תפארת יעקב על גיטין צט

אך בלא"ה נראה לפע"ד דבר ברור ועיקר דלא מהני כתיבה במחובר מטעם אחר, והוא דדוקא אי כותב גט ונתנו בחצר ומקנה לה החצר הרי הגט מונח בחצירה ומתגרשת כאילו נתנו לידה כמ"ש התוס' לעיל אבל כתבו במחובר לקרקע כיון דא"י ליתן כולו בתורת גט דבגט בעצמו לא מהני שום הקנאה רק נתינה לידה כמבואר בירושלמי הנ"ל דלא מהני מוסירה בפרה אף דבמקח ניקנית עיי"ש וכ"ש קנין אחר תדע דמתגרשת בע"כ ואין קנין בע"כ כלל רק הנתינה היא הפועלת הגרושין לא הקנין וקרקע אי אפשר ליתן ואי יכתוב לה שטר מתנה שתתגרש מתורת חצר ג"כ אי אפשר, דבמה נפשך אי יכתוב לה על כל הקרקע גם על המקום הגט הרי מקנה לה הגט בקנין בשטר מתנה ולא מהני, ואי שיקנה לה הקרקע חוץ מקום הגט רק שתתגרש מכח מה שהגט בחצירה, זה ג"כ אי אפשר כיון דמקום הגט קרקע הוא, בפני עצמו הוא עומד ומקום הגט שלו הוא ולא שייך לומר דקרקע מונח בקרקע והוי כשני אנשים לזה קרקע זו ולזה קרקע זו וכל קרקע בפני עצמה עומדת ולא שייך לומר של זה מונח בשל זה שיקנה בתורת חצרו, ומהאי טעמא נמי ביד עבד וקרן הפרה אי אפשר רק שיתן לה כולו בתורת גט אבל לכתוב לה שטר על העבד והפרה אי אפשר דלהקנות כולו אף מקום הגט, אין אשה מתגרשת בשטר מתנה על הגט רק בנתינה לידה ואי יכתוב שטר מתנה על העבד והפרה חוץ היד והקרן, ג"כ לא מהני כיון שהעבד חצר הוא הרי מקום הגט ג"כ חלק מחלקי החצר הוא ועומד בפני עצמו ושייך לו והשאר שלה וזה ברור:

ועל דרך זה ג"כ מיושב כל הנ"ל דהך דמתניתין דלעיל בקרן הפרה ויד העבד הכתיבה היתה בהכשר שהרי כתב על דבר הראוי ליתנו לה רק משום מחוסר מעשה פסול, אבל בהך משנה דמחובר לולא שנכתב על מחובר דלא היתה הכתיבה בהכשר שכתב על דבר שאינו ראוי ליתנו כמות שהוא בעת כתיבה ואנן וכתב ונתן בעינן שיהא הכותב בר נתינה והגט בר נתינה אבל אי היתה הכתיבה בהכשר אפי' חיברו ותלשו אח"כ לא איכפת לן כיון שלא נעשה בו מעשה שנשתנה הגט ממה שהי' בעת כתיבה כמש"ל , וכן בהך דעציץ נקוב אתי שפיר דשקיל ויהיב לה ניהל' אפי' בלי פסיקת יניקה כיון שיכול ליתנו מידו לידה לא איכפת לן כלל מחובר לקרקע הכל כנ"ל, רק בזה חלוק דרך זה מדרך הראשון לענין תלוש ולבסוף חיברו דאי נימא דהוי בתלוש יש לומר דכאן ג"כ כשר בכתב על מחובר כזה דכיון דהוי בתלוש הוי הגט כמונח על הקרקע וכיון שכתב לה שטר מתנה על הקרקע תוכל להתגרש מתורת חצר והגט כמטלטלין המונחים בחצר אבל אי נימא דהוי כמחובר ממילא עומד בפני עצמו ואינה מתגרשת בזה מתורת חצר כנ"ל:

שם עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הרשב"א ז"ל דיקדק מכאן שני דברים חדא דתלוש ולבסוף חיברו לענין גט הוי כמחובר בר ועוד דמחוסר קציצה אינו פוסל רק אי בעת כתיבת הגט הי' מחוסר מעשה זו אבל חיברו ותלשו בין כתיבה לנתינה כשר, והיינו משום דקשיא לי' כיון דכתיבתו בתלוש היאך אפשר לחתימתו שתהא במחובר וע"כ שחיברו אחר כתיבה א"כ מוכח דתלוש וחיברו הוי כמחובר בגט גם מוכח דמכח כתיבה לא איכפת לן כיון שבשעה שנכתב לא הי' מחוסר כלום רק מכח חתימה פסול שבשעה שנחתם הי' מחובר ומחוסר קציצה, וכתב אף דבירושלמי מבעי' לן בהא, בש"ס דילן פשיטא להו כנ"ל, ע"כ דבריו:

ותמהני עליו חדא כיון דעיקר דיוקו של הרב ז"ל הוא ממשנתינו מלישנא דר"י דנקט כתיבתו וחתימתו, א"כ היאך מבעי' להו בירושלמי תפשוט ממתניתין וע"כ דאיכא למידחי ממתניתין א"כ היאך ניקום אנן ונידוק ממתניתין מה דבירושלמי לא משמע להו למידק הכי ובש"ס דילן לא הוזכר להיפך ועוד דעיקר ההכרח שהכריח הרב ז"ל אינו הכרח כלל מכמה טעמים כמו שכתבתי לעיל דף ד' ע"א בד"ה עד שתהא, ועוד שאני אומר דלר"א דס"ל ע"מ כרתי וע"ח אינן רק לראי' בעלמא שמא ימותו ע"מ א"כ כמו דקי"ל בשט"ח דאין כותבין שטר למלוה שיהא ביד העדים משום דמיחזי כשיקרא או שמא יפול מידם אבל מדינא כשר אף דבעת חתימה אינה כלום רק אח"כ בהסכמת הלוה, מ"מ כיון דאין חתימתם רק לראי' בעת שמוציאין חתימתם ומוסרין למלוה בהסכמת הלוה נעשה שטר גמור, וה"ה בגט כשאמר להם כתבו וחתמו גט לאשתי, וכ"ש לדידן דאומר אמרו פסול דחתם סופר כשר פשיטא שאין הפרש אי חתם הסופר קודם שכתב שהרי כבר שמע מפי הבעל שיכתוב ויחתום גט, ועל עדותו ששמע מפי הבעל לגרש הוא חותם ואין בכאן רק משום מיחזי כשיקרא בלבד אבל הגט ודאי כשר, הלכך שפיר משכחת לה שאמר הבעל כתבו וחתמו גט לאשתי והלך לו דכתיבה וחתימה הכל בידם הוא וחתם הסופר על מחובר ותלשו וכתב הגט למעלה, ופשיטא דלמ"ד ע"ח לא כרתי הגט כשר מדאורייתא ואפילו מדרבנן אין בכאן רק משום מיחזי כשיקרא בלבד, קמש"ל ר' יהודה דכתיבה וחתימה בעינן בתלוש דוקא דחתימה ג"כ עיקר בגט כמו כתיבה וכיון דחתימה כורתת בעינן שיהא בתלוש דוקא ובודאי דמהאי טעמא בעינן לשמה ג"כ דהכי דייק רב אשי לעיל דף ד' מר"י דהכא ותלוש ולשמה חד טעמא הוא וממילא פסול במחובר מצד שלא הי' כתוב עליו קודם שחתם אבל אי לא הי' מזכיר ר"י חתימה ס"ד דחתימה לא איכפת לן ואינה רק לראי' כמו לר' אלעזר וכשרה במחובר ג"כ כשחתם קודם שכתב ודוק:

גם מה שהוכיח הרב ז"ל דתלוש וחיברו הוי כמחובר אינה ראי' כלל לפע"ד, דהא באילן שנטעו והשריש לכ"ע הוי כמחובר כמו שכתבו התוס' להדיא בחולין ובע"ז שם ואם כן משכחת הכא שכתבו על אילן תלוש ונטעו והשריש וכן כתבו התוס' לעיל דף ד' בהדיא אבל תלוש וחיברו בידים שפיר יש לומר דהוי כתלוש גם מה שהוכיח מדלא מבעי' להו בחולין לענין גט ש"מ דהוי כמחובר, תמוה לי דאטו התם מה דפשיטא לי' לא קאמר הא בע"ז פשיטא לי' דהוי כתלוש וקאמר פשיטא לי וכן בהכשר זרעים תנאי הוא, ואי בגט פשיטא לי' דהוי כמחובר הוי לי' להזכיר דבגט פשיטא לי' דהוי כמחובר, ועיקרן של דברים מה דלא בעי התם בגט ולא פשיט לי' משום שאין ענין זה לגט כלל דכל שנתחבר אפילו אי בעלמא הוי כתלוש לענין עו"ג וזרעים אבל לענין מחוסר מעשה לאו בהא תליא דוודאי כיון שנתחבר חשוב מעשה גמור במה שקצצו, ולא מבעי' לדעת הפוסלים קציצה בתלוש והרשב"א ז"ל בעצמו לא הכריע מקודם ומסיק דעתו לפסול א"כ פשיטא דהוי כה"ג מחוסר מעשה, אלא אפילו לדעת רבינו שמואל היינו שקוצץ מדבר התלוש, אבל קוצץ ממחובר לקרקע אף שנתחבר לקרקע ע"י אדם הוי מחוסר מעשה ואין זה ענין לעו"ג ושחיטה וזרעים דהתם גזירת הכתוב דבמחובר תלוי אבל כאן לא זכרה תורה שיהא מחוסר תלישה מן המחובר רק וכתב ונתן כתיב שלא יהא מחוסר מעשה אחר, ואפילו הקנאה ביקש הר"ן ז"ל לפסול לולא דהוי מעשה שלא בגופו אבל מעשה בגופו בודאי כל שהוא מעשה חשוב פוסל ומה שהביא מהך דמחוסר חפירה לאו כלום, התם לא הוזכר מחוסר חפירה רק מחוסר תלישה והיינו לתלוש הקורה מן הארץ והאי לא חשוב חיבור כלל, אבל כשחיברו יפה דתלישתו הוי מעשה גמור בודאי מחוסר מעשה מיקרי, גם עיקר דקדוקו מדברי ר"י לאו מילתא הוא, דהא על מה שאמר ת"ק דיכול לתלוש קודם חתימה וסגי שתהא חתימה בתלוש קאמר דלא מהני רק שיתלוש קודם כתיבה כדי שתהא כתיבה וחתימה בתלוש ואי הוי אמר כתיבה בלבד הוי ס"ד דרק בכתיבה מקפיד ובאמת קפיד בתרווייהו, ונהי דאין נ"מ לענין מחובר דכבר נתלש נ"מ לענין לשמה:

שם לא על הנייר המחוק. מפירש"י ז"ל משמע לכאורה דמפרש שהיו שניהם על המחק, אבל הרשב"א ז"ל כתב בשמו שהוא מפרש בהוא על המחק ועדיו על הנייר, וצ"ל דמפרש מה שכתב רש"י דהא עדים נמי על המחק חתומים הכוונה דלמעלה מהם מחק והם חתומים עליו כמו חתם על השטר אין הכוונה שתחת חתימתו כתוב שטר רק על גבי חתימתו ואף כאן ע"כ דכתבו נחנו סהדי חתימי אניירא ושטרא אמחקא דאל"כ בלא"ה פסול דיש לחוש דהי' על הנייר ומחקו ולא מפני שיכול לזייף וע"כ דחתמו עדים על זה שנכתב על המחק דאין לחוש דהי' על הנייר מ"מ פסול דיש לחוש שיזייף וימחוק שנית ולא יהא ניכר דיחשבו רק פעם אחת נמחק ועדים חתומים עליו שהי' בו מחק ויכשירוהו, אמנם לקמן בתוס' בד"ה ולא על נייר מחוק אבאר שאין פי' זה נכון כלל, כמו שכתב מהרש"א שם:

לכן נראה לי דכוונת רש"י ז"ל דמשמע לי' ודאי דמיירי הכא שנכתב ונחתם הכל על המחק רק שהובא נייר מחוק לפניהם לא שנמחק עכשיו לפניהם דמאיזה צד ימחקו אותו לכתוב עליו וכל שכבר נמחק אין כותבין עליו שיכול להזדייף שימחוק שנית וכל שלא נמחק בפניהם מוכח להדיא בפרק גט פשוט דיש לחוש שימחוק שנית ולא מוכחא מילתא כלל, ועוד יש לומר דכוונת רש"י כפי' התוס' ממש דלקמן והך לחזור שכתב הכוונה דעכשיו יש בו מחק במקום חתימות והוא יחזור וימחוק למעלה מן החתימות ויכתוב מאי דבעי, או דהך לחזור על ולכתבו קאי שכבר הי' כתוב והוא יחזור וימחוק ויכתוב שנית,