תפארת יעקב חושן משפט חלק א קכב

חזינן דבטענה וחזקה מעליא דחינן קיים זה ואמרינן שמא זייף כמבוא' לקמן סי' פ"ה לחד דעה וכן בעדים אומרים פלוני אמר לנו לזייף שטר שוב לא מהני קויים דשמא זייף כדלקמן סי' ס"ג א"כ אם נשבע נהי דחייב לשלם אבל חשוד לא מיקרי דמ"מ יכול להיות שזייף אם לא שעדים מעידין שחתמו וכן נראה ראי' מהא דנאמן פרוע במיגו דמזוייף וקשה מאי מיגו איכא הא ירא לומר מזוייף שמא יתקיים ויפסל לאחר השבועה לעדות ולשבועה משא"כ כשיטעון פרוע וישבע אף שיבואו עדים לא יהא מוכחש אלא וודאי דאף במזויף כשיבואו עדי קיים לא נפסל אך לפי זה יהא הדין אם מודה הלוה דעדי השטר הם במדינות הים לא יהא לו מיגו מטעם הנ"ל דהא בזה בוודאי יפסל ועמ"ש לקמן סי' מ"ו בזה אבל מ"מ דין הנ"ל נראה ברור דאין לפסול כיון דקויי' על ידי דימוי דרבנן לענין פסול הגוף חיישין שמא זייף (כה) אין אדם נפסל בעביר' לכאור' משמע דדוקא ליפסל בעביר' אינו נאמן דהיינו שהוא נפסל על ידה לעדות אינו נאמן לו' על עצמו שעשה עבירה זו אבל עבירה שאינו נפסל על ידה לעדות נאמן לומר על עצמו אף שהוא מעיד באותו הדבר בעצמו. אך באמת הא ליתא דכבר הוכחתי לקמן סי' מ"ו בראיות ברורות דאפילו עדים שאמרו שעשו עבירה שאין נפסלין לעדות אין נאמנין לומר על עצמן שעשו דבר שלא כהוגן ואין' אדם משים עצמו רשע על הכל נאמר אפי' על עשה שאינו נפסל לעדות וכדומה וכן הוכחתי לקמן סי' מ"ג מדברי הר"ן פ"ק דר"ה דאל"כ הוא סותר לדבריו פ"ב דכתובות וכן מבואר בדברי הרשב"א בתשובה סימן אלף רל"ז שהביא הסמ"ע ס"ק ס"ד וכן מבואר בש"ס כתובות י"ט ודלא כהרב בעל נודע ביהודא סימן ע"ב וע"ד דדעתו דבכהאי גוונא נאמן ומתוך זה עשה מחלוקת בין הרשב"א להריב"ש וכן הוא בתומים לקמן סי' זה וסי' מ"ו ולפי הנ"ל הא ליתא אמנם כוונת המחבר כאן דדוקא לעדות אינו נאמן אבל בעל דבר האומר ליפטר עצמו או ליחייב עצמו אף שמשים עצמו רשע נאמן ואף דבליפטר עצמו איכא פלוגתא מ"מ לחייב יכול לכ"ע וזהו כוונת המחבר:

(כו) שאין אדם משים עצמו רשע כתב הסמ"ע ס"ק ס' וז"ל וכתב המרדכי פרק זה בורר דאפילו אם אמר אעשה תשובה ואוציא הרבית דערומי קא מערים כדי שלא יעיד לחבירו וכן כתב המחבר סימן מ"ו סל"ד באמרו העדים עשינו תשובה עכ"ל. ולפי זה מבואר מדברי המרדכי והסמ"ע דאפילו בפסולי עבירה בעינן תחילתו וסופו בכשרות דאל"כ כיון שעכשיו עושה תשובה הרי הוא כשר להעיד ומאי ערומי יש כאן. ובאמת מדברי המחבר לקמן באמרו העדים עשינו תשובה לא מוכח מידי דהתם עיקר החתימה היא העדות והוי תחילתו וסופו בפסלות דהא אז היו פסולין לכך לולא דאין אדם משים עצמו רשע היה השטר פסול אבל הכא בעדות שרוצה להעיד עכשיו פשיטא דלא משכחת לה רק אם נאמר דגם בפסולי עבירה בעינן תחילתו וסופו בכשרות אך באמת דברי הסמ"ע תמוהין ונעלם ממנו פירוש דברי המרדכי במקומו וז"ל