תפארת יעקב חושן משפט חלק א ק

מאוחר בש"ס לכן נראה ברור בכוונת רש"י כך דקשיא לי' באמת מאי פריך מהך ברייתא כיון דאם באו לפנינו לכתוב שטר ורוצין לאחרו הרשות בידם ושטר גמור הוא א"כ האיך יעלה על הדעת עכשיו לפסול העדים ולמה לא נימא מאוחר הוא משא"כ כשהכחישו בדו"ח שפיר יש לומר דעדותן בטילה והאיך מדמה זה לזה ואם באו להקשות מגוף הדין דמאוחר כשר א"כ משנה מפורשת היא בשביעית) ועוד קשה מאי פריך משטר שאני התם דעדים אחרים מעידין עליהם שהיו עמהם ביום פלוני ורוצים לפסלם ולהזימם ומעתה ניחזי אם היו העדים לפנינו והיו מעידין שהיו מאוחר פשיטא דהוו מהמני ולא הי' כאן הכחשה כלל ועכשיו שמעידין אחרים לפסלם תהא הכחשה הא פשיטא שיש לנו לדון עידי השטר כאילו הם לפנינו ופשיטא דלא משוי נפשייהו רשיעי והיו אומרים האמת שהוא מאוחר א"כ מאי הכחשה יש כאן אבל אם העדים בעצמם מכחישים בדו"ח פשיטא דפסולים אבל התם הם בעצמן לא הוכחשו כלל רק אחרים מכחישים אותם ופשיטא שיש לדון כאילו עידי השטר לפנינו ואומרים מאוחר הוא וכ"ש אם הם באמת לפנינו אז לא היה הכחשה כלל ובשעה שחתמו היה החו"ד על נכון דעדים החתומים כמו שנחקרה בב"ד דמי משא"כ כשהם מוכחשים בעצמם בדו"ח ודו"ק היטב ומטעם זה פירש"י דהמקשה דייק מלשון הברייתא כנ"ל דקמש"ל רבותא אפי' היכי דליכא למימר שנתאחר זמן השטר כגון שמודה הלוה שבזמנו נכתב ומ"מ השטר כשר והיינו שאנו אומרים שהשטר באמת נכתב במקום המזימים והם כתבו בשטר מקום הלואה שהיתה קודם במקום אחר. והשתא הקושיא כך דוודאי מכח אותן העדים אין לפוסלם דיש לומר דהמעשה היה כך מ"מ כיון דבעינן דרישה וחקירה בדיני ממונות ה"ה בשטר בעינן דו"ח בכתיבת השטר שלא יהא בו הכחשה והשתא העדים בעצמן מכחישים עצמם שהרי השטר באמת נכתב במקום המזימין והם כתבו מקום אחר וע"כ שאנו מתרצין דבריהם דמקום הלואה כתבו ואף דבאמת אין לעשות כן ופשיטא דלא עבידי למיטעי בהכי מ"מ אנו מתרצין דטעו בהכי וכתבו ובדיעבד כשר וא"כ בכל העדים למה לא נתרץ דבריהם דטעו אפילו במקום דלא עבידי למיטעי ולא הוי הכחשה ומזה דייק שפיר דלא בעינן דו"ח משום דאפי' מכחישין אמרינן דטעו ואפי' בדבר דלא עבידי למיטעי והשתא ממילא מבואר כדעת הרמב"ן דלפי זה דמשני אפי' בהוכחשו כשר דאל"כ אכתי תקשי הא הוכחשו בדבר דלא עבידי למיטעי כלל ונימ' דהם מוכחשין בעצמן והשטר פסול וע"כ דאפי' מוכחשין לא איכפת לן כיון דלא בעינן דו"ח כלל והשתא פשיטא דלק"מ מה שהקשה בתומים בהזמה דהתם פשיטא דלאו מתורת הזמה אתינן עלה דוודאי יש לומר שהשטר נכתב באמת במקום המזימין ואין כאן הזמה רק מכח הכחשה באנו לפוסלו דמכח זה בא הכחשה שכתבו מקום אחר שלא נכתב באותו מקום כלל ועל זה אנו דנין וכיון דלא בעינן דו"ח לא איכפת לן בזה גם בלא"ה אני תמה על קושיתו מהזמה דהא פשיטא דלק"מ דקיימא לן הזמה שלא בפניהם לא הוי אלא הכחשה והכא פשיטא דמיירי שאין עידי השטר לפנינו [וכ"ש לפי הבנתי] וא"כ חזר הדין להכחשה ולא איכפת לן לשיטת הרמב"ן וזה עכ"פ ברור דלשיטת רש"י יש כאן ראיה ברורה להרמב"ן ומ"מ לפי מה שכתבתי בס"ק לפני זה לדעת הריב"ש