תפארת יעקב חושן משפט חלק א קיט

דליכא פסול כלל אבל הכא פשיטא דכ"ע ידעו שיש איסור גם ללוה רק דלא משמע הלאו דלא תשיך רק למלוה ולא ללוה דקא יהיב מדעתיה ומדרבנן הוא דאסור וכללא הוא דעבר עבירה מדרבנן פסול מדרבנן אך היינו בלוה דנהנו אבל עדים וערב דלא נהנו אפי' מדרבנן לא נפסלו כיון דלא משמע להו רק איסור דרבנן ובעינן חימוד ממון וכן מבוא' בלשון ב"י שכתב שלא נהנו כלום ש"מ דבהא תליא מילתא ועוד דבלא"ה נהי דלא קא עבר על איסור כיון דמדעתיה יהיב מ"מ עובר בלפני עור דהא המלוה עובר לשיטת הנ"י ועל כל פנים פסול מדרבנן ולשיטת התוספות דמשמע דאף המלוה אינו פסול רק מדרבנן צריך לומר כנ"ל דעכ"פ איסור דרבנן ידעו דאיכא וזה ברור:

(יד) וי"א דבאבק רבית אינו נפסל אלא המלוה ולא הלוה דין זה צ"ע לפע"ד מלבד מה דמדברי התוספות מוכח להדיא להיפך שכתבו דמשנה ברבית דרבנן מיירי ומוקמינן לה במלוה הבאה ברבית ש"מ דאף לוה פסול אבל בלא"ה דבריו צ"ע דלפי דעתו מאי פריך עלי' דרבא ממתניתין דקתני ומלוה ברבית לוקמא ברבית דרבנן ושפיר לא נפסל רק המלוה ולא הלוה כדעת הנ"י אבל רבא ברבית דאורייתא ע"כ מיירי לכך גם הלוה פסול. ועוד קשה דהא פשיטא דבס"ד דהי' סובר דמלוה ברבית היינו מלוה דוקא א"כ ע"כ דברבית דרבנן מיירי דאי ברבית דאורייתא תקשי הא בזה המלוה פסול מדאורייתא כמו שכתב הנ"י להדיא רק הלוה אינו נפסל רק מדרבנן וא"כ כיון דמיירי במלוה ע"כ ברבית דרבנן א"כ קשה מאי קושיא לרבא הא בדרבנן אפילו מדרבנן לא נפסל הלוה ולמה לי' לישנוי מלוה הבאה ברבית מה דלא קשיא ולא מידי [וראיתי בתומים ס"ק י"ב ודבריו תמוהין מאוד כי דעת הנ"י דברבית דאורייתא המלוה פסול מדאורייתא רק הלוה פסול מדרבנן א"כ נדחו כל דבריו שם ומה שהקשינו קשיא] ועוד קשה דפריך התם אההיא עובדא דבר בניסוס דאסהודי עלי' חד אמר לדידי אוזפן ברבית דהא אמר רבא לוה ברבית נפסל ורשע פסול לעדות וקשה מאי קושיא אנן אמרינן דרבית דרבנן לוה ולא נפסל רק המלוה והוא כשר אלא ברור דאפי' בכהאי גוונא פסול גם הלוה וזהו דלא כנ"י ומה שהביא הנ"י ראיה מהך עובדא דר' עילש דפרק איזהו נשך וכוונתו מדקאמר ר' עילש גברא רבה הוא ולא ספי להו איסורא ש"מ דלעצמו ליכא איסור ובאמת הא וודאי נכון דבאבק רבית ליכא איסורא לגבי עצמו מצידו אבל מ"מ פשיטא דקא עבר על לפני עור דמכשיל חבירו באיסור דרבנן והנה מלבד מה שקרוב הדבר לומר דאפילו איסור דאורייתא יש כאן דמה בכך דהאיסור אינו רק מדרבנן מ"מ כל שאסרוהו חכמים אין לך מכשול גדול מזה שהרי הוא מכשיל באיסור חבירו ונענש עליו וזה שהכשילו עובר באיסור תורה אם כן אף דלית בי' מלקות פסול מדרבנן אמנם אף אי נימא דלפני עור נמי לא עבר רק מדרבנן דלא יהא גרע מהעובר בעצמו מ"מ פשיטא דמיפסל מדרבנן דהא איכא חימוד ממון וכל עבירה דרבנן בחימוד ממון לכ"ע פסול מדרבנן ואדרבא מהתם דקאמר ולא ספי לאינשי משמע דיש בזה איסור לעשות כן גם ללוה וכיון דאיכא חימוד ממון פסול מדרבנן כנ"ל ועכ"פ יש לתמוה על הרב שלא הזכיר דעת החולקין כמו שביארנו:

