תפארת יעקב חושן משפט חלק א יא

אינו רגיל לעשות דין משום אל תהי דן יחידי וא"כ כוונתם רק לשלשה והם רגילין לעשות דין בקבלה ושפיר יש לומר דבלי קבלה אפילו שלשה אין דנין בע"כ אבל מסיפא שפיר מוכח דליכא למימר דקאמר דון לנו כמו שאתה רגיל הא ביחיד אפילו מומחה אפילו בקבלה אינו רגיל לעשות דין כדעת מהרש"ל הנ"ל דאפי' מומחה בקבלה אינו דן משום אל תהי דן יחידי וזה ברור אך לכאו' קשה כיון דאתית להכי למה לו להרב מהרש"א כל הטורח הזה למה לא פי' בפשיטות דמרישא יש לומר דקמש"ל שידונו אפילו לבתר עצה טובה משא"כ בסיפא ליכא למימר הכי דיחיד לעולם אינו דן לשיטת מהרש"ל ובאמת לק"מ והוא דודאי בפשיטות כנ"ל אי אפשר לומר דתקשי מה בא התנא לאשמעינן אי להשמיענו דבג' וקבלי' ליכא משום אל תהי דן יחידי פשיטא ומה צורך לזה ואי להשמיענו דבציר מהכי אפי' בקבלה אית בהו משום אל תהי דן יחידי דכיון דסבירי לן דאפילו מומחה בקבלה אית ביה משום אל תהי דן כ"ש אינו מומחה והאיך שייך לאשמעינן רבותא באינו מומחה מה שאפילו במומחה כך הדין ואי לאשמעינן דבלי קבלה אין דנין הא זה לא מוכח כלל דהא לא נזכר קבלה בברייתא וע"כ דמיירי בלי קבלה וקמש"ל דאפילו בלי קבלה יכולין לדון ובציר מהכי לא מהני מדינא לזה פי' מהרש"א דבריית' מיירי דקאמר דון לנו כמו שרגילין לעשות דין קמ"ל דבהכי מהני דלא נימא כיון דאינן יכולין לדון בלי קבלה כך קבלה לא מהני קמ"ל דמהני גם קמ"ל אף כי יחיד ג"כ דן בקבל' מ"מ יש חילוק בין יחיד לג' מצד אל תהי דן יחידי ובזה אתי שפיר הכל ודוק היטב. איברא מפירש"י שם דף ה' שפירש ואי לא קיבלוך דון לנו דין תורה משמע דלא כמהרש"ל הנ"ל דוודאי יש להבין למה פירש"י כך ולמה לא פירש כפשוטו דלא קבלי' כלל ועל פירושו הקשו שם התוס' והרא"ש וצריך לומר דקשיא לי' האיך קאמר ואי לא זיל שלים האיך ס"ד דמר זוטרא עבר על דברי חכמים לדון ביחידי כמו שהקשו התוס' על ר"נ ושני התירוצים לא שייכי במר זוטרא דתירוץ ראשון וודאי לא שייך דהא היה באמת דן ותירוץ שני דהיה רגיל בדינים ואין לחוש שמא יטעה דהא חזינן דטעה לכך פירש"י לא דלא קבלי' כלל דאז אסור לו לדון מצד אל תהי דן יחידי רק דקיבלי' לדון וסבירא לי' דלא כמהרש"ל הנ"ל רק בקבלי' יחיד דן וליכא בי' משום אל תהי דן יחידי והתוס' לשיטתם כמו שכתבו מקודם לפי מה שפרשתי דאפילו בקבלה אינו דן ועכצ"ל או דהוא היה נמי רגיל והיה סובר שלא יטעה או דבאמת היה דן בקבלה ור"נ דרך שאלה שאל כי אפשר שטעה גם בזה ודן ביחידי א"כ יש לפרש דלא קבלי' כלל ודוק וראיתי בט"ז שהביא תירוץ מהרש"א הנ"ל והשיג עליו ותירץ הוא דרישא יש לומר בקבלי' ועצה טובה קאמר בג' ודבריו תמוהין הא פסק להדיא דלא כמהרש"ל הנ"ל רק בקבלי' יחיד מומחה דן א"כ גם בסיפא יש לומר עצה טובה ועוד כיון דבסיפא אפי' במומחה וקבלי' אינו דן א"כ האיך שייך לומר ברישא עצה טובה כיון דמיירי באינן מומחין א"כ מאי קמ"ל עצה טובה דלא ידון יחידי הא אפילו מומחה אינו דן משום אל תהי דן יחידי אפילו בקבלה לכן דבריו צ"ע והעיקר כתירוץ מהרש"א ומה שהקשה לק"מ כנ"ל:

