תפארת יעקב חושן משפט חלק א קא

מבואר להיפך שכתבו שם וז"ל דאלו שתקו ולא אמרו באח' בתשרי הלוהו רק הכחישו ואמרו לא בא' בניסן הלוהו אי אתה מודה דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולא הוי דינו אפי' כע"א אפי' בשבועה לא מחייבו והשתא דאמר בתשרי הלוהו מחשב עד קמא עד [בתמיה] אלא וודאי דעד ראשון לא חשבנא ליה עד והוי דינו כע"א דאתא לשבועה ע"כ והשתא אי ס"ד דכוונת חכמי לוניל שכל א' מכחיש את חבירו ומ"מ מחייבי שבועה דמה נפשך אחד אמת כמו שהבין התומים אם כן מה זה שחילקו בין עד ראשון לשני ומה נפקא מינה בין ראשון לשני הא שניהם שווין והשבועה באה ע"י הראשון כמו ע"י השני ובע"כ דחכמי לוניל מיירי שהעד הראשון פשיטא דמעיקרא לא העיד שלא הלוה בניסן או באייר דהא עדיין לא הועד כלל שלוה אז רק הוא העיד מה שראה הוא ועל זה בא השני והכחישו שלא לוה אז רק בזמן אחר ולא חזר הראשון להכחיש השני ועל זה כתבו דראשון אינו עד שהרי הוכחש ועד אחד בהכחשה אינו כלום אבל השני שלא הוכחש מחייב שבועה:

איברא דלענין דינא נלפע"ד ברור דדין זה תלוי במה שנסתפק הש"ך לקמן ריש סימן ל"א בכת אחת של עדים המכחישין זה את זה אי נימא כמו דבשני כתות אחד מזו ואחד מזו פסולין לשאר עדות הכא נמי בכת אחת אותה הכת פסולה לשאר עדות או נימא דוקא בשני כתות אחד מזו ואחד מזו הרי יש כאן אחד המוכחש משנים בוודאי ופסול אבל כת אחת אותה הכת יכולה להעיד ג"כ שהרי אפילו זה ששיקר לא נפסל על פי שנים וכשר להעיד ע"ש. ולפי זה יש לפשוט זה וגם דין הנ"ל והוא דאי נימא דכת אחת כשירה לכל עדות ולא נפסלה רק לעדות זו והיינו כיון שלא הוכחש על פי שנים א"כ הכא אין כאן במה נפשך לחייבו שבועה דוודאי אחד אומר אמת דליתא דהראשון שאומר בניסן הלוה ובא זה ומכחישו שלא הלוה בניסן הרי אין כאן עד המחייבו שבועה על הלואת ניסן כמו שכתבו חכמי לוניל אמנם אף אם נימא שזה שיקר בהלואת ניסן לא נפסל לשאר עדות שהרי לא נפסל ע"פ שנים א"כ כשהעיד השני על הלואת תשרי יכול הוא להכחישו שהרי הוא עד כשר אף ששיקר קודם א"כ הרי אין כאן שום עד לחייבו שבועה שיש מקום לומר ששניהם משקרין ואין לומר במה נפשך אחד שאומר שקר האיך יכול הוא להכחיש וממילא השני כאלו לא הוכחש כלל ליתא דהא עדיין כשר הוא וכמו שיכול להכחיש אחר אף אם בבירור שקר העיד דהא כת זו אחד בוודאי שקר וכשרין לשאר עדות א"כ ממילא יכול להכחיש השני וזה ברור אבל אי נימא דכת אחת אינו יכולה ג"כ להעיד בעדות אחרת כיון דחד העיד שקר פסול א"כ הכא יש כאן שבועה במה נפשך אם הראשון אמת מתחייב על פי הראשון ואם הראשון משקר הרי פסול לעדות והאיך יכול הוא לחזור ולהכחיש השני א"כ במה נפשך אחד משקר ואותו שמשקר אינו יכול להכחיש והרי יש כאן אחד כשר בלי שום הכחשה רק בהכחשת עד פסול דלאו כלום הוא נמצא כיון דדעת הרמב"ם ומחבר דאין כאן שבועה ממילא מוכח דכת אחת כשרין לכל עדות כיון שלא נפסלו על פי עדים וכן מורה באמת דעת המחבר לקמן שלא כתב רק בשני כתות אבל בכת אחת לא הילכך העיקר דאפילו תובע שניהם אין כאן שבועה כדעת הסמ"ע ומחבר:

ו) וזה תובעו שניהם כו' דין זה תמוה מאוד דהיכי דמי אי בשאין מכחישין זה את זה ולכך מצריך שיהא תובע שניהם דאל"כ ממילא הוי הכחשה דהא אחד אמר שקר הא ליתא דהא בש"ס מבואר להדיא דהך דינא דנהרדעי מיירי במכחישין דהא אמר כמאן כר' יהושע בן קרחה אימר דאמר היכי דלא מכחשי היכי דמכחשי מי אמר ועלה קאמ' כרשב"א מבואר הוא דמיירי במכחישין וא"כ לאיזה צורך צריך שיהא הוא תובע שניה' ומאי הועיל בזה כיון דמ"מ הם מעידין בהלואה א' ומכחישין עצמן ומ"מ כשרין משום דאמרינן דלא דייקי א"כ ה"ה בתובע אחת והב"י כתב דהוא לפי שיטת הרמ"ה שכתב גבי מילתא דריב"ק דבעינן שיתבע שניהם הא ליתא דהתם מיירי באינן מכחישין עצמן דאי מכחישין התם פשיטא דאין מצטרפין דהוי הכחשה בחקירות ועל זה קאמר דבעינן שיקבע שניהם אבל הכא דאפי' מכחישין לא איכפת לן מה צורך שיתבע שניהם ומ"ש הסמ"ע דאל"כ העד מוכחש מפיו ולא ידענא מאי קאמר דאפי' תובע שניהם הוא מוכחש מעד עצמו וע"כ דלא איכפת לן בהכחשה זו כיון שאינה בחקירות א"כ ה"ה בבעל דין עצמו דמ"ש גם אני תמה דהא בבעל התרומות שער ס"ו מבואר להדיא בשם רבינו אפרים ז"ל הביאו הב"י גופא דאפי' אינו תובע רק אחת הדין כן לנהדרעי גם הרמב"ם לא הזכיר זה כלל מבואר דאינו מחלק כלל ומהאי טעמא השמיטו המחבר ג"כ ובתומים כתב דכוונת הטור דקשיא ליה קושית רבינו אפרים דהא הוי טענו חיטין והודה בשעורין ועל זה תירץ דתבעו שניהם דלא שייך מחילה ע"כ ואין דבריו נכונים כלל דהמעיין בבעה"ת יראה שלא הקשה רבינו אפרים רק לפי מה דסליק אדעתיה דהך עובדא דר' אמי היתה שהיה תובע שמן ממש רק ר' אמי צירף אותן לדמי ואהא קשיא ליה דהוי טענו חיטין ועל זה מסיק דאיכא דמפרש שהיה תובעו דמי והשתא לא קשיא דהאיך שייך מחילה כיון שתובעו דמים והוי ליה כדמי עבד גדול ועבד קטן דלא שייך מחילה כלל וכמו כן במנה שחור ולכן לא קשיא ליה לרבינו אפרים כלל דמה בכך דהמעות היה שחור או לבן הלא עכשיו מעות סתם תובע רק שהוא אומר שהלואה היתה מנה שחור או לבן אבל עכשיו לפרעון מעות תובע והרי זה ממש כטענו דמי רק קושית רבינו אפרים על שמן ויין לפי מה שמפרש דתובעו שמן ממש ואהא קשיא ליה למה צירפן לדמי ואהא קאמר דבאמת תובעו דמי וא"כ הטור דמפרש להדי' שתובעו דמי שמן או יין פשיטא דאין מקום לטענו חיטין כאן וזה ברור. גם מה שכתב דמה שתירץ ר"א מתחילה דהתם קאמר לא לויתי היינו לשיטת הרמ"ה דהטעם משום משטה ועל זה כתב דהטור לשיטתו משום מחילה והנ"י לשיטתו ע"ש לא דק כלל ופשיטא דלאו לטעמא דמשטה קאי דוודאי יש להבין בעיקר הקושיא שאני הכא שיש עדים וע"כ דקושיתו דבטענו חיטין פטור אפילו יש עדים וזהו אינו לטעמא דמשטה דלא שייך כלל ביש עדים וע"כ דלטעם מחילה והודאה מקשה. אמנם גוף תירוץ ר"א צריך ביאור דמה בכך דאינו אומר לא לויתי סוף סוף מחל או הודה וצריך לומר דסובר כשיטת הרמב"ם דבאומר איני יודע אם חיטין או שעורין חייב אף דסובר ג"כ טעם הודאה א"כ ה"ה בטוען להד"ם ויש עדים ודו"ק היטב. ועיין לקמן סי' פ"ח עכ"פ ברור דליתא לדברי