תפארת יעקב חושן משפט חלק א קכא

בע"ה סתם שלא נודע שאינו מתנהג בדרך ארץ שאז אינו רשע רק שהוא פסול מטעם שאינו בחזקת. כשר כמו שאר בני אדם ולכך כתב הרמב"ם בזה אין מוסרין עדותו אין מקבלין דהיינו לכתחילה אבל בע"ה שאינו בדרך ארץ ג"כ משמע מדברי הרמב"ם דאפי' בדיעבד פסול כמו שהתחיל וכתב ופסול לעדות:

(כ) דיין שדן. עסמ"ע דדין זה הוי ליה לאתויי לעיל סי' ט' ולא כאן בהלכות עדות ואולי רוצה הרב להשמיעני דדוקא דיין אסור לקבל מתנ' ממי שהיפך בזכותו דכ' כשוחד מאוחר אבל עד לאחר שהעיד אם, נתן לו בעל דין מתנה אפשר דמותר דגבי עדות לא שייך שוחד רק דנוטל שכר להעיד קנסו חכמים דלא אהני מעשיו אבל לאחר שהעיד לא שייך זה כיון דכל האיסור אף מעיקרא אינו רק דרבנן וזה השמיענו הרב מדנקט כאן דין זה בהלכות עדות בדיין ולא בעד שמעינן מינה דעד מותר כן נראה לי ועיין בקצה"ח:

(כא) לסיבת יסורין ויראה עיין תומים שתמה דהא בעדים לא משכחת האי דינא כלל דצריך להיות בפני בע"ד ואם אומר אנוס הייתי אינו נאמן דכיון שהגיד ומהרי"ק שם מיירי בבעל דבר לחייב חבירו שבועה ולא בעדים ומקום דין זה בהלכות טוען ע"כ ואני תמה כי נראה מלשונו שראה במהרי"ק בעצמו שורש ס"ח והאיך כתב דברים אלו דהא בהדיא כתב במהרי"ק שם וז"ל דדבר פשוט הוא יותר מבעיתא בכותחא שאין בדבריו ממש מכמה טעמים דפשיטא שאפי' היה נחשב זה כע"א שאין ע"א נאמן ואינו קם אלא לשבועה כ"ש וכ"ש כאשר גלוי וידוע שאמר זה מחמת יראת יסורים גדולים פשיטא שאין בדבריו ממש ולא בית מיחוש וכו' דבר פשוט הוא שאפילו היו ב' עדים שהעידו בכהאי גוונא שכל זמן שלא נחקרה עדות בב"ד שיכולין לומר אנוסים היינו ואפילו בלא דין מרומה כיון שלא העידו בב"ד וכו' עכ"ל הרי להדיא דמהרי"ק לענין עדות מיירי אמנם קושיתו אינה קושיא כלל דוודאי תוך כדי דיבור יכולין לחזור ורק אנוסים מחמת נפשות ואפילו בזה ס"ד דחייב למסור עצמו ולא יעיד לשקר כמבואר פ"ב דכתובות וס"ד דאפי' לרבנן היינו דוקא מחמת נפשות והיינו שיש חשש סכנת נפשות אבל לסיבת יסורין ויראה דהיינו שהוא חושש מיסורים אינו נאמן לומר שהעיד שקר אפילו תוך כדי דיבור קמש"ל מהרי"ק דנאמן דיסורין ויראה הוי כמו מחמת נפשות וכל שלא נחקרה עדותן בב"ד והיינו לאחר כדי דיבור עדותן בטל ובפרט ביסורין ויראה דלהבא בוודאי ס"ד שאין נאמנין קמש"ל דנאמנין ומ"מ בעובדא דמהרי"ק גופא שהיה חוץ לב"ד לא היה צריך לכל זה דהיה נאמן לומר שקר דברתי בכל זה בלי שום אמתלא ובאמת זה נזכר שם במהרי"ק אבל הרב השמיעני אפילו בב"ד כמו שבארנו:

(כג) קודם שהכריזו עליו כשרה. עיין סמ"ע בשם הנ"י דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלי הכרזה פסול עכ"ל וכן כתב הב"י וד"מ בשמו והש"ך ס"ק כ"ג תמה בזה דהנ"י לא כ' רק לס"ד דאדם משים עצמו רשע אבל למסקנא דאין אדם משים עצמו רשע לא משכחת להאי דינא דאי מעידים עליו שלוה ברבית הוי עדות אחרת ולאיזה צורך כתב הב"י וד"מ עכ"ד ובתומים תמה דמשכחת לה בכמה אנפי כגון שחתמו ביו"ט שני או שאומר פלוני שחק עמי בקוביא ועדים מעידין ג"כ שהוא שחק דאז הוא פסול מכח העדים ות"מ לא הוי נמצא אחד קרוב ופסול דהא בעי הכרזה ולדעת הנ"י העדות בטל דלאותו עדות לא בעי הכרזה גם הביא ראיה מדברי התוס' כהנ"י ודבריו תמוהין מאד ולא ירד לסוף דעת הש"ך כמו שאבאר והוא דכוונת הש"ך לדעת הנ"י דאם באותו עדות שהוא מעיד נפסל דהיינו בעדותו זה שהוא מעיד באותו עדות נפסל כמו התם דבזה העדות שהוא מעיד לדידי אוזיף ברבית בזה המאמר בעצמו לפסל הוא הילכך ממילא אינו נאמן על חבירו באותו עדות עצמו שהוא נפסל בה אף בלא הכרזה אבל השתא דקיימא לן אין אדם משים עצמו רשע א"כ ממילא לא משכחת האי דינא הא באותו עדות לעולם לא נפסל ואי נפסל על פי עדים אחרים פשיטא דלאו אותו עדות הוא דאותו עדות אינו מועיל רק לפסל לשכנגדו ולא לעצמו וא"כ אף דהוא נפסל מכח עדות אחר דהיינו של עדים אחרים מ"מ פשיטא דבעי הכרזה וכן מבואר בש"ך דכתב דאי מעידין עליו שלוה ברבית הוי עדות אחרת ולכאורה יש לתמוה דהא מ"מ כשהוא אומר שזה שלוה אז היה מאיש זה והעדים אינן יודעין א"כ לולא דעת הנ"י היה נאמן ולדעת הנ"י לא וע"כ דכוונת הש"ך דכל שעדים אחרים מעידין לפסלו והוא אינו נאמן על עצמו א"כ עדותו על חבירו עדות אחרת הוא ממה שנפסל הוא ובתומים היה חושב דאותו עדות הכוונה אותו מעשה ולא כן הוא רק הכוונה אותה עדות דהיינו עדות זו שהוא נפסל בו וזה לא משכחת השתא כלל ובזה יש ליישב דברי הנ"י שהבאתי לעיל ס"ק ט"ז שהקשה האיך פריך ונימא מיגו דחשוד אממונא בשטעה שאינה ברשותו דהא בעי הכרזה וקשה הא לאותו ענין בעצמו לא בעי הכרזה ולפי הנ"ל ניחא דכוונת הנ"י דבאותו עדות שנפסל הא אינו נאמן בלי הכרזה וזה לא שייך התם דלא נפסל באותה שבועה ודו"ק ומה שהביא ג"כ מדברי התוס' פרק איזהו נשך שכתבו ברבית דרבנן לא נפסלו העדים לפי שאין מרוויחים וקשה הא בלא"ה בעי הכרזה וזה באמת דומה לדברי הנ"י דהא עדים החתומים על השטר. החתימ' עיקר העדו' הוא א"כ באותה עדות נפסלו ושפיר פסולין בלי הכרז' אמנם מלבד דלא ק"מ על הש"ך מהא מ"מ לא נ"מ לדידן כלל דבלא"ה כשרין משום שאין מרוויחין או משום דלא משמע להו האיסור דהא לכ"ע גובה מבנ"ח אך אמנם באמת אין ראיה לדברי הנ"י כלל דהתם שאני דאסור לחתום על שטר זה והחתימה הוא העדות א"כ פשיטא דאם מעיד עדות שאסור לו להעיד ונפסל לפנינו בשביל האיסור שמעיד מה שאסור להעיד בזה בוודאי אמרינן דאפילו בלי הכרז' אין עדותו כלום דאיך נא' דמהני עדות מה שעצמות העדות איסור ואסור להעיד אמנם בהך עובדא דנ"י ליכא איסורא כלל רק מן העדות נתברר שעשה איסור למפרע אבל עכשיו אין איסור ושפיר יש לומר כיון דלא אכרוזי עליו לאחר שעשה האיסור לא נפסל להעיד עכשיו אף שנפסל באותו עדות כיון דלא מחמת איסור העדות נפסל רק מחמת המעשה דלמפרע וזה ברור וכמו כן מה שהביא ראיה מדברי התוספות פ"א דמציעא שהקשו דמ"מ פסול מדרבנן וקשה הא בעי הכרזה וע"כ כהנ"י מלבד דהכא נמי לא משכחת להכלל לדידן דהא באמת תרצו התוס' שם בענין דלא מיפסל אפי' מדרבנן או כמו שכתבתי לעיל ס"ק ט"ז בשם הנ"י דלא אמרינן מיגו דחשוד מדרבנן לדאורייתא אבל בלא"ה לא דמי כלל להך דנ"י דהתם באותו דבר עצמו שאנו חושדין אותו שאנו מצריכין אותו לישבע על כך בזה הוא פסול לישבע לכך אין תועלת בשבועה ושפיר קשה לאיזה צורך תקנו שבועה כיון שהוא פסול וחשוד אם באמת יש תחת ידו ומה בכך דלא אכרוזי וודאי רבנן לא רצו להפקיע ממון מכח פסולים והוצרכו הכרזה אבל התם לתקן שבועה מה שהוא חשוד באותו דבר שהוא נשבע עליו משא"כ הכא דלאותו ענין שאנו מקבלין עדותו דהיינו ליפסול לשכנגדו לא חשדינן ליה דמשקר כלל ועכ"פ פשיטא דאין מזה שום קושי' על הש"ך דמודה לדעת הנ"י רק דהאידנא לא משכחת להאי דינא וזה' אמת כמו שבארנו:

אמנם בלא"ה אני תמה על הסמ"ע כי נראה לפע"ד דהרב בהגה' בכוונה עשה כן שהשמיט דברי הנ"י בש"ע ולא הזכירו והוא דהא עיקר דינו של הנ"י נולד מהא דפריך והא רשע הוא דאמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והקשה הנ"י הא בעי הכרזה ועל זה תירץ דלאותו עדות לא בעי הכרזה ויש לתמוה מאי קושיא הא הכא ע"כ ברבית דאורייתא דברבית דרבנן לא נפסל הלוה לשיטת הנ"י אפילו מדרבנן וברבית דאורייתא הא לא בעי הכרזה וע"כ משום דהנ"י אזיל גם בזה לשיטתו דאפילו ברבית דאורייתא לא נפסל הלוה רק מדרבנן ושפיר פריך דהא בעי הכרזה אבל לפי מה שכתב המחבר לעיל והוא מוסכם מכל הפוסקים דברבית דאורייתא פסולין א' המלוה וא' הלוה מדאוריי' א"כ אין מקום לקושית הנ"י דהא בדאורייתא לא בעי הכרזה והרב בהגה' גופא העתיק לעיל דעת הנ"י דברבית דרבנן לא נפסל הלוה אפילו מדרבנן אבל בהא לא העתיק דעתו דאף ברבית דאורייתא לא נפסל הלוה רק מדרבנן מבואר דבזה מודה דפסול מדאורייתא א"כ פשיטא דע"כ אין מקום לקושית הנ"י דברבית דרבנן לא מצי מיירי רק ברבית מן התורה א"כ לא בעי הכרזה כלל ומ"מ אפילו לפי מה שהכרעתי לעיל דלא כהנ"י גם בזה אלא אפילו ברבית דרבנן נפסל הלוה מדרבנן מ"מ אין מקום קושיא דמנא לן דמיירי ברבית דרבנן דבעי הכרזה דילמא ברבית דאורייתא ולא בעי הכרזה אך לפי זה יש להכריח דינו של הנ"י מטעם אחר דמה מקשי עליה מעובדא דבר בניסוס דילמא התם ברבית דרבנן ובעי הכרזה וע"כ דלאותו עדות לא בעי הכרזה אך לפי זה תקשי על הנ"י לשיטתו דברבית דרבנן לא מיפסל כלל דמאי קשיא ליה לרבא דילמא ברבית דרבנן ולא נפסל הלוה כלל רק המלוה ואפי' תימא דלא בעי הכרזה וע"כ דסובר דהמקשה ידע דמיירי ברבית דאורייתא א"כ אף הנ"ל לא מוכח מידי סוף דבר דעכ"פ ברור דליתא לדעת הנ"י בזה הגם שאין נפקותא עכשיו כלל כמו שכתב הש"ך כמו שבארנו ודו"ק היטב:

(כד) אבל לא מספק. יש לי ספק בשטר שאינו מקויים וטען הלוה מזוייף ונשבע היסת ואח"כ נתקיים השטר בקייום על ידי דימוי אי נימא דחשוד על השבועה ופסול לעדות ולשבועה או נימא דמ"מ אינו ברור כ"כ אף דמוציאין ממון בקייום זה ומן התורה לא בעינן קייום כלל מ"מ אינו ברור כמו עדים דהא