המרדכי שם אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות פסק ר' אבי העזרי דוקא כשידוע בעדים אבל על פי עצמו לא דאין אדם משים עצמו רשע כעובדא דבר בניסוס ולא מהימן לומר עבדי תשובה ואני רוצה להוציא מידו וכן אם יאמר אשיב את הרבית אמרינן עירומי קא מערים כעובדא דההוא טבחא דנפיק טריפה מתותי' ידיה עכ"ל והבין הסמ"ע דמה שכתב ולא מיהמן וכו' קאי על זה שכתב דאם אומר על עצמו אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ועלה כתב דלא מיהמן לומר עבדי תשובה דערומי קא מערים והוא תמוה דהא הביא ראיה מההוא טבחא דנפיק טריפה מתותיה ידיה ואזיל רבי מזיה וטופריה והיה ר"נ רוצה להכשירו ואמרינן דעדיין פסול הוא דהוא מערים ועדיין לא שב מדרכו הרעה עד שילך למקום שאין מכירין וילבש שחורים כדאיתא התם ומאי ענין זה לדינו של המרדכי לפי הבנת הסמ"ע והוא תמוה מאד אבל כוונת המרדכי פשוט ומבואר דקאי על מימרא דרבא דקאמר דמיירי בעדים דעל ידי עצמו לא נפסל ועל זה כתב דלא מצי למימר עבדי תשובה ואוציא הרבית משום דערומי קא מערים כמו גבי טבח דלא מהני חזרת המעות רק תשובה מעליא וכן כתב הרמב"ם להדיא והמחבר לעיל דמלוה ברבית אפילו החזירו לא מתכשרו עד שיודע בבירור גמר ששב מדרכו הרעה כמו גבי טבח והן הן דברי המרדכי וזה ברור ותמהני מאד על הסמ"ע ששגג בזה למאוד כמו שכתבתי ולפי זה לא מוכח דבעינן תחילתו וסופו בכשרות בפסולי עבירה מ"מ גוף דינו של הסמ"ע אמת בכהאי גוונא דלקמן סי' מ"ו אך אין הטעם משום הערמה [ולא ידעתי האיך יצוייר הערמה זו הא אית ליה מיגו דשתק וגם בזה דברי הסמ"ע מגומגמין וכל זה בא לו מכח דברי המרדכי הנ"ל וכבר בארנו שלא דיבר המרדכי מזה כלל) רק שאין אדם נאמן לומר שהיה רשע פעם אחת [ומזה קצת ראיה למה שכתבתי בס"ק לפני זה] ובגוף הדין אי בעינן תחילתו וסופו בכשרות בעבירה יתבאר לקמן סוף סימן זה בס"ד:

(כז) שהלוה לו ברבית עסמ"ע ס"ק ס"ב שהוא דלא כהמרדכי פ' זה ביר' דצריך לומר אוזיף ברבית ולא שקיל מידי והש"ך השיג עליו דמדברי הרמב"ם ומחבר לא מוכח מידי ואין זו קושיא כלל דמדסתם המחבר ולא פי' ש"מ דמפרש כפשיטו דאל"כ פשיטא שהיה לו לבאר שהרי ראה בוודאי דברי המרדכי וכיון שהמרדכי הוצרך לבארו גם הוא הי' לו לבאר גם מה שכתב ועוד תימה על הסמ"ע שהרי כתב הרב בסמוך גבי נגזל והוא שלא יהא לו הנאה ובאמת לק"מ דע"כ לא נחלקו רק גבי רבית דעושה עצמו רשע אם כן פשיטא דאין כוונתו שיעיד כן מחמת נגיעתו שיודע בוודאי שאי אפשר שיאמינהו שהרי בכך הוא נעשה רשע ואי אפשר להאמין העדות על הלוה אם לא שנאמר שזה שקר א"כ האיך יהא כוונתו בשביל עצמו אבל גבי נגזל דאף שאנו מאמינים לפסול שזה הגזלן אין אנו מוכרחין לומר שזה שקר מה שאומר לדידי גזל שהרי אף אם אמת הוא לא נפסל הנגזל בכך ונאמן להעיד רק שאין אנו מחייבין אותו להחזיר הגזילה