(טו) דקא סבר מצוה קא עביד. עיין תומים שתמה על התוספות שהקשו בחמסנים יפסלו מדאורייתא דהא קא עברו על לא תחמוד דאיכא לאו דאורייתא כדמשמע פ"ק דמציעא דקאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו מבואר דבאמת איסור תורה יש ותמה בתומים דאדרבא מהאי טעמא לא נפסלו דלא משמע להו כמו עדים וערב ומלוה ברבית שכתבו התוספות בהדיא [וע"ש מה שתירץ ולא נהירא כלל דאף דאיתרע חזקתו ונחשד גם לאיסור תורה היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא נחשד ודו"ק] ולפעד"נ דלק"מ דוודאי יש לתמוה בלא"ה בגוף דברי התוספות דהא ממקום שבאת משם מבואר להדיא דלא נפסל דהא פריך התם ונימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא והקשו הא קא עבר על לא תחמוד ומשני דלא תחמוד בלא דמי משמע להו אלמא דלא נחשד לשבועה בשביל לא תחמוד וה"ה לעדות דכללא הוא כל הפסול לעדות פסול לשבועה וע"כ צריך לומר דכוונת התוספות להקשות במה נפשך אי נימא דהכא נמי לא משמע להו האיסור כמו התם א"כ תקשי מ"ש מהתם דמוסרין לו שבועה לכתחלה והכא נפסל לעדות מדרבנן א"כ לשבועה גם כן נפסל ועוד הא גופא קשיא כיון דלא משמע ליה לא נפסל מדרבנן ג"כ ואפילו אי נימא כמו שכתבתי לעיל ס"ק י"ג דמשמע להו דליכא איסור תורה אבל איסור דרבנן יש לכך פסולין מדרבנן א"כ התם נמי איך מוסרין לו שבועה הא פסול מדרבנן ובע"כ דע"כ לא אמרינן דלא משמע להו האיסור בלא תחמוד רק התם דבהיתרא בא לידו ועכשיו אינו נוטלו בתורת גזילה רק שמכחש ואומר שנגנבה וכדומה ובכהאי גוונא כיון שהוא משלם וחבירו מתרצה לא משמע לי' איסור כיון שלא בא לידו בגזל אבל חמסן דנוטל בע"כ חפץ חבירו פשיטא דכ"ע ידעו דאסור לעשות לגזול מחבירו אף שמשלם כיון שגוזל מיד חבירו בע"כ וחבירו צווח שאינו רוצה ועל זה הקשו התוספות כיון דמבואר מהתם דאיכא איסורא דאורייתא א"כ הכא דע"כ דלא שייך לא משמע להו פסול גמור הוא מדאורייתא ולמה חשיב לי' פסול דרבנן אמנם יש ליישב קושית התוס' לפי מה שכתבתי בס"ק י"ג דהתם כשבא לידו בהיתר לא משמע להו איסורא כלל אבל בחמסן נהי דאיסורא משמע להו אבל איסורא מן התורה לא משמע להו לכך אינו פסול רק מדרבנן אמנם התוספות לא משמע להו לחלק בכך בחמסן כיון דלא מצינו בזה שאסור מדרבנן רק שאסור מדאוריית' או לא ובלא"ה משני התוס' שפיר ועוד יש מקום ליישב קושית התוספות הנ"ל בדרך אחר ואין להאריך כאן. ועיין בסמוך מה שכתבתי בזה בביאור דברי הנ"י (טז) החמסנים. כתב נ"י פרק זה בורר וז"ל ואיכא דמקשי כיון דמדרבנן הוא דמיפסל היכי אותבינן התם במציעא בהא דאמר רב הונא ג' שבועות משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו וכו' ואמאי והלא פסולין דרבנן הכרזה בעי וכל זמן דלא אכרזו עלי' כשר הוא וי"ל דעיקר הקושיא ליתא דהתם כי פרכינן ס"ד דאורייתא