תפארת יעקב חושן משפט חלק א קכג

אמנם לפע"ד נראה בלא"ה דלק"מ והוא כי נראה לפע"ד כלל גדול בדין פלגינן דיבוריה שלא אמרו פלגינן דיבוריה רק במי שבא להעיד באיזה ענין ואין אנו יכולין לקבל עדותו מחמת שהוא עושה עצמו רשע בעדותו על זה אמרינן דפלגינן דיבוריה ומקבלין המינוי נגד חבירו אמנם מי שבא לחזור מהעדות שהעיד ואפילו היכי שיכול לחזור כגון תוך כדי דיבור ומ"מ אין בחזרה זו תורת עדות רק שהוא משתמט עצמו שאינו עד בזה לא אמרינן דפלגינן דיבוריה שיהא חזרתו חזרה שלא יהא עד ודוקא בעדות אמרו פלגינן ולא בזה שהוא ההיפך ולא הוי עדות כלל תדע דבעדות בעינן שיכול להזימם ובחזרת עדות לא תמצא לעולם שיכול להזימם על החזרה ש"מ דאין על זה תורת עדות רק שהוא מפקיע עצמו שאינו עד כלל ובזה לא אמרינן פלגינן דיבוריה וכמו כן בעדים המעידין אנוסים מחמת ממון שהוא חזרה לעדות שאין עדים כלל ורוצין לעקור עדותן הראשונה לא פלגינן ותירץ זה נלפע"ד נכון וברור ולפ"ז דינו של הסמ"ע בשם המרדכי צ"ע ולקמן סי' מ"ו כתבתי עוד בזה:

(כט) או שבא על אשתו עסמ"ע ס"ק ס"ד בשם הרשב"א דבאמר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורי' ומבואר שם ברשב"א הטעם דדוקא גבי אשתך זנתה עמי כשאתה לוקח תיבת עמי נשאר עדות שלם אשתך זנתה אבל באני זניתי עם אשתך כשתסלק תיבת אני זניתי לא נשאר שום עדות ולפי זה היינו דוקא אי נימא שאנו מחלקין עצמות הדיבור אבל לדעת הרמב"ם בפירוש המשנה שאנו מקבלין כל המאמר נגד פלוני ולא על עצמו וכן משמע מפירש"י סנהדרין דף ט' ע"ב ע"ש א"כ אין לחלק בהנ"ל כלל דסוף סוף כל המאמר אנו מקבלין נגד אשת חבירו ולא על עצמו אך מ"מ מכל הפוסקים מוכח להדיא דלא כהרמב"ם הנ"ל מדכתבו ליישב הקושיא מאנוסים מחמת ממון בכמה אנפי וכלהו לא סלקי לפי פי' הרמב"ם. אך אמנם אף אם נחלק גוף העדות יש כאן שני פירושים כי אם נאמר שאנו מחלקין הדיבור כמות שיוצא מפיו אתי שפיר דינו של הרשב"א אבל אם נאמר שלעולם אנו מחלקין תמצית היוצא מדבריו דהיינו אני זניתי עם אשתך תמצית היוצא מכלל דבריו שהאשה זינתה והוא זנה ואנו מקבלין שהאשה זנתה ולא שהוא זנה ואין מקום לדינו של הרשב"א רק אם נאמר שאנו מחלקין הדיבור כמות שהוא ודלא כהרמב"ם הנ"ל רק שמחלקין הדיבור ממש כמו שכתבתי:

אך לפי זה יש מקום לתמוה בדברי התוספות כתובות י"ח בד"ה אין אדם שכתבו גבי הרגתיו פלגינן שלא הרגו הוא רק אחר מבואר מזה דלא סבירא להו כהרשב"א דלדעתו לא פלגינן כהאי גוונא ולפי זה נצטרך לומר חדא מתרתי או דסבירא להו כפי' הרמב"ם הנ"ל שאנו מקבלין כל העדות נגד פלוני ולא על עצמו או דסבירא להו שאנו מקבלין תמצית היוצא מדבריו לא דבריו ממש כמות שהוא והנה כהרמב"ם פשיטא דלא סבירא להו לתוספות דא"כ אין מקום לכל התירוצים שלהם אונס נפשות לא שכיח וכן כלהו דהא אנו מקבלין באמת המאמר אנוסים מחמת ממון רק לפסול השטר ולא נגד עצמן והשתא תקשי מה זה שתירצו דמחמת ממון פרושא דאנוסים היינו הוא דמה בכך דהוא פי' בשלמא אם אנו צריכין לקבל מה שאמרו אנוסים אנו צריכין לקבל גם מחמת ממון כיון דהוא פי' לאנוסים לכך לא פלגינן אבל עכשיו שאנו מחלקין תמצית היוצא מדבריו א"כ אף כאן תמצית דבריהם שלא לוה והשטר פסול נקבל וכל הדיבור אנוסים עם הפי' לא נקבל כמו באני זניתי עם אשתך אי נימא דלא כהרשב"א אנו מקבלין תמצית היוצא מדבריו שהאשה זינתה וכל המאמר אני זניתי אין אנו מקבלין וא"כ אף כאן נימא כן וליכא למימר דהכא שאני דאף בתמצית העדות לבד נעשו רשעים כל כמה שאינו אומר שהיה אנוס מחמת נפשות ומיד שאומר אנוס הוא עושה פי' מחמת ממון והדר הוי רשע ולא פלגינן הא ליתא דזהו התירוץ הד' של התוספות שם דמיד שאומרים שלא הלוה נעשו רשעים אם לא יעשו פי' לדבריהם והשתא ס"ד דתוספות דכל כמה שאינן אומרי' אנוסים מחמת ממון לא נעשו רשעים כלל שאנו מפרשין מעצמנו שהיו אנוסים מחמת נפשות א"כ קשה כנ"ל נסלק כל העדות אנוסים היינו עם הפי' מחמת ממון ונקבל התמצית שלא לוה ואנן ניקום ונפרש באופן שלא יהיו רשעים ומזה מבואר לכאורה כדעת הרשב"א דבכל מקום דפלגינן דיבורי' צריך שישאר דיבור שלם מאותו עדות כמות שהוא והשתא הכא לא שייך להשאיר דיבור אנוסים כיון דמחמת ממון הוא הפי' א"כ צריכין לקבל מחמת ממון ג"כ וזה אי אפשר לכך אין מקבלין כלל ודברי התוספות נראין כסותרין זה את זה אם לא שנאמר דמעיקרא סבירא להו דלא כהרשב"א והשתא כהרשב"א וזה דבר שאינו עולה על הדעת כלל ומה שנראה בכוונת התוספות והוא דוודאי לא סבירא להו כהרשב"א הנ"ל כמו שהוכחתי אמנם אף שאנו מקבלין תמצית היוצא מדבריו לאו כל אפין שווין בזה דבשלמא בהרגתיו או באני רבעתי אותו התמצית שנהרג פלוני או נרבע הוא ממש בעדותו להדיא רק הוא נכלל ומעורב בין העדות שהוא הרג או רבע ובזה אמרינן שאנו מקבלין התמצית שנהרג או נרבע והשאר נופל מאליו כיון שנעשה רשע בכך משא"כ כאן התמצית שלא . הלוה אינו מבואר בפי' בדבריהם רק מכח הוכחה שאומרי' אנוסים היינו ש"מ שלא לוה כלום וכיון שאתה מסלק המאמר אנוסים מחמת ממון האיך אתה יכול לקבל התמצית ומנין אתה מוכיח שלא לוה משא"כ התם בפי' אומר שנהרג או נרבע ולכך מקבלין תמצית זה ולא שהרגו הוא או שרבעו הוא ודו"ק כי זה ברור ויש עוד מקום ליישב דברי התוס' וכתבתי בחידושי וזה נראה עיקר:

ועיין תומים מה שכתב ליישב שלא זכר המחבר דינא דהרשב"א דסובר הרשב"א כדעת הי"מ שהביא הרא"ש גבי אילעי וטובי' קרובים דערבא ע"ש ואין זה נכון דפשיטא דאין ענין דברי הרשב"א להך דאילעי וטובי' דהתם הכוונה שלא אמרו פלגינן דיבורי' רק אם יש במציאות שזה אמת וזה שקר א"כ העדות יכול להיות אמת כמו שנתחלק כגון באני זניתי דבאמת האשה זינתה ולא הוא אבל התם אי אפשר שיהיה כך כמו שנתחלק שהרי אם אמת אמר נגד הלוה אי אפשר שיהא שקר נגד הערב דהא בוודאי נעשה ערב וכן מבואר בתשובת נודע ביהודא סימן ע"ב דהי"מ והרשב"א תרי מילי נינהו והיינו מטעם הנ"ל. גם מה שכתב דהרשב"א לא כתב זה רק לדינא דש"ס לענין מיתה דאז לא משכחת בשוגג אבל השתא משכחת לומר בשוגג אינו נכון דהא בהדיא מבואר כרשב"א דהשאלה היתה לענין לאסור אשה לבעלה בזמן הזה ע"ש. גם מה שכתב דמשכחת שוגג דלא ידע שהוא אשת איש לא נהירא כלל דא"כ אף היא יכול להיות שהיתה שוגג שאמרה מותר וכהאי גוונא וכיון שהוא יודע שזינתה במזיד א"כ אין לך דבר רחוק כזה שידע שהאשה עשתה במזיד והוא היה שוגג וכבר כתב הרשב"א שם דבדבר רחוק לא אמרינן פלגינן דיבורי' גם מה שכתב דהרשב"א כתב שם לפי שהוא סובר דאם עבר על עשה דונקדשתי מיפסל לעדות אבל לדידן דקיימא לן בעדות אנוסים דכשרים א"כ שפיר יש לומר פלגינן שאנסוהו לזנות וזה אינו דכבר הוכחתי בכמה מקומות דכל עבירה אפילו מה שאינו נפסל בה אינו נאמן לומר על עצמו שעשאה כמו שכתבתי לעיל ס"ק כ"ה ולקמן סימן מ"ג וסימן מ"ו ושם יישבתי קושית התומים מהא דפרק ב' דכתובות עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר דמבואר מזה דאפילו עברו בדבר שאין נפסלין מ"מ אינן נאמנין על עצמן לומר שעשו כן ע"ש:

לפי שראיתי להרב בעל נודע ביהודא לחלק אה"ע סי' ע"ב שהאריך להשיג על הרשב"א בדין זה ולפע"ד נראה שכל דבריו נכונים לכן מוכרח אני להאריך קצת:

הנה הרשב"א בתשובה הנ"ל הביא ראיה דאל"כ למה נקט בפלוני רבעני ופלוני בא אל אשתי לימא רבותא טפי אפי' ברבעתי ובאתי ומזה מבואר דבכהאי גוונא לא פלגינן ועל זה השיג הרב הנ"ל על ראיה ראשונה מפלוני רבעני דהא מעיקרא קאמר ר' יוסף לחלק בין לרצונו בין לאונסו א"כ לא מצי למינקט להו ברבעתי את פלוני דלא משכחת לה לאונסו לר"י דאין קושי אלא לדעת כמו שכתב הרשב"א בעצמו ואני תמה על הרב הנ"ל דמי הכריחו לפרש דברי הרשב"א דראייתו הוא להחזיק זאת הסברא דלא פלגינן כהאי גוונא דאדרבא מבואר התם ברשב"א שזה היה לו לרשב"א פשיט ומבואר ולא הי' צריך לראיה דכיון שאם תסלק תיבת אני זניתי לא נשאר שום עדות רק כוונת הרשב"א להביא ראיה על מה שכתב שם ואף שיש לבעל דין לחלוק ולומר דפלגינן שלא רבעו לרצונו אלא לאונסו ליתא דאין קושי אלא לדעת ואי דאמר התקשה רשע הוא וכו' וסיים על זה והיינו דנקט להו כפלוני רבענו וכו' וכוונתו דאי ס"ד דבהא ג"כ משכחת פלגינן והיינו לאונסו א"כ הוי מצי למינקט בכהאי גוונא אלא וודאי משום דבכהאי גוונא לא משכחת לאונסו א"כ לא מצי למינקט הכי דבהא לא פליג רבא וגם לא משכחת לאונסו לר"י וזה שכתב הרב לסתור ראיית הרשב"א הוא גופא ראיית הרשב"א ודו"ק:

אך באמת אף שפשט דברי הרשב"א מורין כן דלא קאי אלמעלה רק להוכיח דלא משכחת לאונסו אך הואיל שאני מוכרח בלא"ה לפרש דברי הרשב"א דקאי אלמעלה כמו שהבין הרב הנ"ל כמו שיבואר לפנינו בס"ד א"כ אף כאן צריך לומר דכוונתו כך אבל באמת אני תמה על הרב הנ"ל דפשיטא דאפילו אי נימא כן לק"מ דהא הרשב"א כתב שם בהדיא וליכא למימר שנתקשה לאשתו והדביקוהו על הערוה דבר רחוק הוא ובכלל כ"ה לא סמכינן למימר פלגינן דיבוריה הרי להדיא דדוקא שאומר לרצונו לא סמכינן למימר שהיה כך כדי שניפלוג דיבוריה כיון שדבר רחוק הוא אבל פשיטא כשאומר לאונסו וכ"ש כשאומר בפי' כן דשפיר נאמן א"כ הרי משכחת לה דינו של ר"י ג"כ כשאומר בפי' כן ואפי' אי אומר סתם לאונסו נראה דמודה הרשב"א דמפרשינן כך רק בלרצונו לא מפלגינן כך ושפיר הוי מצי למיתני רבותא באני רבעתי אלא וודאי דבכלל כ"ה לא פלגינן ולק"מ אך הא קשיא לכאורה על הרשב"א ז"ל והוא מה שלא הרגיש בה הרב הנ"ל דהא הך מימרא הוא מימרא דר"י בעצמו שם כמבואר בש"ס ורבא פליג על דבריו והשתא מאי קושיא דהוי לי' למינקט בכהאי גוונא דהוי ס"ד להיפך דוקא בהא פליג ר"י דלרצונו אינו נאמן דבהא לא פלגינן כסברת