תפארת יעקב חושן משפט חלק א קז

לב א) וחייב בדיני שמים. כתב הש"ך וז"ל ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם לו ודבריו סתומי' ולא ידענא מאי בעי בזה ונראה דכוונתו דס"ד דחייב בדיני שמים כעובר עבירה ויש לו עונש ואם כן אם עשה תשובה מהני כמו כל עובר עבירה קא משמע לן דהחיוב בדיני שמים רק לשלם מה שהזיק ואם לאו לא יצא ידי' חובתו ובזה יתיישבו דברי התוס' כמו שיתבאר בסמוך:

(ב) וכן אם לא שכרן. זהו מדברי התוס' שדייקי דוקא שוכר ולא אמר וראייתם מהא דתנן שלח ביד פיקח הפיק' חייב והש"ך השיג על ראי' זו דהתם כיון דפיקח משלם ליכא חייובא בד"ש כלל ובאמת אין זו דחיה דמ"מ כיון דהכא נמי אם בעל דין יש כאן ומודה בעל דין חייב וליכא חייוב בד"ש כלל ומ"מ נקט בגוונא דליתא לבעל דין או שאין לו א"כ התם נמי למה פסק ותני הפיקח חייב הוי ליה לאשמועינן דאי ליתא לפיקח המשלח חייב בד"ש. אך הא קשיא מ"מ תקשי אפי' לדעת התוס' דלדעתם יהא הדין אם שכר התם פיקח לשלוח הבערה חייב בד"ש א"כ הוי ליה למיתני דחייב בשוכר אמנם הראיה השנית שהביאו התוס' מדקתני שוכר ש"מ דאמר לא דאל"כ ליתני אומר רבותא טפי וכן דייק הרשב"א והוא הוסיף בזה דליכא למימר דקמש"ל בטור מד"א דהא פשיטא ותמה בתומים על זה דהא איכא למ"ד בקידושין דחייב משלח אפי' בדיני אדם. והנה הוא לא ראה כי גם התוס' כתבו כן וכוונתם פשוט דהא בש"ס קאמר על זה ותו ליכא הא טובא איכא ומשני הני אצטרכי ליה דס"ד אפי' בד"ש לא לחייב דדברי הרב וכו' א"כ מבואר דהך ברייתא אתי לאשמועינן דהוי ס"ד דפטור אפילו בד"ש א"כ איך נאמר דקמש"ל דס"ד דאפי' בדיני אדם יתחייב וזה ברור. ומה שהקשה הש"ך מהא דאמרינן בקידושין להדיא דאפי' אי אין שליח לדבר עבירה מ"מ מחוייב לצאת ידי שמים וזהו ממש דלא כתוס' ונלפע"ד דלק"מ דוודאי פשיטא לענין עונש שעבר עבירה אין חילוק בין אמר לשוכר דמ"מ עבד איסורא ואסור לעשות כן אבל אינו בגדר רק כעובר עבירה ויש עליו עונש או ישוב בתשובה וכדומה משא"כ לחייב לשלם שאינו יוצא ידי חובתו עד שישלם זהו לא מחייב רק בשוכר דאהני מעשיו והוי כעין גרמא אבל באמר אפי' גורם דגורם לא הוי רק עושה איסור באמירתו וזהו כמו עבירות ואיסורין דמהני תשובה וזה ברור תדע דאל"כ תקשי לשיטת התוס' בלא"ה הא התם דייק דמשלח חייב מדוד המלך שנתחייב על ידי יואב בן צרויה וקשה מאי ראיה התם הוי שוכר ועדיף מיניה דהוא מחוייב לעשות ציוי המלך ואם לאו יומת בחרב כמורד במלכות ואין לך מוכרח גדול מזה. ובתומים תירץ בזה דיואב לא הוי נוטל שכר בפרט על זה ודבריו תמוהין דהא חייב מיתה אם לא ישמע לו משא"כ במשלח אחר ואי משום דחייב למסור עצמו למיתה א"כ בשוכר במקום אחר פשיטא דאסור לו לעשות ואכתי שייך דברי הרב וברור כמו שכתבתי דלענין עונש דעבד איסורא אין חילוק כלל בזה רק עיקר החילוק בזה הוא לענין שאינו יוצא עד שישלם ובזה כתבו לחלק בין שוכר לאמר ומה