תפארת יעקב חושן משפט חלק א קב

וישבע שבועת התורה על השאר וכו'. דין זה צריך בירור היטב כי לכאורה יש לתמוה הרבה חדא מה שנראה מדברי הטור כמו שכתב הסמ"ע דהעד שכבר נצטרף אינו יכול לחייבו שבועה אף במאה הנשאר שלא נצטרף כיון שנצטרף בשאר והוא תמוה דהא הוא יכול להצטרף לממון שהרי אנו מצטרפין מאה הנשאר מבעל הת"ק א"כ הא כללא הוא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה והכא נמי אם היה לו צירוף לממון היה מחייב ממון ולמה לא יחייב שבועה (ובתומים רוצה לומר משום דאם ישבע זה ע"כ שנאמר שנשבע אמת א"כ האיך אנו מצטרפין אותו להוציא ממון כיון שהעיד שקר והקשה על זה למ"ד שיכול העד לפוסלו אח"כ בצירוף בעל דבר ובאמת הא לא קשיא ולא מידי דהתם בשעה שנשבע הבעל דבר אינו עד כלל ואפשר שאח"כ שיצטרך להעיד בתורת עדות לפוסלו לא ירצה באמת להעיד שקר ואם בא והעיד הרי זה כעדות מחדש משא"כ כאן שהוא סתירה מיד להוציא ממון ולישבע. אך באמת בלא"ה אין זה נכון כמו שיתבאר בסמוך גם לא יתיישבו שאר הקושיות ועוד קשה הא בתשובת הרא"ש שהביא המחבר סעיף ה' מבואר דבכהאי גוונא חייב לישבע מדרח"ק ועש"ך שהאריך בזה ובתומים פי' דמיירי שטוען שמא ואינו נכון דהא קתני מגלגל עליו השאר ואין מגלגלין בשמא רק בדבר הדומה כמו שכתב הטור סימן צ"ד גם הלשון ראובן שתבע מורה שטען ברי באופן שכל דברי הטור ומחבר תמוהין לכאורה גם קשה קושית הב"ח וגי"ת ע"ש:

ומה שנראה ברור ביישוב דברי הטור ולק"מ מכל הנ"ל הוא כך דוודאי יש להבין בגוף הדין דהלואה אחר הלואה מצטרפין דכיון שאין אנו מוציאין רק מנה אחת ע"כ שאין אנו סומכין רק על אחד א"כ קשה האיך מוציאין ממון על פי אחד דליכא למימר שאנו אומרים כיון שיש כאן שנים בוודאי שניהם אומרים אמת א"כ ישלם שניהם כיון שהוא תובע שניהם וע"כ שאנו חוששין שאחד משקר א"כ גם השני יש לחוש דמשקר והאיך מוציאין ממון על פי אחד. גם יש להבין מ"ש דבד"נ פסול עדות מיוחדת ובדיני ממונות כשר לכן נראה דוודאי עד אחד יש לחוש דמשקר לכך לא האמינה תורה אותו להוציא ממון רק לשבועה אמנם אם שנים מעידין אם אחד מעיד על חבירו ג"כ בידוע ששניהם אומרים אמת דאי אחד שקר הרי חבירו משקר ג"כ וזה אי אפשר ששנים משקרין אבל בהלואה אחר הלואה אז פשיטא דאחד יש לומר דמשקר אבל שנים פשיטא שאי אפשר שישקרו (כיון שמעידין בחייוב איש אחד שחייב לזה] אם כן מחייבין אותו מנה במה נפשך אם זה אומר אמת חייב לשלם על פיו ואם זה שקר ע"כ חבירו אומר אמת ושוב אין בחבירו חשש שקר וקם לממון ג"כ כיון דידוע שאינו משקר ואם זה משקר ע"כ חבירו אומר אמת עכ"פ בהלואה אחר הלואה הממון אינו יוצא רק על פי אחד ומכח הוכחה דאינו משקר כיון דחבירו משקר וזהו החילוק בין ד"נ לד"מ דבד"נ אפילו ידוע בבירור שהרג כגון שא' מסנהדרין