סוף פרק שבועות הדיינין דלכך במלוה על המשכון אין משביעין אותו שמא יוציא הלה את הפקדון נפסלנו לעדות ולשבועה א"כ השתא האיך משכחת לה שבועה להכחיש העד שהרי אח"כ יפסלנו לעדות ולשבועה והכא פשיטא דיש לחוש טפי דהתם לא נודע אם שוה המשכון כך ואולי לא יפסל משא"כ הכא בוודאי יפסל ואמת דיש לומר דבעל דין השתא אומר כן שהוא נוגע ואינו בגדר עד אבל אח"כ באמת לא יעיד דאף דאומר שקר לא נחשד להעיד שקר אבל מ"מ פשיטא דספק יש ולמה לא נחוש כמו במלוה על המשכון ועוד קשה לי לפי מה שכתב המחבר לעיל בשם בעל העיטור סי' ל"ג סי"ב דאם העיד כשהיה קרוב ונפסל ואח"כ נתרחק אינו נאמן ופי' הש"ך משום דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה א"כ הכא נמי תקשי חדא בעד דהא משמע מדברי המחבר דעכ"פ צריך שיעיד העד מחדש וכן כתב הסמ"ע דאותו עדות דמעיקרא לא מהני מאחר שנשבע עליו א"כ למה יאומן אח"כ הא עביד אינש לאחזוקי דיבוריה ונהי דגבי עד יש מקום ליישב קצת אבל גבי בעל דין קשה דהא מעיקרא, הוי נוגע והי' פסול א"כ עכשיו לא יועיל עדותו דעביד לאחזוקיה דיבוריה ובשלמא אם הם בעצמם באים לב"ד לפוסלו אפשר דלא שייך האי טעמא דמי הכריחם לבוא לב"ד להחזיק דבריהם אבל אם בעל דין אחר תבעם לעדות שיעידו על זה א"כ פשיטא שיש לומר דעבידי להחזיק דבריהם שהרי אם יאמרו שאינו חשוד יתברר שאמרו שקר מקודם. לכן נראה לחלק דע"כ לא כתב הש"ך דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה רק גבי פסול קורב' דמיחשב עד עכ"פ שהרי לא נחשד לשקר רק מגזירת הכתוב רק דמיקרי עד פסול הילכך שפיר כתב דעביד להחזיק דבריו הראשונים דאל"כ הרי העיד בשקר קודם . משא"כ בפסול נגיעה כי הכא דמעיקרא היה חושדין אותו לשקר ואינו עד כלל לא שייך לומר עביד לאחזוקי דוודאי מעיקרא שלא היה עד היה אומר בדדמי לטובתו משא"כ לעדות לא יאמר רק דבר ברור דכי בשביל שאמר לטובתו כן יהא מוכרח להעיד כן והכל היו יודעין מקדם דהוא בעל דבר ולא עד ולפי זה צ"ע על מה שכתב הרב בעל נודע ביהודא ריש תקנת עגונות סי' כ"ז במעשה שהיה שהאשה פסקה שכר שאם יעיד כך תתן לו כך וכך יפסלו עדותו עד שיסל' עצמו ויעיד מחדש וכתב שם הרב הנ"ל דלדעת הש"ך לא מהימן דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה ולפי הנ"ל אינו מוכרח דדוקא בפסול קורבה פסול ולא בפסול נגיעה כדמוכח הכא ואפשר לחלק דדוקא הכא דמעיקרא לא בא להעיד כלל רק לדון בתורת בעל דין לא עביד לאחזוקי דיבוריה משא"כ התם שגם מעיקרא העיד להתיר האשה שתנשא א"כ שפיר אמרינן דאף אח"כ עביד לאחזוקי דיבוריה שכבר היה עליו שם עד כיון דכוונתו היתה להתיר האשה ובענין הקושיא ראשונה אין להאריך מאחר שכבר הכריעו האחרונים כדעה אחרונה דאינו יכול לפסלו אח"כ ודעה ראשונה אפשר דלא סבירי להו כפירש"י הנ"ל:

(לא) הרי זה ספק פסול. הב"ח הקשה דמ"ש מתרי ותרי שמכחישין זה את זה דנאמנין להעיד בפני עצמו א"כ אף זה יהא כשר דמוקמינן בחזקת כשרות כמו הכתות בעצמן ולפעד"נ ליישב דדוקא בתרי ותרי כל כת באה להעיד בעדות אחרת מכח עצמם שהם אומרים שהשנים האחרונים שקרים והם אמת ונאמנים בעצמם בזה שהרי הם שנים כמו השנים האחרים. אמנם זה אינו יכול לבוא מכח עצמו להכחיש שנים הפוסלים אותו דאין אחד במקום שנים רק הוא צריך לסייע עצמו בעדים המעידין עליו שהוא כשר א"כ כמו כן מעידין עליו שהוא פסול ומאיזה צד אתה בא להכשיר עצמך ודו"ק. ועוד יש לומר בפשיטות דדוקא בתרי ותרי שאנו מכשירים שניהם להעיד לכל עדות ואין כת אחת נאמנת יותר מהשני' משא"כ באחד האיך אתה יכול להכשירו מטעם חזקת כשרות שהרי כשאתה מכשירו בהכרח אנו רואין שמחזיקין כת אחת לשקר שהרי מקבלין אותו להעיד ולא נפסל כלל ולמה נאמין יותר זו מזו ואין לומר דהא השתא שאין מקבלין נאמין להשנים הא ליתא דזה שב ואל תעשה הוא וידוע דמספק אין מקבלין ואין לעשות מעשה כלל אבל לקבל עדותו שאנו עושין מעשה להכשירו הרי בהכרח שמחזיקין אותו כת הפוסלים אותו לשקר משא"כ בשני כיתות בעצמן דאין הכרח ממה שמקבלין שהרי גם השני מקבלין משא"כ בעד זה אין כאן צד שני המורה אמונת כת השניה רק אמונת כת זו בלבד ואין להאמין לזו יותר מזו ודו"ק. ולפי זה ניחא הא דאמרינן פ"ב דכתובות אנן אחתינן בתרומה דרבנן והיינו כיון דפסול בדאורייתא רק דרבנן הרי נתברר שלא נאמין כת אחת יותר מהשני שהרי בדאורייתא פסול מספק ובדרבנן כשר ולפי זה מה שהוכיח בתומים דאם מעידין עליו על גזילה דרבנן לא מיפסל דהוי תרתי דרבנן ודימה זה לקייום שטרות ותרומה דרבנן ולפי הנ"ל הא ליתא דדוקא התם שייך לומר כן דזיל בתר טעמא שהרי אין מחזיקין כת אחת לאמת יותר מן השני' משא"כ במעידין עליו בגזילה שהוא דרבנן לא שייך זה דמ"מ שייך טעם הנ"ל דהא מכשירין אותו אף דגזלן דרבנן פסול א"כ מבואר שאנו מאמינים לכת זו יותר מכת זו שהרי נאמן לכל עדות ועושין מעשה לקבלו וזה לא אמרינן כנ"ל וכן מבואר התם מסתימ' הפוסקים שלא חלקו בזה בין פסול דאורייתא לפסול דרבנן ומ"מ אפילו בכהאי גוונא דלעיל היינו דוקא לדעת התוס' אבל להרא"ש שסובר אפי' בקייום הוי ספיקא דרבנן א"כ אפי' להכשירו לעדות דרבנן לא אמרינן דאין לחלק בין עדות לעדות כנ"ל:

(לב) כיון שלקה בב"ד כתב הש"ך דפסולי עבירה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ע"כ ובתומים הביא ראיה מדברי התוס' כתובות י"ח ע"ב דכתבו דלרבנן אפילו מלוה ע"פ לא הוי וא"כ קשה לדעת הר"י מיגאש והרא"ה דפירשו משחק בקוביא ועשינו תשובה א"כ בפסולי עבירה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וע"כ דלא כהש"ך וע"ש שהאריך ולפעד"נ דלק"מ ומתחילה נבוא אל ביאור דברי התוס' שם שכתבו שם בד"ה מלוה גופא מידק דייק וז"ל ולרבנן אפי' מלוה ע"פ לא הוי דבעינן תחילתו וסופו בכשרות ע"כ והנה יש כאן שני פירושים האחד דקשיא להו לתוס' ולרבנן מ"ט ניהמני' במיגו דהא איכא סברא דמידק דייק ועל זה תרצו דאפי' מלוה ע"פ לא הוי א"כ אין כאן סברא דמידק דייק דאנן אמרינן באמת לא הלוה כלום א"כ הוצרך ליקח פסולים דכשרים לא יעשו עוולה להעיד בשקר ולחתום על שטר שקר ואין כאן סברא דמידק דייק כלל זהו חדא ועוד יש לומר בכוונת התוס' דקשיא להו לרבנן מאי מיגו איכא הא השתא הוי מלוה ע"פ עכ"פ משא"כ אם לא יעידו כלום אפילו מלוה ע"פ לא הוי ולזה