א"כ ממילא גם הרמב"ן ז"ל לא אמרה רק בד"מ אבל בעידי גיטין וקידושין פשיטא דאם הוכחשו בחקירות עדותן בטילה דאין כח בחכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה כמו שבארנו שם ואף שכפי הנראה בוודאי לא נתכוין הרב בעל שב יעקב להנ"ל מ"מ הדברים בעצמותן נכונים ודברי הרמב"ן מוכרחין. ובפשיטות ג"כ יש להביא ראיה להרמב"ן דיש להבין מאי פריך משטר הא בשטר באמת לא בעינן דו"ח שהרי אנו דנין שלא על פי העדים ואפי' אינם לפנינו דהוי כמו שנחקרה אלמא אף דחשבינן להו בחזקת כשרות מ"מ פריך שאם הוכחשו אינו בדין שיהיו כשירין א"כ לפי מה דמשני ע"כ צ"ל דלא בעינן כלל ואפי' הוכחשו דאל"כ הקושיא במקומה ודוק. אך העיקר הוא כמו שכתבתי מקודם דבשטר עיקר חו"ד דידהו הוא כתיבת השטר וחתימתו וכיון שכתבו מקום אחר מה שלא נכתב באותו מקום היינו הכחשה דידהו והוי ממש הכחשה בדו"ח וזה ברור (ד) עדותן בטילה. הרב ב"י בתשובה נסתפק בג' עדים ואחד מכחיש לשנים אם העדות בטל בחקירות כמו בד"נ או לא נלפע"ד לפי מה שכתב הש"ך ס"ק ה' ולקמן סי' ל"ג ס"ק ט"ז דלכך אם הוכחשו בחקירות בד"מ פסולין משום דידעינן בבירור שאינו יכול להזימם א"כ ממילא באחד המכחיש לשנים העדות כשר בדיני ממונות כמו שאבאר והוא דוודאי יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בדיני נפשות אם מכחיש פסול ואם אמר איני יודע כשר דהא בגמרא אמרינן לה דלא כר"ע דמקיש שלשה לשנים אבל הרמב"ם דמקיש שלשה לשנים ופסק כר"ע אין לדין זה שורש ועיין בלח"מ מה שדחק ליישב גם בתומים ס"ק ג' האריך ליישב דברי הרמב"ם ודבריו דחוקין שיהא הכוונה דלא כר"ע כר"י אליבא דר"ע מה דלא נזכר כלל בפי' דר"י פליג ועכ"פ היה לו לומר וכרבי אליבא דר"ע דכן הלכה באמת ומה לו להזכיר ר"י שאינו להלכה באמת אבל לפעד"נ פשוט דוודאי יש להבין לפירש"י דקאי אמה שנים אין נעשין זוממין עד שיזומו כולם לא היה לו להזכיר ר"ע דהא עיקר בעל מימרא זו הוא ר' שמעון כמו שהקשו התוס' שם ומטעם זה פירשו התוספ' דהנמצא אחד מהן קרוב עדותן בטילה קאי וזה לא סבירא ליה לרמב"ם דבאינו יודע לא מיקרי פסול לבטל העדות כמו שפירש"י שם וא"כ קשה באמת קושית התוספות דלא הוי לי' למימר ר"ע רק ר' שמעון לכן נראה לפע"ד דהתם יליף ר' שמעון מדכתיב על פי שנים או על פי שלשה אם על פי שנים מתקיימת העדות על פי שלשה מבעי ומזה דייק דקרא קמ"ל מה שנים בעינן שיזומו כולם כמו כן שלשה עד שיזומו כולם ור' עקיבא קאמר התם לא בא הכתוב להקל עליו אלא להחמיר ולעשות דינו כיוצא באלו ופירש"י התם וז"ל לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה וכו' וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתב והנה עד שקר העד ולא בא אלא להחמיר עליו שלא תאמר הואיל ובלאו הוא היתה העדות מתקיימת לא יעשו בו דין הזמה קמ"ל עכ"ל. מבואר מפירש"י דר"ע לא דייק מקרא דבעינן שיזומו כולם רק מסברא ידעינן לה כיון שכולם כאחד העידו רק ר' שמעון דייק לה מקרא דסובר דמסברא לא ידעינן לה רק מיתורא דקרא ומעתה ניחזי הנפקותא שיש בין ר"ע לר' שמעון דלר' שמעון דמסברא אינו