פסול דאכתי לא קים לן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דאי הוי ס"ד דלא מיפסל רק מדרבנן וודאי לא אמרינן מיגו מפסולא דאורייתא לפסולא דרבנן תדע דהא למאי דמשני אכתי תקשי הא איכא פסולא דרבנן דחמסן הוא אע"ג דקא יהיב דמי ואמאי לא אמרינן מיגו אלא מדרבנן לדאורייתא לא אמרינן מיגו עכ"ל שם. ודבריו תמוהין מכמה טעמים חדא מה שהקשה הא בעי הכרזה לא ידענא מאי קושיא דהא התם גופא בהך עובדא דבר בנישות דאסהודי עלי' חד אמר לדידי אוזיף בריביתא הקשה הנ"י שם על מה שהקשו שם הא רשע הוא דהא פסול דרבנן בעי הכרזה וכל כמה דלא אכרזו עלי' כשר הוא [והיינו דהנ"י לטעמיה דאפילו ברבית דאורייתא אין הלוה פסול רק מדרבנן דאל"כ תקשי הא הך דרבא ברבית דאורייתא דבדרבנן לא מיפסל לשיטת הנ"י] ותירץ שם חדא דלא בעי הכרזה רק משום פסידא דלקוחות והתם לא שייך ועוד דלא בעי הכרזה רק לשאר עדות שהעיד אבל לאותו עדות שנפסל בשבילו לא בעי הכרזה והשתא מהאי טעמא פשיטא דגם הך קושיא לא קשיא כלל דהתם לא שייך פסידא דלקוחות וגם לאותו דבר שנפסל בשבילו ואדרבא התם עדיף טפי דאילו הכא כבר לוה ברבית ועכשיו בא להעיד שהוא רשע והוא נוגע לשאר עדות משא"כ התם שעל אותו דבר בעצמו אתה מצריכו שבועה ופשיטא דפסול אפי' בלי הכרזה גם מה שתירץ והכריח דהמקשה ס"ד דאיכא איסורא דאורייתא דאל"כ לא אמרינן מיגו מדרבנן לדאורייתא לא ידענא מאי קאמר דהא בהדיא אמרינן הכא דהנך דקא עברי איסורא דרבנן חשודי נמי להעיד שקר שהוא דאורייתא ופסולין מדרבנן וקיימא לן כל הפסול לעדות פסול לשבועה ואפילו פסולין מדבריהם וכן מבואר להדיא בטור ומחבר לקמן סי' צ"ב וברמב"ם שם וכל הפוסקים א"כ פשיטא דאמרינן מיגו דחשוד מדרבנן לדאורייתא ומה שהכריח דאל"כ תקשי למאי דמשני דהא אכתי עבר איסורא דרבנן לק"מ דפשיטא דלפי מה דמשני היינו דמשמע להו דאפילו איסורא דרבנן ליכא לכך אינן חשודין אפילו מדרבנן ואין להקשות הא הכא פסלינן חמסן לעדות מדרבנן לק"מ דהתם שאני דבהיתרא אתי לידי' רק עכשיו הוא מכחיש לפני המפקיד ואומר שנאנסה מחמת שעיניו נתן בה ובהא לא משמע לאינשי איסורא כלל אבל הכא בחמסן הלוקח בע"כ אף דיהיב דמי בהא וודאי משמע להו איסורא ומהאי טעמא הקשו התוס' פרק זה בורר דכיון דאמר משמע להו ש"מ דבאמת איסור תורה הוא א"כ הכא יפסלו מדאורייתא וכוונתם כיון דהכא לא אמרינן דלא משמע להו דא"כ אפילו מדרבנן לא יפסלו כמו התם וע"כ דהכא כיון דלוקח בע"כ משמע לה איסורא א"כ ליפסלו מדאורייתא כמו שפירשתי דבריהם באריכות בס"ק לפני זה ועכ"פ מבואר להדיא מדבריהם דמדרבנן נמי איכא פסולא לשבועה דלא כהנ"י ודו"ק היטב. אמנם נראה לפע"ד ליישב דברי הנ"י בזה והוא דוודאי אין כוונתו דפסול מדרבנן לא מיפסל לשבועה דהא וודאי ליתא כמו שבארנו רק כוונתו כך דוודאי התם הא דפריך ונימא מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא אין הכוונה שאסור למסור לו' שבועה מחשש