תפארת יעקב חושן משפט חלק א קג

אין כאן חיוב שבועה להכחיש העד המשקר שאם אתה אומר אמת א"כ גם השני שאנו מוציאין הממון על ידו ג"כ בספק הזה דמ"ש זה מזה וישבע להכחיש השני ג"כ וע"כ משום שאנו אומרים זה אמת וזה שקר א"כ אין מקום לשבועה אבל שישבע מדר"ח קמייתא זה יכול לישבע דמה בכך שיתברר שהעד המעיד על הק"ק שקר מחמת השבועה הא זה אנו דנין שזה שקר וחבירו בוודאי אחת שאי אפשר שישקרו שניהם והשבועה באה מכח אותו עד האומר אמת דחשיב כאילו שנים היו מעידין כן וישבע על השאר וזה שדיקדק הרא"ש מדר"ת קמייתא אבל לא שבועת ע"א והיינו כמו שכתבתי אבל בדין הנזכר לעיל אף שבועה מדר"ח קמייתא אין כאן רק להכחיש בעל המאה שלא נצטרף אבל מ"מ עדיין אני חוכך בעיקר הדין בעדים הרבה כיון דעיקר טעמא דריב"ק משום דבמה נפשך אחד אומר אמת דאי אפשר ששנים משקרין א"כ היה בדין דה"ה בה' עדים שנאמר דאחד משקר וממילא ע"כ כל הארבעה אומרים אמת דמ"ש כמו דשנים אינן משקרין כ"ש ה' ויהא הדין דישלם אלף דהוא הפחות נגד בעל הת"ק ואז ישבע מדר"ח קמייתא על הת"ק הנשארים וצ"ע בזה:

(י) והשני אומר אחר זמן הלוהו הוא לשון הרמב"ם פ"ד מהלכות עדות ודייק בכ"מ שם דכוונתו שהוא השני שהעיד אחר הראשון אבל ההלואה היתה קודם דאילו היתה הלואה אחר הודאה לא מהני דתרווייהו לאו בחד מנה קא מסהדי ע"כ. והדברים אלו מרפסין איגרי דהא קיימא לן כנהרדעי דאפי' הלואה אחר הלואה מצטרפין דפשיטא דלאו בחד מנה מסהדי. ומה שנראה ביישוב דברי הרמב"ם והוא דהטור בשם הרמ"ה כתב דלא מהני רק שיתבע שניהם כמו שכתב המחבר ס"ז אבל הרמב"ם וכן הבעה"ת לא הזכירו דין זה של הרמ"ה וברור דאי הוי סבירי להו כן לא הוי שתקי מלכותבו. לכן נראה דהרמב"ם באמת מיירי אפי' תבע אחת ואהא קשיא ליה תינח בהלואה אחר הלואה משא"כ בהלואה אחר הודאה והמלוה לא תבע רק הלואה א"כ אין כאן צירוף שני עדים כלל דאנן אמרינן אמת אומר העד שהודה לפניו אבל באמת לא היה חייב לו שהרי המלוה אומר שהודה בדבר שאינו חייב דלא מהני כדלקמן סי' מ' ע"ש ואין כאן רק ע"א על הלואה ואפי' היו שני עדים מעידין על הודאה זו לא היה ראיה שלוה רק שהודה ומטעם זה פי' הרמב"ם דהפי' הלואה אמר הודאה לא שהיתה מוקדמת בזמן רק בשעת העדות והמדקדק בדברי הרמב"ם יראה דבכלהו נקט האחד ובבבא זו נקט הראשון והיינו דמקודם לא היה הפי' שהיה הראשון באמירה רק המעשה היה הראשון ועכשיו הוא בהיפך שכוונתו שהיה הראשון באמירה שהעיד קודם אך מ"מ עדיין צ"ע בטעם הדבר ויתבאר בסמוך בס"ק שאחר זה אבל מ"מ על המחבר קשה שהזכיר לשון זה כיון דפוסק כהרמ"ה וכנהרדעי וצ"ע:

(יא) כשתבע ממנו ב' מנין עיין סמ"ע דה"ה בהלואה אחר הודאה אין צריך שיתבע ממני ב' מנין דיש לומר אמאי דרצה להלות לו הודה לו ולא נזדמן שילוה עד זמן השני וכתב שכן משמע מהרא"ש וכוונתו מדלא הזכיר רק הלואה אחר הלואה. ובאמת אין ראיה דלפי דבריהם ג"כ עכ"פ היה לו להזכיר דבזה בעינן שיתבע התובע הלואה שניה דאי בתובע הלואה ראשונה קודם הודאה הרי הוא מכחיש לעד השני אלא וודאי דסמכו על מה שכתבו גבי הלואה אחר הלואה דבעינן שיהא באופן שלא יהא הכחשה גם עיקר דבריהם תמוה