דלעצמו הוא נוגע ואין אנו מאמינים בלא עדים אחרים הילכך שפיר יש לומר שהוא אומר בשביל עצמו אבל היכי שנעשה רשע על ידי זה בהא פליגי על המרדכי כיון דבהכרח אנו מחליטין שזה שקר שאם אמת רשע הוא ואינו עד לא שייך נגיעה ונאמן ליפסול חבירו וחילוק זה מוכרח מדברי הריב"ש שכאשר השיג על המרדכי בהך דינא דרבית כתב ועוד שאפי' לא היה משים עצמו רשע בעדותו כגון שהיה מעיד לדידיה גנב או גזל משום דאדם קרוב אצל עצמו ולא שייך בעדות כלל הרי להדיא דבהך דמעיקרא איכא למימר טפי דלא כהמרדכי רק הוא השיג אפי' בגזלן א"כ פשיטא שיש לומר דהסמ"ע חולק עליו ברבית ומודה בגזלן. אך גם מה שהשיג הש"ך על הריב"ש נראה לפע"ד דלק"מ דמה שהקשה מאריס היכי דאיכא פירי בארעא לק"מ דכ"ע פשיטא דמודים שאם מגיע לו שום צד הנאה אם יפסל זה דאינו נאמן לפוסלו דמה בכך דהוי בעל דבר סוף סוף הוי נוגע וא"כ התם אם ישארו הפירות ביד הבעלים פשיטא שיקח הוא חלק א"כ הרי הוא נוגע משא"כ אם באותו עדות שאנו מקבלין אינו נוגע כלל רק במה שהוסיף בעדותו שאין אנו מקבלין הוי נוגע א"כ אינו בדין שעדות זו שהוא נוגע תגרע לאותו עדות שאינו נוגע דכיון דזה אינו בכלל העדות דפלגינן דיבוריה וזה ברור גם מה שהשיג על ראיית הריב"ש מהך דתירצו רבוותא פרק חזקת לק"מ דפשיטא דהתם בלי סילוק לא הוי מיהמני דמה בכך דהם בעלי דברים סוף סוף מאותו עדות שאנו מקבלין יבוא להם בוודאי הנאה והוי נוגעין משא"כ באומר לדידי גזל שאין מאמינים רק שגזל בלבד ומזה לא יבוא הנאה לזה דמה הנאה יש לזה שיפסל הגזלן ומה שאומר שלו גזל אין אנו מאמינים אותו ואין מחייבין להחזיר נמצא שאינו נוגע. אמנם ראיית הריב"ש מהתם אינו רק דמהתם מבואר דנוגע לא שייך בעדות הרי דמהאי טעמא תרצו רבוותא דלא הוי תחילתו בפסלות שגם מעיקרא לא היה עד א"כ הכא נמי בזה שהעיד על עצמו אינו עד כלל ועל חבירו נאמן דפלגינן דיבוריה וכן מבואר להדיא בלשון הריב"ש גופא שהביא הרש"ך שזו היא ראייתו גם מה שהקשה על הך רבוותא דהא מ"מ תחילתו בפסלות כמו ראה לעדות כשהוא אשתו וגירשה נראה לפע"ד דכוונת הרבוותא דדוקא היכי דנקרא בעל דבר מטעם נגיעת ממון אז לא שייך תחילתו בפסלות משא"כ בבעל דבר מחמת קורבה אף שהוא כגופו מ"מ כיון שאינו מחמת נגיעה תחילתו בפסלות קרינן ביה וכמו שחילק הסמ"ע לעיל סי' ל"ג ס"ק כ"ג ע"ש:

(כח) פלגינן דיבוריה עסמ"ע בשם המרדכי ביבמות דלא אמרינן פלגינן דיבוריה במקום שצריך להוסיף או במקום דלא שכיח וכל זה נובע ממה שהקשו הראשונים בעדים שאמרו אנוסים מחמת ממון ניפלוג דיבוריה והוצרכו לתרץ כל הנ"ל אמנם לפי דעת הרמב"ם סוף פרק בתרא דנדרים בפי' המשנה דפלגינן דיבוריה שאנו מקבלין כל העדות נגד פלוני ולא נגד עצמו א"כ לא הועילו בכל אילו התירוצים דסוף סוף תיקשי ניפלוג דיבוריה וכל המאמר אנוסים מחמת ממון אנו מקבלין נגד השטר ולא נגד עצמו.