בדין דבעינן שיזומו כולם אף שכולם עדים אם כן אם אחד אומר איני יודע בחקירות ושנים מעידין ברי לר"ש העדות כשרה שהרי כל הלימוד הוא משנים וא"כ שנים דבעינן שיזומו כולם הכוונה באפשר להזים כולם דאם אחד אומר איני יודע בלא"ה פסול שאין כאן רק ע"א וע"כ שטענו ברי בחקירות ולא הוזם רק אחד ועל זה קאמר דלא מהני ואף הוא אינו מוזם אבל מ"מ גוף העדות כשר שהרי יש בו דין הזמה כשיזומו שניהם כמו כן גבי שלשה ג"כ בוודאי לא מהני הזמה רק שיזומו כולם אבל דוקא אם יכולין להזים כולם שכולם אמרו ברי אבל אם אחד אומר איני יודע שאי אפשר להזימו לא איכפת לן והשנים הנשארים נעשו זוממין שהרי לא היה מהראוי להזים רק שנים וזה שאומר איני יודע בחקירות לא מיקרי קרוב ופסול לבטל העדות הנשאר כי איני יודע בחקירות לא מיקרי קרוב ופסול רק שאינו יכול להזימם וכיון שנשארו שנים שיכולין להזימם שוב לא איכפת לן ואי משום שאף אותן השנים לא יוכלו להזימם דבעינן שיזומו כולם על זה אמרינן כמו שכתבתי כיון דלא מוכח רק מקרא וקרא ע"כ מיירי שאותו שאינו ניזם ראוי להזים כמו שנים משא"כ אם אמר איני יודע ודו"ק. וכל זה הוא לר' שמעון דיליף לה מקרא ולא מסברא משא"כ ר"ע דקאמר דלא צריך קרא כלל רק מסברא כיון שכולם העידו שזה הרג את זה ע"כ צריך שתהא הזמה שתברר על ידה שכולם העידו שקר כל מי שהיה עד כמו שפרש"י דכתיב והנה עד שקר העד א"כ ממילא בא' אומר איני יודע כל העדות בטל במה נפשך אם אתה אומר שאיני יודע אינו בעדות כלל א"כ הוי ליה כנמצא אחד פסול וע"כ שהוא ג"כ בכלל עדות ושאינו ראוי להזימו לא אכפת לן כאן כיון שראוי להזים השנים א"כ קשה הא גם השנים אינן ראויין להזימם כיון דסברא הוא שהעדים המזימין צריכים לברר שכל מי שהעיד בכאן העיד בשקר א"כ לזה אינן יכולין לברר וכל העדות פסול מצד הסברא וזהו הפי' בש"ס דקאמר דלא כר"ע דלר"ע דמקיש שלשה לשנים מצד הסברא ראוי הוא דבאחד אומר איני יודע בטיל כל העדות ולזה הרמב"ם פוסק באמת כר"ש דמקרא ילפינן דבעינן שיזומו כולם לכך פסק כאן ג"כ דעדותן כשירה ולכך הזכירו ר"ע דוקא ולא ר"ש דלר"ש אתי שפיר ולק"מ על הרמב"ם. ובהכי ניחא דפסק הרמב"ם דאם מכחיש כל העדות בטל ועיין בכ"מ שדחק מנין לו ולפי הנ"ל ניחא דדוקא איני יודע דהפסול בא מכח הזמה על זה נאמר שהרי נוכל להזים השנים ולא בעינן שיזומו כולם בכהאי גוונא דקרא לא איירי בהכי אבל בהכחשה דאף בבדיקות פסול ואין הטעם משום הזמה א"כ מ"ש שנים או ג' כיון שהכחיש נעשה פסול ומבטל כל העדות ולפי זה ממילא בד"מ דאע"פ בהכחשה לא נפסלו רק בחקירות ולא בבדיקות וכל הטעם בין בהכחשה בין באינו יודע משום הזמה א"כ ממילא בהכחשה דינו כאומר אינו יודע בדיני נפשות דאנן דקיימא לן דהא דבעינן דיזומו כולם מקרא ילפינן כר"ש אם אחד אומר איני יודע העדות מתקיימת בב' הנשארים ודו"ק:

(ה) עדותן בטילה שהרי הוכחשו בדרישה. עסמ"ע סק"ח דאפילו שבועה נגד העד אינו צריך ואפי' תבעו שניהם. ובתומים תמה זה דמדברי בעה"ת בשם חכמי לוניל מבואר להדיא דשבועה. צריך נגד העד ע"כ ואין דבריו נכונים ואדרבא נראה לפע"ד ברור דמחכמי לוניל