שכתב הש"ך דשוכר לאו דוקא דאין אדם חוטא ולא לו ליתא דהא התם גבי בערה קתני השולח ואי משום דהתם אחד והכא שנים וכן מבואר בש"ך דתרי לא עבדי ליתא דהכא נמי משכחת לה בע"א דר"א וכהאי גוונא (ג) וכל זה בשוכר ויש להסתפק אם שכר עדים ואינו יודע אם הם שקרים ואפשר שהעידו באמת אם חייב בדיני שמים אי נימא כיון דמדינא הנוטל שכר להעיד עדותו בטל א"כ הרי גרם להוציא ממון שלא כדין או נימא דמ"מ כיון דאפשר שהעידו אמת ואינו רק קנס שקנסו חכמים שלא יהנו מעשיו וא"כ אינו חייב אפי' בדיני שמים וכן יש להוכיח מדברי התוס' ורשב"א שדיקדקו דוקא שוכר אבל אמר לא דאל"כ ליתני רבותא אפי' אמר וקשה מאי קושיא דילמא רבותא קמש"ל שוכר אפי' אינו יודע אם העידו שקר או באמת משא"כ באמר צריך דוקא שיהא נודע לו שהעידו שקר ואם לאו ליכא חייובא כלל. וע"כ דס"ל דבכהאי גוונא אפי' שוכר פטור כיון דאין פסולין מדאורייתא רק מדרבנן משום קנס . ולכאורה נראה שיש לחייבו לפי שאני מסתפק ג"כ באם נוטל שכר להעיד והעיד בשקר דאף אם גרם היזק חייב בד"ש אבל מ"מ אינו עובר על לאו לא תענה מאחר שהוא פסול לעדות זה שהרי נוטל שכר ואינו בכלל עדות כמו פסולים לעדות דפשיטא דלא עברו על לאו לא תענה א"כ לפי זה היה בדין דהשוכר חייב דאילו לא היה שוכרן לא היו מעידין כלל דקא עברו על לא תענה משא"כ עכשיו העידו בשקר דהא באמת עדותן בטילה וא"כ הוא גרם היזק ממש ובזה מייושב מה שכתב הנ"י דאם היה חייב לו פטור בדיני שמים אבל עובר על מדבר שקר תרחק. ותמה בתומים ס"ק א' דהא עבר על לאו דאוריית' לפני עור לא תתן מכשול ולפי הנ"ל ניחא דלא עברו כלל על לא תענה דאף שהם אינן יודעין מאחר שנוטלין שכר להעיד פסולין הם ואפי' באמת לא מהני ליכא לא תענה ולפני עור אבל אי נימא בכהאי גוונא עברו על לא תענה א"כ אם אינו יודע אם הם העידו שקר אין כאן גרמא כלל דבאמת העידו ואילו לא שכרן ג"כ היו מעידין ואז היו מוציאין כדין ועכשיו שלא כדין אבל מ"מ כיון דהמעשה אמת והעדות אמת ליכא גרמא וצ"ע בזה:

(ד) העדים חייבין לשלם היינו שהם נאמנים על עצמן ולא נגד בעל דין משום כיון שהגיד. והב"י כתב על הנ"י הזה דמיירי שבעל דין אינו כאן או שהלך למדינות הים מבואר מדבריו דבעל דין חייב ועל זה תמה בד"מ דהא לגבי בעל דין אין נאמנים ולפע"ד נראה פשוט דוודאי גם הב"י מודה בזה דהעדי' שאמרו שקר העדנו אינן נאמנים נגד בעל דין רק כוונתו כך לפי שהרא"ה כתב שם וז"ל הא דאמרינן פטור מדיני אדם היינו כשאין עדים מודים שהעידו שקר אבל אם היו עדים מודים חייבין אף בדיני אדם ואהא קשיא ליה להב"י דמשמע דכל שהם מודים חייב בד"א הא מ"מ כשהעדים אחרים מעידין עליהם ליכא חייובא בד"א לגבי עדים דהא בעל דין חייב להחזיר ולא משמע ליה דמיירי כשהן מודים בעצמן דוקא דהוי ליה לפרש שהם מודים בעצמן דוקא אלא ודאי מיירי כשאין בעל דין לפנינו דאז הם חייבין לעולם אפי' עדים אחרים מעידין עליהם