מאוד שאם אתה אומר כן איך יצטרף זה העד לחייבו מנה הא יש לומר באמת העיד שאז רצה ללוות ולכך הודה אבל מי יימר שלוה אח"כ ואין כאן רק אחד על הלואה וכיון שאנו מחייבין מנה ע"כ משום דלכל אחד נתחייב בזה בבירור א"כ הוי ממילא שני הלואות ואי נימא שזה שהודה אף שהיה כוונתו על הלואה שילוה מ"מ נתחייב בה בהודאה זו בדבר שאינו חייב א"כ לעולם אין כאן הכחשה כלל שלאחד נתחייב בדבר שאינו חייב וע"כ דלא מהני כיון שאין המלוה תובע ואין כאן רק ע"א על הלואה אחת ובע"כ דלא חיישינן שהודה בלי חייוב וכיון שהודה בוודאי לוה והדר הוי הכחשה ובתומים הביא ראיה לדינ' מהא דפריך בש"ס לרב מ"ש הודאה אחר הודאה קאי דקא מסהיד האי וכו' וקשה מאי קושיא דילמא רב לא בעי כלל שיעיד זה על מה שמעיד זה רק מיירי בתובע תובע אחת והוי הכחשה לכך לא מהני משא"כ בהודאה אחר הודאה דלא הוי הכחשה ובע"כ משום דהלואה אחר הודאה קשיא ליה דהא נמי לא הוי הכחשה ורב פוסל ע"כ ואין דבריו נכונים כלל ולא עיין שם כראוי כי שם אמרינן משמיה דרב הלכה כריב"ק בקרקעות ולא במטלטלין ופי' דקרקעות הם מעידין על קרקע אחת משא"כ מטלטלין וקאמר עלה דרב לטעמיה דקאמר הודאה אחר הודאה מצטרפין הלואה אחר הלואה אין מצטרפין ועלה פריך מ"ש דהא פשיטא דטעמא דרב משום דאמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי וזה היה כוונת הש"ס דרב לטעמיה ואהא פריך מ"ש וזה ברור. לכן נראה ברור דהא ליתא ופשיטא דלשיטת הרמ"ה בהא נמי בעינן שיתבענו ב' מנין והיינו כמו דפריך לרב דמספיקא דנין . שכל אחד אומר על מנה אחרת א"כ הכא נמי אם התובע תובע אחת יש לומר מספיקא שהם מעידין כל אחד על מנה אחרת כדי שיהא הכחשה. והנה מלבד דגוף דברי הרמב"ן שפי' הקושיא משום דמספיקא דנין כן הוא תמוה מאוד דהמעיין ברש"י שם יראה שהרגיש בזה ופי' דהקושיא הוא דלרב גזירת הכתוב הוא דבעינן שיראו שניהם כאחד ודרשינן לה והוא עד שיהיה תרווייהו בחד והיינו שכל אחד יודע שחבירו מעיד על אותו שהוא מעיד ובלא"ה לא מהני דרב' פוסק במטלטלין כרבנן. אבל פשיטא דלדידן דמהני אפי' בזה אחר זה לא דנין שמכחישין ומעידין כל אחד על הלואה אחרת ואדרבא כיון שזה תובע אחת מהיכי תיתי נאמר שהם מעידין על שנים גם גוף הדבר לא אוכל להבין כלל האיך שייך לומר שאנו דנין כל אחד על הלואה אחרת הא אפילו שנים מעידין על כל הודאה לא היה יכול לגבות רק מנה אחת אלמא דתרווייהו בחדא חשיבי והאיך נאמר באחד שהם שנים. ועוד שאם באמת הודה לפני זה ולפני זה אפי' אם היה מודה לכל אחד הלואה אחרת פשיטא שהיה מחוייב לשלם עכ"פ מנה אחת שתובע ומה בכך שאחד מוכחש מבעל דין כיון שכך האמת שהודה ובהודאתו נתחייב לשלם וע"כ שנאמר שלא הודה כלל והאיך נאמר כל אחד על הלואה אחרת מעיד הלא אינם מעידין רק שהודה ואם לא הודה מה נאמר שלכל אחד לא הודה על הלואה אחרת זה לא שייך כלל ואליבא דרב יש לומר דבאמת הודה לכל אחד הלואה אחרת וגזירת הכתוב הוא דלא מהני בראיית שניהם אפי' ידוע שאומרים אמת משא"כ לדידן לא שייך זה כלל. וכן נראה עיקר דבהודאה אחר הודאה לכ"ע לא בעינן שיתבענו שניהם. אמנם בעיקר דינו של הרמ"ה יש לי מקום ספק אף