בעצמו ראה כההיא מעשה דשמעון בן שטח מ"מ גזירת הכתוב הוא שלא יגמר דינו רק על פי שנים עדים א"כ בעדות מיוחדת הרי על אחד יש חשש דמשקר והשני אף שידוע שאינו משקר אין דנין על פי אחד בד"נ אף שידוע שאומר אמת הילכך בעינן שיראו שניהם כאחד ואז ע"כ שניהם אומרים אמת דאל"כ שניהם שקר וזה אי אפשר. ומעתה לפי זה הדבר ברור באם אחד אומר מנה ואחד מאתים א"כ כל עיקר מה שאנו מחייבין אותו מנה היינו לפי' שבעל דין מודה דבעל המאתים משקר ולזה אנו דנין דבעל המנה בהכרח אומר אמת שאי אפשר שגם הוא ישקר א"כ פשיטא שאי אפשר לחייבו שבועה על פי בעל המאתים שאם אתה תופסו בגדר אפשרי אף השני בגדר זה ולא בוודאי והאיך מוציאין ממון ישבע להכחיש זה ג"כ וכיון שאנו תופסין זה בוודאי אמת ע"כ משום דבעל דין מודה שזה בוודאי משקר או במה נפשך אם אומר אמת ושלם מאתים וע"כ שקר א"כ חבירו אמת ולפי זה אין מקום לשבועה כיון דמשלם ממון משום דוודאי משקר ודו"ק היטב ולפי זה דוקא לחייבו שבועה להכחיש העד על זה אמרינן דלא כיון דמשקר אבל לחייבו שבועה מכח דר"ת קמייתא פשיטא דחייב דזהו מתחייב על פי אותו עד שמחייב ממון שאנו תופסין אותו כמו שנים כיון דוודאי אינו משקר א"כ על ידו מתחייב שבועה על השאר כמו על פי שנים. אמנם זהו דוקא בכת אחת דליכא למימר מ"מ האיך ישבע על השאר דהא כשנשבע אתה אומר שאמת נשבע וא"כ העד המעיד ביותר שקר ואין כאן צירוף הא ליתא ואדרבא אנו תופסין כך שזה שקר ומכח זה אנו דנין דחבירו אמת בוודאי ולא איכפת לן במה שישבע על השאר מכח דר"ח קמייתא והעד ממילא הוא מוכחש אבל להכחיש העד השני שאנו תופסין לשקר זה אי אפשר ואינו צריך אבל ביש כאן ה' עדים א"כ שישבע להכחיש העד זה אי אפשר מטעם הנ"ל שזה שאתה תופסו לאינו אמת בוודאי אי אפשר להוציא ממון על פיו וע"כ שאתה מוציא ממון על פי השני ומכח הוכחה כיון שזה שקר זה אמת א"כ אין כאן שבועה להכחיש עד שקר ואם אתה תופסו בגדר האפשרי א"כ גם חבירו אינו בוודאי והאיך אתה מוציא ממון על פי חבירו וע"כ שזה שקר בוודאי ואין כאן שבועה ולפי זה יפה כתב הטור דדוקא להכחיש בעל המאה יש כאן שבועה אבל לא להכחיש אותו שכבר נצטרף לממון אמנם בכאן אפילו שבועה מדר"ח קמייתא אי אפשר להשביעו דבשלמא בכת אחת כעובדא דהרא"ש שפיר יש לומר כהנ"ל דמה בכך דחבירו שקר כך אנו דנין באמת ומוציאין ממון על פי השני משא"כ כאן שמדברי כולם חייב אלף ות"ק והוא נשבע על ח' מאות א"כ הרי נשבע להכחיש שני עדים כי לפי דבריו אי אפשר שלא יהיה שנים משקרין ואין מוסרין שבועה להכחיש שני עדים דפשיטא דשנים אינן משקרין וזו היתה כוונת הב"ח שהביא הש"ך לחלק בין כת אחת לשנים והרב הש"ך לא הבין יפה כוונתו לכך הקשה מה שהקשה דדל מהכא שאר העדות ולפי הנ"ל דבריו נכונים ולפי זה מיושבין הקושיות הנ"ל וגם קושיות הרב בעל גי"ת יש ליישב לפי הנ"ל ודו"ק היטב. עכ"פ ברור דחייוב שבועה להכחיש העד לעולם אין כאן בצירוף אבל מדרח"ק בכת אחת יש ולא בשני כתות כנ"ל ברור:

(ח) דנין הדבר כמכחישין להקל והמע"ה. הט"ז תמה דהא כבר כתב המחבר לעיל סימן כ"ט והרב סי' זה סוף סעיף ב' להיפך דכל מקום שיוכל ליישב דברי העדים שלא יהי' מוכחשין מיישבין אותם וזהו היפך דברי המחבר כאן ומתוך זה כתב לחלק דהיכי דהעדים מוכחשין בחקירות דנפסלים יש לדון שאינן מכחישין משא"כ כשמכחישין בבדיקות ובזה תמה על הסמ"ע שכתב לעיל ס"ק ח' ביין ושמן דאפי' בסתם דנין כמכחישין דהתם דהוי חקירות אין דנין כמכחישין ובתומים ס"ק י' האריך להקשות ואין צורך להאריך ולדחות דבריו כי כבר כתבתי לעיל סי' כ"ט דאפי' במקום דצריך דו"ח דיכולין לחזור לאחר כדי דיבור קודם דו"ח מ"מ היינו דוקא לחזור מהעדות שבאו להעיד אבל לחזור מביטול העדות פשיטא דאין יכולין כיון שנתבטל העדות כבר נגמר ואין צורך עוד דו"ח ע"ש ובזה בטלו כל דבריו שם ורוב דבריו כאן ודו"ק. אמנם בגוף דברי הט"ז מלבד מה דבלא"ה לק"מ על הסמ"ע לפי מה שבארתי לעיל ס"ק ה' לדעת הרמב"ם ומחבר דכת אחת המכחשת זה לזה אינן נפסלין אפי' להעיד ביחד לשאר עדות כיון שלא נפסל על פי שנים א"כ ממילא באחד אומר יין ואחד אומר שמן דנין כמכחישין דהא אינן נפסלין כלל ואפי' בספק משא"כ שני כתות וזה ברור ולפי זה יש לומר דהר"ן באמת לשיטתו אזיל כמו שכתב הש"ך בשמו לקמן ריש סי' ל"א דפוסל כת אמת ג"כ לכך כתב דגם כת אחת מתרצין אבל הסמ"ע קאי בשיטת הרמב"ם לכך כתב דדנין כמכחישין. אך באמת בלא"ה אין כאן מקום לקושית הט"ז גם לכל מה שהאריך התומים בזה כי החילוק בזה הוא דוודאי כל מה שאנו נוכל ליישב דברי העדים שלא יהיה כסותרין עצמן או זה את זה אנו דנין דהם מעידין בשוה אך זהו אם לא נידון כמכחישין יהא עדות שניהם עדות אחת בשוה אז יותר טוב לדון שמעידין עדות אחת משנאמר דהם מוכחשין אבל אם יש לפנינו שני דרכים האחד שהם מוכחשין והשני שאומרים עדות אחרת מחדש בזה פשיטא דבסתם אי אפשר להוציא ממון בזה שנאמר דהם מעידין עדות מחדש כל שלא נתברר אותו עדות בוודאי וזהו ביין ושמן שאם אין אתה דן כמוכחשין נצטרך להמציא עדות מחדש שהלוהו שמן בזמן אחר מה שלא נזכר בדברי העדים ומתוך זה נוציא ממון פשיטא דאין מוציאין ממון בספק משא"כ כל היכי שאנו יכולין להשוות העדים בעדות אחת שלא יהיו מוכחשין אנו עושין וסרו כל הקושיות בזה ודו"ק היטב:

(ט) ומשלם ק"ק. עסמ"ע ס"ק י"ט דבכאן אי אפשר לומר שכיון שנצטרף לממון לא יחייב שבועה דהכא אין כאן מיוחדת וכו'. אבל לפי מה שכתבתי לעיל ס"ק ז' אין צורך לזה דדוקא שבועה להכחיש העד לא שייך על ידי צירוף כיון שאנו דנין על הממון שכיון שזה שקר ע"כ חבירו אמת א"כ