התומים בזה ודינו של הטור צ"ע וכן נראה להלכה כיון דבעל התרומות ורבינו אפרים כתבו להדיא אפי' באינו תובע רק אחת והרמב"ם ג"כ לא הזכיר חילוק זה גם מהש"ס משמע להיפוך א"כ הכי נקטינן דאפי' תובע אחת מצטרפין. אמנם נראה לפע"ד ליישב דעת הטור בדרך אחר דוודאי יש להבין בטור בין לדעת הע"ש שהביא הסמ"ע ס"ק י"א דבמנה ומאתים צריך יותר שיתבענו שניהם בין לדעת הסמ"ע דאין חילוק עכ"פ קשה על הטור דגבי מנה שחור ולבן הזכיר שיתבענו שניהם ואח"כ גבי מנה ומאתים לא הזכיר שיתבענו שניהם וליכא למימר שסמך לו על מה שהביא קודם דהא בתר הכי הביא דין דיין ושמן הזכיר שיתבענו שניהם וזה של מנה ומאתים הזכיר באמצע שני הדינים של מנה שחור ולבן ושל יין ושמן ולא זכר שיתבע שניהם. לכן נראה בכוונת הטור לפי מה שכ' ב"י ובכ"מ דלכך פסקו הפוסקים כנהרדעי משום הך ברייתא דרשב"א דהוא כמותם גם ר' יהודה גופא פסק בב"ב כרשב"א לכך פסקו כנהרדעי ולא כרבא. והנה התוס' שם הקשו באמת לרבא דסובר דרב יהודה לא אמר במנה שחור ולבן הא ר' יהודה אית ליה ברייתא דרשב"א בב"ב וכתבו דליכא למימר דרבא סברא דנפשיה קאמר ולא לר"י דא"כ הוי ליה למימר והאלהים אמר ר"י אפי' במנה שחור ולבן כדרך האמוראים בכל הש"ס ותירצו דרבא סובר דיש חילוק בין מנה שחור ולבן למנה ומאתים ובאמת החילוק מבואר דהתם גבי מנה ומאתים באותו מנה שאנו מוציאין אין כאן שום הכחשה ושניהם שווין כמו שפירש"י שם וכ"ש לפי מה שהעליתי בס"ק לפני זה דכת אחת המכחישין זה את זה כשרין לשאר עדות א"כ אותו המנה הנוסף הוא ענין אחר ואפי' מכחישו בהכי כיון דלא מכחישו במנה הראשון מצטרפין דכשרין הן ואפשר דבהא גופא פליגי נהרדעי דהם ס"ל דפסולין לשאר עדות ומזה דייקי דאפי' מכחישו מצטרפין] משא"כ במנה שחור ולבן שהם מכחישין עצמן באותו מנה שאנו רוצין להוציא שפיר אין מצטרפין וכ"ש אם הוא אינו תובע רק אחת א"כ על המנה הנשאר אין ע"ז תורת עדות כלל ואפי' אי נימא דמפסלי לשאר עדות היינו בעדות המועלת משא"כ כשכבר הודה בעל דין שאין לו רק מנה אין על מנה הנוסף תורת עדות ואפי' מי ששיקר לא נפסל ולפי זה ממילא אין ראיה מהך ברייתא כלל. וכן ממה שפסק ר"י כהך ברייתא דרבא נמי מודה בזה וא"כ עדיין יש מקום לומר דהלכה כרבא ומר' אמי אין ראיה כיון דמברייתא אין ראיה לעולם הלכה כבתראי ורבא הוא בתרא לגבי ר' אמי ומהאי טעמא באמת פסק הטור כרבא הילכך במכחישין זה את זה לא מהני אפילו תובע רק אחת אמנם באינן מכחישין בזה גם רבא מודה דהא קיימא לן כריב"ק דהלואה אחר הלואה מצטרפין רק לפי שדעת הטור כהרמ"ה דגם בהך דריב"ק בעינן שיתבע שניהם דאל"כ בעל דין גופא מכחיש לכך הזכיר הטור שיתבע שניהם אבזהו הכל לרבא אבל לנהרדעי מודה דאפילו מכחישין ותובע אחת מצטרפין הילכך גבי מנה ומאתים לא הזכיר שיתבע שניהם משום הך ברייתא דרשב"א ור"י גופא סובר כן בב"ב וגם רבא מודה כנ"ל בכוונת הטור אבל מ"מ לדינא כיון דרוב הפוסקים פסקו כרבא ממילא אפי' מכחישין ותובע אחת מצטרפין ודו"ק היטב (ז) ראובן תבע משמעון אלף ות"ק זהו' וכו' עד ישלם ת"ש