תפארת יעקב חושן משפט חלק א י

פטירי כמו יחיד מומחה כמבואר בסימן כ"ה וזה ברור. ולענין הדין כיון דסברת הרמ"ה הוא רק לרבא ובאמת כבר כתבתי מקודם דהרמב"ם פוסק באמת כר"א א"כ ממילא חד גמיר סגי והרא"ש דפוסק כרבא ג"כ סובר כן אפילו לרבא הכי נקטינן. אמנם נראה דהיינו דוקא בדין גופא אבל בהודאה שמודה לפניהם שלא יוכל לחזור או שיהא מוחזק כפרן דבזה צריך ב"ד ולא מהני יחיד מומחה רק ג' הדיוטות א"כ אלו ג' צריך שיהיו גמירי כיון דמדאוריית' בעי ב"ד אפילו להרמב"ם וצ"ע שהשמיטו המחבר ואולי סובר דזה לא שייך רק בעיקר הדין צריך שיהיו ג' דגמירי אבל לענין הודאה או הוחזק כפרן אין נ"מ בזה ולא שייך בזה סברת הרמ"ה כיון שאין זה דין וצ"ע בזה (ג) אין דיניהם דין. הב"ח כתב דבקידושין יש להחמיר כשמואל והש"ך חולק עליו וצריך לומר דהיינו דוקא אם טעו אז יש להחמיר בקידושין באופן שאם הי' יכולין לדון היה הדין מה שעשו עשוי כדלקמן סי' כ"ה א"כ אף דהם אינן יכולין לדון יש להחמיר כשמואל בקידושין אבל אם לא טעו אין נ"מ בקידושין דסוף סוף הדין כן והקידושין מועילין וכן משמע ממה שטרחו האחרונים להמציא נפקותא בזה לענין זמן ב"ד עש"ך וט"ו לקמן סי' כ"ה משמע דלענין קידושין אין חילוק והנה לפי מה שכתבתי בס"ק א' דהעיקר כתירוץ הכ"מ דהרמב"ם פוסק כר"א א"כ לכאורה יש לחוש לקידושין כיון דמדאורייתא מהני וכן הוא בתומים אבל באמת נראה דהא ליתא ולא דמי להא דבאבן העזר סי' כ"ח בקידשה בגזל דרבנן דהתם שאני דהוא באמת קידשה בגזל זה בתורת גזל א"כ אף דמן התורה אינה מקודשת מדרבנן מהני אבל הכא שהוא לא קידשה רק על פי פסק הדיינין שפסקו שהוא שלו וקידשה בתורת שהוא שלו אבל אם מדרבנן אין דינם דין ונתברר שטעו א"כ אינו רוצה לקדש כלל בדבר שאינו שלו אפי' מדרבנן ומעיקרא הוי הקידושין בטעות ועוד דמ"מ כיון דחוזר הדין ומוציאין ממנו א"כ במה קידשה הא לאו מידי יהיב לה ועיין באה"ע סי' כ"ח בב"ש שם:

(ד) או שהוא מומחה לרבים. זהו ממה דגרסינן פ"ק דסנהדרין דף ה' ע"א דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. והנה רש"י פי' התם וז"ל דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין עירוב פרשיות משמע מדבריו דאי עירוב פרשיות אסור לו לדון ביחידי וטעמו כיון דעיקר התקנה הוא שלא תנעול דלת בפני לווין שלא ימצא מומחין לכופו לדין וזה לא שייך רק בג' הדיוטות אבל יחיד מומחה הרי יכול לצרף עמו שני הדיוטות ולמה לן לעקור דבר תורה בחנם ולפי זה לדידן דקיימא לן עירוב פרשיות אין מומחה לרבים דן ביחידי אמנם המחבר נמשך אחר דעת התוס' שכתבו דיחיד מומחה ג"כ תקנתא דרבנן הוא שידון ביחידי כמו ג' הדיוטות וכן כתב הרא"ש והם הכריחו פי' זה דקשיא להו לפירש"י חדא דהא ר"י אית לי' עירוב פרשיות פרק המגרש והכא סובר דדן ביחידי [ועיין לעיל סי' א' ס"ק א' כתבתי ישוב נכון לקושי' זו] ועוד דהכא קאמר דיני' לאו דינא אפי' בדיעבד ש"מ כר"א דיחיד מומחה דן ואין דיניהם דין [והרב מהרש"א נתקשה בביאור דברי התוס' ודבריו תמוהין כמו שכתבתי לקמן סוף סי' כ"ה ע"ש] ומזה הכריחו אפילו למ"ד עירוב פרשיות יחיד מומחה דן ולפענ"ד נראה דלק"מ לרש"י ואדרבא לפירוש התוספת קשה דהם דייקי דלשון דיניה לאו דינא משמע דיעבד א"כ תיקשי לדידהו לשון או דילמא אפילו לא נקיט רשותא דיניה דינא דמשמע דיעבד הא אפילו לכתחלה יכול לדון ודוחק לומר משום דקאמר מעיקרא דיני' לאו דינא קאמר אח"כ דיני' דינא לכן נראה דוודאי מודה רש"י דיחיד מומחה לרבים בדיעבד דינו דין כדמוכח ממר זוטרא דמייתי התם רק סובר רש"י דלכתחלה אין לו לדון מטעם הנ"ל דלא תקנו בו שידון לכתחלה אבל בדיעבד לא גרע מג' הדיוטות [או כמו שכתבו התוספת שם משום אל תהא דן יחידי) והשתא כיון דקתני בברייתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה דן אפילו לכתחלה ש"מ דסובר אין עירוב פרשיות ובגמרא בעי כגון אנא דר"ח דסובר עירוב פרשיות אי דוקא נקיט רשותא אבל לא נקיט רשותא אפילו בדיעבד אין דינו דין או דילמא אפילו לא נקיט רשותא עכ"פ בדיעבד דינו דין ועל זה פשיט מר"י דלא הדר דיני' דמר זוטרא ש"מ בדיעבד דינו דין אפילו לא נקיט רשותא כנ"ל ליישב פירש"י ועיין לקמן סוף סימן כ"ה שם. הארכתי דבזה מיושבין עוד שם מה שהקשו התוספת על פירש"י בד"ה ואי לא ושם יתבאר ג"כ האיך באמת דן מר זוטרא לכתחלה ביחידי ע"ש. ולפי זה לענין דינא נראה לפע"ד דוודאי לענין דין דעלמא אין להכריע כפירש"י כיון דדעת התוספ' והרא"ש והרמב"ם דיכול לדון לכתחלה אפי' לדידן דעירוב פרשיות אבל לענין הודאה שיהא המודה בפניו כמודה בב"ד או שיהא מוחזק כפרן א"כ אף אם בדיעבד אין להכריע כהרמב"ם כיון דדעת התוספת והרא"ש דאין חילוק וכן רש"י מודה בדיעבד דינו דין כנ"ל אבל לכתחלה כיון דבזה שוין רש"י ורמב"ם דלא מהני וכבר בארנו דלק"מ קושית התוס' ורא"ש על רש"י א"כ נראה דלכתחלה אין לו לפסוק על פי מה שהודה בפניו וחזר בו או שהוחזק כפרן ועיין בסמוך. ומה שכתב ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים עיין מה שכתבתי לקמן סי' כ"ה בזה:

(ה) ואינן מומחין לרבים. עסמ"ע וש"ך ובתומים הכריע לדינא לחלק בין יחיד מומחה לב' ולא נחלק הרא"ש רק ביחיד דטעמו של הרמב"ם דלא מהני כיון שיכול להכחישו הוי פטומי מילי אף שאינו מכחיש והרא"ש חולק כל שאינו מכחיש אבל בב' כיון שאינו יכול להכחיש הוי כב"ד גמור כיון שיכולין לדון הוי הודאה עכ"ד ואין דבריו נכונים חדא דלדבריו יחיד מומחה וחד הדיוט סגי אף לענין הודאה דהא יכול לדון וגם אינו יכול להכחיש דהא כל הכשר לעדות אפי' הדיוט מהני ומדברי הרב משמע דעכ"פ ב' מומחין בעינן ועוד דהא כתב המחבר אפי' הם סמוכין ש"מ דאפילו בב' סובר דלא הוי הודאה ועוד דהא דעת המחבר ברמב"ם דפוסק כר"א דמדאורייתא חד כשר ואפילו הדיוט דכתיב בצדק תשפוט א"כ ע"כ דמה שכתב הרמב"ם פ"ה שם דבג' הדיוטות בהודאות והלואו' עבדינן שליחותייהו ע"כ כוונתו שיהי' כב"ד גמור שהמודה בפניהם לא יוכל לחזור ויהא מוחזק כפרן דאי לדין גרידא הא מדאורייתא דנין ואפילו אחד רק משום יושבי קרנות תקנו רבנן שלשה והשתא לסברת התומים תקשי הא בג' ליכא הכחשה א"כ מהני מדאורייתא אפי' לענין הודאה ולמה כ' דעבדינן שליחותייהו אלא ברור דסובר הרמב"ם דוודאי ב"ד לא מיקרי רק שלשה וסמוכין כדכתיב גבי שומרין רק לענין דין גלי קרא בצדק תשפוט דלא בעינן ב"ד אבל לענין הודאה והוחזק כפרן דבעינן ב"ד לא שייך רק בשלשה ואז אף שאינן סמוכין עבדינן שליחותייהו אבל ביחיד וב' אפילו סמוכין כיון דלא עבדינן שליחותייהו בהא רק שיכולין לדון מדין תורה אבל הודאה לא הוי ולענין דינא נראה דאפילו שני מומחין לכתחלה אין לדון על פי מה שהוחזק כפרן בפניהם בצירוף דעת רש"י דאין יחיד מומחה דן לכתחלה כמו שכתבתי בס"ק קודם:

(ו) אעפ"י שיחיד מומחה וכו' מצות חכמי'. עש"ך בשם מהרש"ל דאפילו יחיד מומחה וקבלי' לא ידון יחידי משום אל תהי דן יחידי והוא השיג עליו, מהירושלמי והנה לכאורה מדברי התוס' סנהדרין דף ה' בד"ה דן ומהרא"ש שם משמע כדעת המהרש"ל שכתבו וז"ל ויכול לכוף את האדם בע"כ דאי קבליה אפילו אינו מומחה נמי ומכאן דג' הדיוטות יכולין לדון בע"כ דבמקום יחיד מומחה קיימי עד כאן. ונתקשה הרב מהרש"א דהא ברישא גופא דקתני דיני ממונות בשלשה מוכח דיכולין לדון בע"כ מהאי טעמא גופא דאי קבלי' אפילו בחד ותירץ דמרישא הוי מצי למימר דמיירי בקבלי' והיינו דאמרי דון לנו כמו שרגילין לעשות דין ע"כ ודבריו תמוהין לכאורה דא"כ בסיפא ג"כ יש לומר בקבלי' דוקא ואי קשיא הא אינו מומחה נמי דלא קיבל ממש רק אמרו דון לנו כמו שאתה רגיל לעשות דין ואז באינו מומחה לא מהני רק במומחה לכן נראה דכוונת התוס' כך דהם כתבו אר"נ דקאמר כגון אנא דן הא אמרינן אל תהי דן יחידי ותירצו דיכול לדון ולא שהיה דן אי נמי רגיל היה בדינים וכו' [והא שלא הקשו מעיקרא בגוף הברייתא דקתני ואם היה מומחה דן היינו משום דבברייתא פשיטא להו דמצי לפרש שיכול לדון משא"כ בר"נ דקאמר כגון אנא דיינא ועל זה כתבו כלומר יכול אני לדון ומשום. דדחיקא להו לפרש כן תירצו עוד דרגיל היה בדינים] וזהו כוונתם דבגוף הרישא ליכא הוכחה דמצי למימר בקבלי' ואי קשיא הא יחיד דן לק"מ דיש לומר דקא משמע לן דבהא מותר לגמרי משא"כ יחיד אסור משום אל תהי דן יחידי דהדיוט וודאי אינו רגיל בדינים] אבל מסיפא הוכיחו שפיר דליכא למימר דתנא מיירי שיהא מותר שלא יהא בגדר אל תהי דן יחידי דאז באמת אפי' קבלי' לא מהני כדעת מהרש"ל וע"כ כוונת התנא מצד הדין א"כ מבואר דמיירי בלי קבלה כלל דאי בקבלה אפילו יחיד שאינו מומחה דן מצד הדין ואתי שפיר ומוכח כמהרש"ל דאין חילוק מצד אל תהי דן יחידי בין מומחה לאינו מומחה בין קבלי' ללא קבלי' דאי יש חילוק אכתי אף מסיפא לא מוכח דמיירי שפיר בקבלי' ואינו מומחה אינו דן מצד אל תהי דן אפילו בקבלי' כמו שכתב הש"ך הרי דהתוספת גופא כתבו אח"כ והקשו באמת ממשנה אל תהי דן א"כ אי נימא דלא כמהרש"ל לא הוי מוכחי מעיקרא מידי דמיירי בקבלה ומותר אף שלא יהא בגדר אל תהי דן:

ובזה יש ליישב דברי מהרש"א הנ"ל והוא דודאי יש להבין בגוף דברי מהרש"א דדוקא לעיל כתבו התוספת שפיר דאמרו דון לנו כמו שאתם רגילין לעשות דין דשם אמרינן דין בג' א"כ שפיר אמרי' דשנים לא מהני כיון שאינן רגילין לעשות דין אבל בשלשה מהני משא"כ הכא אי ס"ד דאף שלשה אינן יכולין לדון אם כן האיך שייך דון לנו כמו שרגילין לעשות דין הא באמת אין רגילין לעשות דין רק בקבלה ובזה אפילו יחיד דן א"כ מה הפרש יש בין יחיד לג'. לכן נראה דכוונת מהרש"א כך דוודאי כוונתם דון לנו כמו שאתם רגילין לעשות דין בקבלה ואי משום דיחיד נמי דן בקבלה הא ליתא דיחיד אפילו בקבלה