תפארת יעקב חושן משפט חלק א קה

תקבל אחד ואפילו לריב"ק אינו בדין רק שנחשוב כאילו אחד נתקבל בוודאי כמו הלוואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה אבל לא שנאמר ששניהם נתקבלו ואם נאמר כן היה בדין בהלואה אחר הלואה לשלם מאתים ובהא ליכא למ"ד דהא אין כאן שנים על המאתים ודבר ברור הוא דכוונת הד"מ כך דוודאי גם הג"א אין כוונתו אחד מב"ד זה ואחד מב"ד זה דהא לא מהני בוודאי דהא אין כאן רק אחד על כל אחד רק כוונתו מדאמרינן יבוא ב"ד אצל ב"ד מבואר דדוקא כל הב"ד בעינן אבל שנים מב"ד ג"כ לא מהני דאף שהם בעצמן קבלו עדותן מ"מ כל שאינם ג' עדים מיקרי ולא דיינים והוי עד מפי עד. ועל זה כתב דמדברי הר"ר אברהם לא משמע כן מדלא כתב דהוי עד מפי עד רק בעדים אחרים ששמעו קבלת העדות ולא בב"ד בעצמן שקיבלו והיינו כמו שכתבתי ומ"מ כיון דבהגהת אשר"י מבואר כן וגם הנ"י סובר כן [כמו שכתב הד"מ והראי' מנ"י יתבאר בסמוך] א"כ ממילא העיקר כן ואף שכפי הנראה מד"מ וב"י דעיקר ראיית הג"א מהא דמבעי' לי' דוקא בשנים שהעידו בכל בית דין דאז אפילו מקצת מכל ב"ד מצטרף והיינו כיון שכל אחד שמע וקיבל שניהם שוב אינו צריך להעיד כלל והם יושבין לדון על פי קבלתם משא"כ כשלא העיד רק אחד בכל ב"ד בעינן שיבואו כל הב"ד ולא שנים מהן ובאמת אין מזה ראיה דהאבעי' הוא לת"ק דרבי נתן ולדידי' פשיטא דבהא לא מהני כיון שלא העידו כאחד רק בהעידו ביחד רק לפני נ' ב"ד מבעי ליה אי גם הב"ד צריך שישמעו ביחד אבל לדידן דקיימא לן כר"נ בהא נמי מהני ואין ראיה אבל מ"מ לשון האבעי' מקודם יבוא ב"ד אצל ב"ד לא משמע רק שיבואו כל הב"ד ובלא"ה אין תקנה וכן עיקר ולזה כיוון הסמ"ע שנתן ג"כ טעם דהוי עד מפי עד להורות דאפילו הדיין בעצמו שקיבל העדות כל שאינם ג' הוי להו עדים ועד מפי עד וזה ברור:

(יח) אבל אחרים ששמעו נחלקו בזה הסמ"ע והט"ז דעת הסמ"ע דאפילו אחרים ששמעו מפי עדים שהעידו לפני ב"ד אחד לא מהני דהוי עד מפי עד ודעת הט"ז דדוקא אם שמעו כל אחד בב"ד אחר אבל שניהם בב"ד אחד מהני ע"כ. ואין דבריו נכונים לפע"ד חדא דהא כתב ב"י בשם הנ"י דשנים שמעידין ששמעו מפי העדים לא מהני אבל ג' מהני ופי' ב"י דג' היינו שהם בעצמן קיבלו העדות דאל"כ אלא ששמעו מפי העדים אין השמיעה כקבלה והוי עד מפי עד א"כ מבורר מדברי הנ"י דב' אפילו קיבלו הם לא מהני דהא ליכא למימר דכוונתו שנים שקיבלו היינו שקיבלו רק הם חדא דהא פשיטא דלא הוי קבלה דאין ב"ד פחות משלשה ועוד דא"כ למה נקט בתר הכי ג' שמעידין כיון שע"כ שקיבלו ג"כ בב' מנייהו סגי ואין כאן חילוק בין ב' לג' רק אם שנים מן השוק מעידין לא מהימני אבל שנים מב"ד מהני וע"כ דסובר דאפילו בהא לא מהני ולזה נתכוון הד"מ שהביא] ראי' מדברי הנ"י הללו להך דין הנ"ל כמו שפירשתי דבריו בס"ק לפני זה דאפילו ב"ד עצמן כל שאינן ג' לא מהני שיעידו דלא כמרדכי ישן וזו היא ראי' לפי' הנ"ל בד"מ וזו היא ראיה ג"כ דהד"מ מפרש דברי הנ"י דסובר דאפילו שנים מב"ד לא מהני והנ"י מיירי להדיא שמעידין על שני עדים שהעידו ביחד וע"כ כדעת הסמ"ע דאפילו בהכי לא מהני וכיון שאין ב"ד יכולין פשיטא דעדים לא מהני כמבואר מדברי הד"מ הנ"ל דב"ד עדיפי מעדים גם בעיקר סברת הט"ז אני תמה דהא חזינן ב"ד שנתקבל ע"א לפניהם וב"ד השני מצטרפין ולא מיקרי עד מפי עד לפי שהם דיינים דנין בעצמן על פי קבלתן ואינן צריכין להעיד לפני ב"ד השני ומ"מ כתב המרדכי דשני עדים אינן מעידין על קבלה זו והשתא אם על שני עדים ביחד יכולין להעיד והיינו משום דלא מיקרי עד מפי עד שהרי ראו עדות שנחקרה בב"ד א"כ אף בע"א הרי ראו עד שנחקר בב"ד דהא ע"א ג"כ תורת קבלה יש לו דהא ב"ד יכולין להצטרף לב"ד ולא מיקרי עדים והיינו משום שנתקבל לפניהם א"כ העדים נמי כיון שהם יכולין להעיד על קבלת שני עדים מ"ש ע"א דלא ומדכתב המרדכי ישן דע"א לא מהני ממיל' מוכח מזה דסובר דאפילו על שנים אינן יכולין דעדים הוי עד מפי עד רק שדעת המרדכי ישן דב"ד יכולין כמו שכתבתי בס"ק לפני זה אבל לית הלכתא כוותיה בהא דגם ב"ד כל שאינם ג' הוי עד מפי עד ונראה דמהאי טעמא נקט המרדכי בשני ב"ד להורות דאפ"ה דוקא עדים לא מהני אבל ב"ד מהני כמו שדיקדק הד"מ מדבריו וזה ברור:

ובתומים הקשה לשיטת הסמ"ע מ"ש בנמחק שט"ח ושורף דמהני עדים והא הוי עד מפי עד. אבל באמת לק"מ דבשלמא עדים שהעידו בעל פה מה שהעידו כבר העידו אבל עכשיו אינן מעידין אבל עדים החתומים בשטר כל כמה שהשטר לא נפרע הרי הם כאילו מעידין לפנינו דהחתימה היא העדתן הילכך כשהם מעידין שראו שטר נחתם בעדים נשרף או נאבד חשבינן כאילו השטר לפנינו אם כן ממילא העדים בעצמן מעידין לפנינו שהשטר הוא העדים ומעיד אבל כאן אף שראו העדים נחשב כאילו הם לפנינו מ"מ אינן מעידין עכשיו רק מה שכבר העידו הוי עד מפי עד משא"כ בשטר כל שהם מעידין שראוהו הרי הוא כאילו לפנינו ומעיד עכשיו ודו"ק:

ועיין לקמן סימן מ"ו שם הארכתי בדינים אלו גבי קייום שטרות:

(יט (יט) וחזרו והעידו בב"ד ג'. עסמ"ע הפי' דמעיקרא העידו בפני ב"ד והלכו שנים ואח"כ לפני ב"ד והלכו שנים וכן הג' מצטרפין השלשה הנשארים מג' ב"ד ודנין וצריך לומר דלכך בעינן ב"ד ג' דאל"כ הם יצטרכו להעיד לפני ב"ד ג' והדר הוי עד מפי עד שכל שהם צריכין להעיד אף שנתקבל בפניהם לא מהני כמו שכתבתי לעיל. אך יש לתמוה דבגמ' מבואר להדיא דבשני ב"ד היתה האבעי' ולא בג' ואם כן משמע לכאורה שהם יכולין להעיד לפני ב"ד כיון שהם בעצמן היו בשעת הקבלה וזהו דלא כמו שכתבתי לעיל רק כדעת המרדכי ישן הנ"ל וצריך לומר דהאבעי' בש"ס מיירי כגון שלא הלכו שנים מב"ד הראשון רק אחד והם העידו לפני ב"ד שני והלכו שנים מצטרפין אלו הב' עם האחד הנשאר ודלא כרשב"ם שפי' שהלכו שנים מכל ב"ד דהא ליתא כיון שלא נזכר בש"ס רק שני ב"ד והטור והמחבר מיירי לפי פי' רשב"ם כמו שכתב ב"י בשמו ולכך הוצרכו לג' ב"ד. אך אני תמה למה שינו מלשון הש"ס בב' ב"ד בפרט דהוי קצת רבותא טפי. ומה שכתב עוד המחבר אבל דיין כבר הארכתי בדינים אלו לקמן סי' מ"ו ע"ש. ודברי הסמ"ע ס"ק ל"ז לא נתברר לי דמשמע מדבריו דהדיין אף שהוא אחד שם דיין עליו ולא עד כיון שנתקבל לפניו וזהו היפך מה שהוכחתי לעיל דכל שאינם ג' הוי עד ולא דיין וכן כתב הסמ"ע ס"ק ל"ד ואין לומר דהתם מיירי בע"א דהא הוא לא מחלק בין קבלת ע"א לשנים דלא כהט"ז וכן הוכחתי מנ"י דכל שאינן ג' אינן יכולין להעיד דהוי עד מפי עד וכן משמע מדברי הסמ"ע ס"ק ל"ה שכתב וכה"ג בב"ד דמשמע דוקא כל הב"ד וכן מבואר בד"מ בשם הנ"י לכן דבריו כאן צ"ע:

(כ) צריך שיעיד כל אחד על דבר שלם. דין זה אין לו שייכות לכאן דהא פשיטא דאפילו למ"ד דמהני חצי דבר בהא לא מהני דהא אין כאן עדות כלל רק על שער אחד כמו בהלואה אחר הלואה דאינו גובה לכ"ע רק מנה והכא נמי אין כאן רק שער אחד ואין כאן עדות כלל וצריך לומר דהמחבר לא נקט לה רק משום דבעי' למיתני סיפא אבל אם העיד אחד בשתי שערות דזה לא שייך רק בכת אחת דבשני כתות אין צורך לזה כיון שיש כת אחת על שתי שערות סגי ואף שברמב"ם נזכר על שני כתות כבר כתב הכ"מ שהוא ט"ס ע"ש הילכך נקט רישא נמי בכת אחת דלא מהני וזה שכתב אח"כ אפילו שנים מעידין ובהא עיקר הדין דדבר ולא חצי דבר ולא בכת אחת:

לא (א) שתי כתי עדי'. עש"ך שנסתפק בכת אחת המכחשים זה את זה אם פסולין ביחד לעדות אחרת ובאמת כבר הוכחתי לעיל סימן ל' בכמה מקומות מדברי הרמב"ם והרא"ש והמחבר דאינן נפסלין וכן מבואר להדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות גירושין. אך על המחבר יש לתמוה דפסק בהלכות גירושין כהר"ן דבעינן שיהיו מחולקין ספק קרוב לו ספק קרוב לה. ואולם לעיל סימן ל' דעתו באחד אומר יין ואחד שמן דלא בעי שבועה וע"כ משום דאף דאחד בוודאי פסול וא"כ יש לסמוך על עדות השני דהא אין לו מי שמכחישו רק עד פסול וא"כ במה נפשך יש שבועה וע"כ דאף אותו שאומר שקר כשר להכחיש חבירו מאחר שלא נפסל על פי שנים וזהו היפך דעתו בא"ה ואפשר לחלק דשאני הכא גבי ממון דכל עד בלי חבירו לא היה נאמן כלל א"כ כשהכחישו זה לזה אין כאן עדות כלל ונעשה כאילו לא העידו כלל משא"כ התם דזה העד שאומר נתגרשה לולא חבירו היה נאמן הכל וגם עכשיו אמרינן דזה שאומר