שכל הפוסקים נגררו אחריו דהא כבר בארנו בס"ק לפני זה דהרמב"ם ובעה"ת לא סבירי להו כן מדסתמו ולא חילקו כלל ומה שפירש הלח"מ מה שכתב הרמב"ם אחר זמן היינו להורות אף שבא אח"כ. ולא ידענא מאי קאמר דהרמב"ם הזכיר דין זה אח"כ גם למה נקט זה רק כאן ולא מעיקרא גם למה נקט ראשון ודבר ברור הוא דכוונתו דלא כהרמ"ה לכך פי' כאן דהלואה היתה קודמת לא מטעמו של הרמ"ה דמכחיש לעדים רק דהעדאת העד אפי' אומר אמת אינו עד דמה בכך דהודה מ"מ לא נתחייב כמו שכתב הכ"מ דיש לומר דמחמת שהיה רוצה ללוות הודה כיון שגם בעל דין מודה לו דעד השתא מיירי בתבע אחת ועל זה הוצרך כאן לומר דהלואה היתה קודם רק עד הודאה היה ראשון להעיד ועל זה כתב כאן ראשון אך מ"מ צריך ליישב באמת קושית הרמ"ה דכיון דמלוה מכחיש לעד אחד הוי כמאן דליתא ואין כאן רק אחד. אבל באמת נלפע"ד דלק"מ דוודאי מה שמלוה אינו תובע רק אחת לא מיקרי הכחשה כלל דבאמת הלוה שניהם רק הוא אינו רוצה לתובעו רק אחת ומנה אחת מחל לו וליכא למימר כיון דמנה אחת מחל לו אין כאן רק אחד על מנה הא ליתא דניחזי אם היה תובעו ב' מנים היה בדין שיקח מנה אחת ומנה השנית לא היה יכול לגבות כיון שאין לו עדים. אמנם בוודאי היה לו באמת עליו חייוב א"כ אנן אמרינן שעל דרך זה מחל לו אותו חייוב ואינו רוצה באמת רק המנה היוצא לו על פי העדים ומנה השני מוחל לו א"כ פשיטא שלא מחל הזכות שיש לו בשני העדים בגביית מנה שהוא תובע שלא מחל ואותו המנה שאינו יכול לגבות על פי העדים מחל לו שלא יהא עליו שום חייוב. אמנם זהו בהודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה אבל בהלואה לאחר הודאה כיון שהוא אינו תובע ההודאה לאו כלום ואפי' הודה יותר יש לנו לומר דבאמת לא לוה והודה לפי שהיה רוצה ללוות משנאמר דלוה ומחל כיון שהוא אינו תובע ההודאה ואין כאן רק עד אחד ואין להוציא ממון מספק וכ"ש כאן דאין דנין כמכחישין כלל ואמרינן דאמת אומר רק דהודה ולא לוה לזה כתב הרמב"ם דהלואה היה קודם. ובאחת לאו דוקא דה"ה בתובע שניהם אמרינן הכי דאז ליכא למיחש למידי רק בשביל דמיירי עד השתא בתובע אחת נקיט נמי בתובע אחת רק שהיתה הלואה קודם נמצא שדברי הרמ"ה הללו במחלוקת שנויה וצ"ע לדינא. גם מהא דקאמר הלכה בקרקעות ופירש"י ששניהם מעידין על קרקע אחת מבואר דלא כהרמ"ה דהא וודאי לא מכר רק פעם אחת וכל אחד מעיד על זמן אחר דליכא למימר שכל אחד אומר בפניו הודה שמכר גם במטלטלין כן הדין וע"כ שכל אחד מעיד שמכר או נתן בזמנים מתחלפין א"כ קשה מה בכך דהם על דבר אחד הא מכחישין עצמן ובעל דין דוודאי אומר דלא לקח רק פעם אחת כדברי האחד והשני מוכחש אלא וודאי דהא לא איכפת לן לכן דין זה צ"ע ועיין בסמוך:

(יב) אחד שהלוה לו באחד בשבת. עיין סמ"ע ס"ק י"ב בהגה' והש"ך ס"ק י"ג השיג על פירושו ובאמת גם כוונת הסמ"ע כן דהא מיירי בדבר שיוכל להתברר ועל זה אמר אף שהשני אומר שיברר מ"מ כל שאינו מברר הראשון נאמן כיון שהראשון רוצה לברר מיד ודייק כן דאם אינו רוצה לברר כלל פשיטא דשקורי קא משקר וע"כ שאו' שיברר לאח"ז וע"ז אמרי' כל שאינו מברר הראשון נאמן לפי שהוא רוצה לברר מיד ואינו יכול מחמת