ולענין הדין נראה לפע"ד דוודאי מן הירושלמי שהביא הש"ך מבואר לכאורה להדיא דלא כמהרש"ל דהא הביא התם ברייתא מפורשת בד"א כשלא קבלי' עליהם אבל אם קבלי' מותר לו לדון ביחידי ומ"מ נראה לפע"ד לפי מה שכתבו התוס' אהא דקאמר ר"נ כגון אנא דיינא ד"נ ביחידי וז"ל והא דתנן אל תהי דן עצה טובה קאמר ור"נ יכול לדון ולא שהיה דן אי אי נמי רגיל היה בדין ואין לחוש שמא יטעה עכ"ל. והנה לכאורה יש להקשות על דבריהם ממה שאמרו בירושלמי דתלמידי ר' אבוה אמרו לר' אבוה דהוי יתיב דיין לגרמי' לא כן אולפן אל תהי דן יחידי וקשה הא וודאי ר' אבוה וודאי רגיל היה בדינים ואין לחוש לטעות והאיך שאלו אותו שאלה שנרא' מזה שהם חושבין אותו שאינו רגיל בדין וצריך לומ' כך דוודאי אין כוונת התוס' כיון שהוא רגיל בדינים שוב אין לחוש לטעות כלל אלא שאין לחוש שיטעה בדין פשוט ויהא נעלם ממנו ויחשוב באמת שכן הדין מה שהוא בהיפך ולא יתברר לו האמת לא חיישינן כיון שהוא הדין משא"כ טעות בשיקול הדעת ולפי שעה ואח"כ באמת יתברר לו טעותו רק כיון דמומחה שדן אינו חוזר בטעותו על פי מה שנתבאר סי' כ"ה א"כ כשיטעה בשק"ה ולפי שעה קם דינא מ"מ ר"נ שפיר קאמר כגון אנא דיינא משום דעכ"פ יכול לדון כשיקבל עליו באמת חיוב תשלומין כשיטעה ולשיטעה בטעו' בדבר פשוט או בשק"ה ולא יתברר טעו' זה לא חשש כיון שהי' רגיל כנ"ל ולזה שאלו תלמידי ר' אבוה שישב לדון ביחידי א"כ לא נראה להם שהי' מקבל עליו באמת חייוב תשלומין דהא יכול לישב עם עוד שנים ומה לו כל זה וע"כ משום שהי' בטוח שלא יטעה וע"ז שאלו הא אולפן אל תהי דן יחידי משמע שאפי' רגיל בדיני' אין לו לדון שמא יטעה עכ"פ בשיקול הדעת לפי שעה וכן משמע מדקאמר שאין דן יחידי אלא אחד ש"מ דאפילו רגיל אין לא לדון אם לא כשיקבל עליו חייב תשלומין ועל זה השיב ר' אבוה כיון שהם רואין אותו דיין לגרמי' כמו שקיבלו עליהם טעותו דמי א"כ כיון שכך קבלי' עליהם שוב אין לחוש כלל אמנם היינו דוקא כר' אבוה ור"נ שהם היו רגילין בדינים ואין לחוש שיטעה בדבר פשוט ובשק"ה כבר קבלי' בעלי דינים אבל במומחה סתם פשיטא דאפילו בקבלי' אין לו לדון שמא יטעה בדבר פשוט ולא יתברר טעותו ועל זה לא שייך קבלת בעלים שהרי אם נודע שטעה חוזר אפי' בקבלה ויש לו לחוש מצד תקנת חכמים שמא יטעה בדבר פשוט ולא יתברר טעותו ולפ"ז יש לומר דגם מהרש"ל ש"ל כיון לזה ודוקא במומח' סתם וקבלי' כתב דלא מהני קבלתו אבל מומחה ורגיל בדינים כר"נ ור"א מודה כמו שכתבו התוספת להדיא ולפ"ז כיון דבזמן הזה מי הוא דגמיר וסביר כר"נ ור"ת כמו שכתב הרא"ש להדיא פ"ד דנדרים א"כ אין לו לדון ביחידי אפי' בקבלה ומכ"ש אינו מומחה כנ"ל ברור ודע דמה שאמרו אל תהי דן יחידי אין חילוק בין יחיד לב' וכן משמע להדיא מלשון המחבר שכתב עד שיושיב עמו אחרי' וכן מבואר ממה שכתב הט"ז דלכך לא דייקי התוס' מרישא דיני ממונות בשלשה דיש לומר עצה טובה קמש"ל וקשה משום עצה טובה בב' סגי ולמה לי' דנקט ג' אלא וודאי כדאמרן (ז) מותר לו לדון יחידי כבר כתבתי שזו היא דעת התוספ' והרא"ש אבל רש"י חולק בזה דאין לו לדון מדינא לכתחילה וכבר כתבתי בס"ק ד' ליישב הקושיות שהקשו התוס' על רש"י ונראה לי להביא ראי' לדעת רש"י מהא דפריך בריש סנהדרין לר' אבוה למאי אי דלא בעינן שלשה הא אמר ר' אבוה שנים שדנו אין דיניהם דין ושקיל וטרי ומסיק דלא בעינן מומחין וקשה למה נאדי מהך תירוץ דמתניתין למעוטי שלשה אתי דשלשה איתא בהדיא במתניתין ושייך לומר דאתי למעוטי דבעלמא לא בעינן שלשה אבל מומחין לא נזכר במשנה כלל והאיך שייך לומר דבא למעט מומחין כיון דשלשה המוזכר במשנה הוא אפילו בהודאות והלואות וטפי הוי לי' למימר דלעולם דלא בעינן שלשה ואי קשיא מר' אבוה הא ר' אבוה לא אמר רק בשלשה הדיוטות ואז שנים לא מהני אבל יחיד מומחה מהני אפילו לר' אבוה לשיטת התוספ' וזהו כוונת התנא דבאמת מיירי בשלשה מומחין ועל זה קאמר דוקא גזילות וחבלות בעינן שלשה אבל בהודאות והלואות לא וביחיד מומחה סגי אלא וודאי כדעת רש"י דאליבא דר' אבוה אין יחיד מומחה דן לכך הוצרך לומר למעוטי מומחין וזה ברור וכן מוכח ממה שהקשו טעו לא ישלמו ופירש"י כיון דברשות נחתי ומשני כ"ש שאתה נועל ופירש"י דירא דלמא טעו והשתא אי מומחה דן תיקשי לא ישלם בטעות כיון דנחת ברשות ובי' לא שייך דירא דילמא טעה דאינו עלול לטעות אלא וודאי דלא נחת ברשות שאין לו לדון לכתחילה כנ"ל ומכ"ש כיון דעכ"פ משום אל תהי דן יחידי אסור לו לדון כמו שכתב המחבר על פי מה שאמרו אל תהי דן יחידי א"כ האיך מצי למעביד תקנתא בזה שידון ביחידי מה שאינו רשאי באמת ע"פ מצות חכמים וא"כ בוודאי שום מומחה לא ידון וליכא תקנתא א"כ כיון דלא הועילו בתקנתן א"כ ממיל' אין לו לדון מן הדין ואילו הי' התקנה נחוץ כמו בג' היו מתירין באמת גם משום אל תהי דן וכיון דחזינן שהניחו איסור זה במקומו שלא ידון א"כ האיך שייך שיתקנו שידון ויניחו איסור בצידו שלא ידון היפך התקנה ואמת כי מתירוץ ראשון של התוספ' בד"ה כגון אנא משמע שאינו רק עצה טובה ולא איסור כלל אבל בתירוץ שני משמע דבאמת איסור הוא למי שאינו רגיל וכן משמע בירושלמי שקנסוהו לפי שהגיס דעתו לדון ביחידי שישלם בלי קבלה ועיין מה שכתבתי לעיל ס"ק ד':

ד (א) להכותו זהו דעת הרא"ש והטור אבל ברמב"ם פ"ב מהלכות סנהדרין לא נזכר זה ולפע"ד דין זה צ"ע ונלפע"ד פשוט ומוכרת בש"ס דדוקא היכא דאית ליה פסידא יכול להכותו אבל בלא"ה משום טירחא דיליה לא מצי רק לאפוקי מיני' ולא להכותו כמו שאבאר מכמה טעמים ובזה יתיישבו ג"כ דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות עבדים כמו שיתבאר והנה הצעת הסוגי' פרק המניח דף כ"ז ע"ב הוא כך דר"ח שלח לר"נ לפנדא דמרא מאי והשיב אפילו לא עביד אינש דינא לנפשי' במקום פסידא עביד דינא לנפשי' ומייתי עלה דר"נ ור' יהודא ובאיכא פסידא לא פליגי רק בליכא פסידא ופריך עלה מברייתא שור שעלה על גבי חבירו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור מאי לאו במועד דליכא פסידא לא בתם דאיכא פסידא