והיינו דקשיא ליה להב"י כיון דהכא מיירי בעדים אחרים עליהם נמי א"כ הא דכתב מעיקרא כשאין העדים מודים היינו ג"כ אפי' מעידין אחרים והא ליתא דבהא לא מהני מה שהם אינם מודים ועל זה כתב מה שכתב כשאין העדים כלומר וכן אין עדים מעידין עליהם דא"כ אפילו הן מכחישין חייבין לשלם וכוונתו דזה שאמר כשאין העדים מודים הכוונה ממילא שאין עדים מעידין עליהם דאל"כ בוודאי מודים אבל מה שכתב אח"כ עדים מודים בזה כוונתו אפי' עדים מעידין עליהם דמיירי שאין בעל דין לפנינו אבל במודים בעצמן פשיטא דמודה כנ"ל:

כתב הש"ך בשם מהרש"ל שלשה שנושים מנה באחד ושנים מעידין ואח"כ הודו חייבין להחזיר אף שיודעין באמת שחייב אינן נאמנים ע"כ ולפע"ד דין זה תמוה מאוד דהא פשיטא דהם נאמנים במיגו דאי בעי שתקי. ומ"ש מהרש"ל שם דהוי מיגו במקום עדים לא ידענא מאי קאמר דוודאי התם הודאתם הוא שלא היה עדות אבל אנן השתא לאו מתורת עדות אתינן עלה רק שנהמנינהו דבאמת חייב במיגו דאי בעי שתקי ואז היו נאמנין בתורת עדות א"כ עכשיו נהי דעדות אין כאן אבל מתורת בעל דין מהני משום מיגו ואף דבשלשה שתבעו אין להם מיגו זו משום דלא בעי למיעבד כי האי מילתא מ"מ פשיטא דעכשיו שעשו כן וכבר עברו יש להם מיגו דשתקי. גם נר' מדברי מהרש"ל שם דהם עברו בעדות שקר והא וודאי ליתא דהא התם מעיקרא קאמר מנין לתלמיד שאמר לו לרבי שלא יעיד לו ת"ל מדבר שקר תרחק ופריך עלה הא שיקורי קא משקר ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר ומשני דקאמר קום את תא התם דהא לא נפקא מפומך שיקרא קמש"ל והשתא פשיטא דמוכח דהא דקאמר אח"כ שלשה שנושים אין כאן משום עדות שקר כלל רק מדבר שקר תרחק דאי נימא דמה שהעידו שחייב לזה מנה הוי עדות שקר כמו שהבין המהרש"ל תקשי בהא נמי הא שקורי קא משקר ורחמנא אמר לא תענה אלא ברור דאין כאן עדות שקר רק מדבר שקר שהם עושין עצמן כעדים ולא כבעלי דברים והן באמת בעלי דברים וא"כ פשיטא דאם הודו לא הפסידו חובם ונאמנים במיגו והכא נמי גבי שוכר עדי' משמע להדיא דאם יודע שחייב לו אינו חייב להחזיר מד"א אף שמודה שעדים שקרים ואפי' שוכרם לעצמו ודו"ק וא"כ ה"ה התם ואין לומר דא"כ בשלשה שנושים ניהמניה לעולם במיגו דאי ס"ד שאומרים שקר הוי מצי למיעבד הכי כיון שהוכחנו דלית בזה משום עדות שקר רק מדבר שקר תרחק וא"כ השתא נמי אומרים שקר הא ליתא דאנן אמרינן באמת אינו חייב כלל והשתא שהן בעלי דברים אין כאן רק שקר משא"כ אם היו מעידין הוי עדות שקר [ובש"ס קאמר דאפי' יודעין בעצמן שהוא אמת לא יעידו משום מדבר שקר תרחק] אבל הכא שכבר העידו אם מודים ואומרים שבאמת חייב לית דין צריך בשש דפשיטא דאין חייבין להחזיר כנ"ל ברור דלא כמהרש"ל ואין להקשות דהא בש"ס פריך אהא דקאמר השוכר עדות שקר פטור בדיני אדם וחייב בד"ש אילימא לעצמן בדיני אדם נמי ליחייב וקשה מאי קושיא הא קמש"ל אף דיודע באמת שהוא חייב לו דבהא פטור מדיני