תפארת יעקב חושן משפט חלק א קכ

שמא ישבע לשקר הא וודאי ליתא דהא לא ידעינן אם הוא חשוד ואפשר שישבע באמת דהא כשר לכל דבר שבעולם ואדרבא אוקי גברא אחזקתיה ובאמת ישבע רק הקושיא לאיזה צורך מוסרין לו שבועה הא אין תועלת בשבועתו כלל שאם האמת אתו למה ישבע ואי בשקר ישבע לשקר ג"כ ואין תועלת בשבועה זו ובוודאי אם היה מקום לו' דאף אם טוען שקר מ"מ יפרוש משבועה בוודאי לא הוי מקשי מידי דליכא למימר שלא נמסור לו שבוע' מחשש שישבע לשקר דהא אינו חשוד כלל ובאמת ישבע רק שאין תועלת א"כ כל שיש מקום לומר שיפרוש הרי יש תועלת דשמא יפרוש הילכך שפיר כתב הנ"י דדוקא באיסור דאורייתא דפסול מדאוריי' והיינו שבוודאי ישבע לשקר גם כן כמו שהוא עושה איסור זה שפיר מקשינן דהא אין תועלת בשבועתו כלל שאם אומר שקר בוודאי לא יפרוש כלל אבל באיסו' דרבנן דחזינן דמדאורייתא לא נפסל והיינו דעדיין אינו ברור שישבע לשקר רק רבנן פסלוהו והיינו מחשש שמא משקר א"כ היינו דוקא באדם שעבר בוודאי עבירה דרבנן חששו לו שישבע לשקר ולא רצו למסור לו שבועה אבל זה דהוא כשר לגמרי ואין אנו יודעין אם עבר א"כ יכולין למסור לו שבועה דמאיזה צד נאמר שישבע לשקר דהא אינו חשוד רק שאין תועלת בשבועתו שלא יפרוש גם בשקר על זה אמרינן דהא בדרבנן אינו ברור שישבע לשקר ושפיר מוסרין לו דשמא יפרוש זהו כוונת הנ"י שכן דיקדק וכתב דלא אמרינן מיגו והיינו מיגו דחשוד לא אמרינן בהא כנ"ל. ולפי זה לסברת הנ"י מיושב באמת קושית התוס' דהא דמשני התם בלא דמי משמע להו היינו דאיסורא דאורייתא לא משמע להו אבל הא ידעו דעכ"פ איסורא איכא הילכך התם מיגו דחשוד לא אמרינן בשביל זה דמ"מ תועלת יש שמא יפרוש אבל הכא דוודאי עבר איסורא דרבנן ואיסורא דרבנן משמע להו א"כ חששו רבנן שמא לא יפרוש ומדאורייתא לא פסולי כיון דלא משמע להו איסורא דאורייתא ולק"מ ודו"ק. ויש להביא ראיה לסבר' הנ"י הנ"ל מהא דהקשו התוס' ריש פרק כל הנשבעין דנמתין לבע"ה למחר או שנשביענו ומספק יפרוש ותרצו כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה פן יהא מוחזק שקרן ע"ש ויש להבין הא בפ"ק דמציעא קאמר אביי חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וקשה מה בכך מ"מ כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה פן יהא מוחזק שקרן ולפי סברא הנ"ל ניחא דוודאי אי אפשר לומר שבוודאי לא יודה כיון שהתחיל לכפור רק דבשכיר חיישינן שמא מחמת שהתחיל לכפור שוב לא יודה לכך אין מוסרין לו שבועה רק השכיר נשבע אבל אילו היה הדין שיפטר בע"ה פשיטא שלא נפטרנו משבועה מחמת זה ונאמר לאידך גיסא שמא יפרוש א"כ הכא דהקושיא הוא שאין תועלת בשבועה ויפטר בלי שבועה שפיר משני דיש תועלת דיש לו ספק מלוה ושמא יפרוש ואין פוטרין אותו בלא שבועה כל שיש צד תועלת אבל קושיא א' שהקשיתי בגוף הקושיא בוודאי תמוה מאד דלפי דעתו הכא לא בעי הכרזה כלל (יז) בהמה גסה של עצמם. זהו ממה דאמרי' פ"ק דמציעא ותיפוק ליה דה"ל רועה ואמר ר"י סתם רועה פסול ומשני הא דידיה הא דעלמא דאל"כ אנן חיותא לרועה האיך מסרינן וכו' וכתבוהו הרי"ף והרא"ש פרק זה בורר ויש להבין אהא דפריך פרק זה בורר אהא דאמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה דהא אמר רועה בהמה דקה בא"י פסולין בחוץ לארץ כשרין רועה בהמה גסה בזה ובזה כשרין וקשה מאי קושיא רבא דמחלק בין א"י לחוץ לארץ מיירי שרועה בהמות אחרים לכך בחוץ לארץ זה וזה כשרים דאין אדם חוטא ולו לא אבל בא"י פסולין בדקה אפילו בשל אחרים משום דמשמטיי' כמו שפירש"י שם וארווח לן בזה מה שהקשו התוס' אהך תירוץ דמשני דמגדלין איתמר דמא קא משמע לן רבא הא מתניתין הוא אין מגדלין בהמה דקה בא"י ודחקו ליישב דס"ד אפי' גסה רק משום סיפא נקט דקה ע"ש ולפי הנ"ל לק"מ ובאמת בגוף קושית התוס' לא ידעתי דהא מהך משנה לא שמענו רק כי חכמים אסרו לגדל בהמה דקה אבל לא שמענו דהעושה כן נפסל לעדות ואפילו רועים גופא הוסיפו עליהם אח"כ כמבואר בסוגיא שם ואתי רבא לאשמועינן דהעושה כן פסול לעדות ואולי סבירי להו לתוספות דלפי מה דמשני מגדלין איתמר הכוונה דלא איתמר מילתא דרבא כלל לענין פסול עדות רק לענין גידול איתמר והיינו דלא משמע להו דמגדלין מפסלי לעדות כיון דליכא רק איסורא דרבנן ודוקא רועים הוסיפו כמבואר התם הטעם אבל במגדלין לא שייך הטעם שהם אינן עושין כן בכוונה משום חימוד ממון ובאיסור דרבנן לבד לא מיפסל לשיטת התוס' רק בחימוד ממון וכבר בארנו לעיל שגם הרמב"ם והטור מודים בזה ודוקא מעיקרא דס"ד דהוי רועה קאמר דפסולין אבל לפי מה דמשני מגדלין איתמר ע"כ הכוונה דלא איתמר רק לענין גידול כמו אלא אי איתמר והשתא שפיר הקשו התוס' דהך דינא דמגדלין נשמע ממתניתין ולפי זה יש מקום ליישב מה שתמה הב"י על הרי"ף ורמב"ם ור"י שהשמיטו הך דינא דרבא ולפי הנ"ל ניחא דלענין גידול כבר זכרוהו במקומו וצריך להתיישב בדבר זה כי מדברי התוס' משמע כן דאל"כ אין מקום לקושיתם וצ"ע:

(יח) ה"ז בחזקת שאוכל מהקוביא. עסמ"ע ס"ק מ' שהאריך בביאור דברי הרמב"ם בזה ודבריו נכונים אך מה שתמה על הרב בהג"ה שלא הזכיר דעת החולקים כלל לק"מ לפע"ד דהנ"מ שכתב הסמ"ע הוא לפי פירושו ברמב"ם דאפי' למ"ד שאין עוסקין ביישובו של עולם מ"מ סובר דעכ"פ הוי גזל דרבנן ובצירוף הני תרתי מיפסל דבעינן משום חימוד ממון בדבר דרבנן אבל המחבר בספרו כ"מ וכן בב"י הבין דברי הרמב"ם כדעת הטור דאפי' יש לו ממון אחר שאוכל ממנו מ"מ חזקתו שאוכל מן הקוביא ג"כ ע"ש וכן נראה דעת מור"ם לעיל ס"ג דכתב על דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם וי"א דבדבר דרבנן בעינן משום חימוד ממון משמע דהרמב"ם גופא לא מחלק בזה לדעתו לכך לא הגיה כאן. אבל לענין דינא העיקר כהסמ"ע דכבר ביארנו לעיל דגם הרמב"ם מודה בדבר דרבנן היכא דליכא מלקות בדאורייתא דבעינן דוקא חימוד ממון:

(יט) הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין. יש להבין מאי בעי הרמב"ם כאן בדבר זה טפי משאר פסולי דרבנן ומה זה שהזכיר כאן דכל המקבל הרי זה הדיוט ומזה נראה לכאורה דדעת הרמב"ם בכהאי גוונא אף על גב דפסול לכתחלה ואין מקבלין עדותו מ"מ בדיעבד אם קבלו עדותו אין הדין חוזר כיון דלא נזכר פיסולו במשנה להדיא ולא נתברר בוודאי שהוא רשע לכך כתב הרמב"ם שכל המקבל עדות ע"ה הרי זה מאבד ממונן של ישראל לפי שאין הדין חוזר משא"כ בשאר פסולין שהדין חוזר אין כאן איבוד ממון שהרי בעל דינו מחוייב להחזיר ואם אין לו החייוב על הדיין שהוא גרם לו ההיזק משא"כ בעדות ע"ה דמהני בדיעבד שפיר הוי איבוד ממון ישראל ומ"מ נראה דהיינו דוקא