תפארת יעקב על גיטין צח

בד"ה ור"י הגלילי מכרת כריתות, וקשה לר"ת וכו' דלא דרשי כלל. דבריהם תמוהין לפע"ד דבלא"ה לא קשיא ולא מידי דהא דפריך התם ורבנן האי כריתות מאי עבדי, פשיטא דלא קאי על ר"י הגלילי דלדידי' לק"מ דאיצטריך לספר כורתה ומדקאמר התם דאיצטריך לעל מנת שלא תלכי ש"מ דעל אידך רבנן דראב"ע קאי, דלא משמע להו דכולהו ס"ל דאין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים כר"י הגלילי דהכא ועלייהו פריך האי כריתות מאי עבדי, ומשני לשלא תלכי, ושפיר קאמר עלייהו כרת כריתות לא דרשי, אבל לר"י הגלילי בלא"ה לק"מ דאיצטריך לספר כורתה, וזה ברור ולא קשיא מידי:

במשנה אין כותבין במחובר לקרקע, פירש"י דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה ע"כ ויש לתמוה דלהאי טעמא אם נותן לה כל הקרקע הי' ראוי להיות מועיל דהא לא מיחסר כלום כמו לעיל בעבד ופרה, ומ"ש דלעיל נקט על הכל כותבין וכאן נקט אין כותבין כיון דתרווייהו שוין דאי נותן כולו כשר:

וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב להדי' דאפילו נותן לה כל הקרקע אינו מועיל אלא שנתן טעם על פי הירושלמי משום מה ספר בתלוש אף כל בתלוש, ודבריו תמוהין לפע"ד דהא בש"ס לעיל אמרינן דרבנן לא דרשי ספר לענין על מה יכתוב רק ספירת דברים כמו שפירש"י לעיל להדיא, וע"כ משום דכל שנדרוש על מה יכתוב ע"כ צריך לדרוש ג"כ למעט בעלי חיים דאי נחלק בין תלוש לבעלי חיים הוי לן לומר דטעמייהו דרבנן דדרשי מה ספר בתלוש, תדע שהרי בירושלמי אמרו דבר זה על פלוגתא דר"י הגלילי ורבנן דר"י הגלילי סובר מה ספר שאין בו רוח חיים ורבנן ס"ל מה ספר בתלוש, אלמא דש"ס דילן דנקטי טעמייהו דרבנן דספר לספירת דברים אתי ס"ל דרבנן לא דרשי כלל ספר לענין על מה יכתוב כמו שפירש"י לעיל, ותדע לך שהרי הרמב"ם ז"ל פ"א מה"ג מונה במספר עשרה דברים שהם עיקר הגירושין ומנה בתוכם שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה, ואי ס"ד דמחובר פסול מטעם מה ספר בתלוש א"כ עיקר בפני עצמו הוא ואינו בכלל העשרה דברים כלל ולמה לא חשבו הרב ז"ל בפני עצמו, ואח"כ בפרט כתב דין שאין כותבין במחובר לקרקע, וע"כ דנכלל בהדי מחוסר מעשה או באינך, ולאו משום מה ספר בתלוש אבל הא ודאי קשיא דמשמע להדיא דאינו מועיל שיתן כל הקרקע וכן מוכח מדברי הרמב"ם גופי' שם דכתב דין דכותבין על יד העבד ונותן לה את העבד ותיכף כתב דאין כותבין על מחובר לקרקע ולא זכר שיתן לה הקרקע ש"מ דלא מהני שיתן לה הקרקע, א"כ צריך לדעת מאיזה טעם הוא כיון שאינו מחוסר מעשה כלל, ואי מטעם אחר איזה טעם הוא ובאיזו עיקר מן העשרה עקרים נכלל מחובר לקרקע עד שלא חשבו בפני עצמו, ועוד קשה לי למה בעציץ נקוב כשר דשקיל לי' ויהיב לי' ניהלי' הא ס"ס נכתב בפסול במחובר:

גם הטעם השני שכתב הרשב"א ז"ל משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד לא נתברר לי, דהא חזינן בנתן גט בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו אף שלא ניתן מיד ליד אלמא דמה שמקנה לה חצירו ונשתנה הגט מרשותו לרשותה חשוב כאלו נתנו לידה כמ"ש התוס' פרק הזורק בד"ה ותיזיל, א"כ הכא נמי למה לא יועיל להקנאת הקרקע, ומ"ש דהגט מונח בחצירו או מחובר לחצירו כיון דלית כאן פסול מחובר בפני עצמו כלל:

ועוד יש לי לדקדק בין לפירש"י בין לטעם השני של הרשב"א ז"ל חדא מה זה שהקשו לעיל בקרן הפרה לקצייא וליתבי' לה, והרי משנתינו מפורשת אח"כ דתלישה פסול אחר חתימה לכ"ע, והוי להו להקשות על משנה זו ולא לדייק מהך דלעיל מדיוקא מה שיש לדחות דקמ"ל דבעינן שיתן כולה לידה ממש לא שתקנה בקנין כמו שאמרו בירושלמי דמוסירה לא מהני אף דבהמה גסה נקנית במוסירה וכן שאר קנינים אבל במשנה דהכא מבואר להדי' דתלישה לא מהני בין כתיבה לנתינה ועוד דלמה לא נקטו במשנה גופה הך דינא דתלישה קודם חתימה ולאחר חתימה פלוגתא דר"י ורבנן בקרן הפרה ולמה זכרו זה כאן במחובר לקרקע דוקא, ולטעם הראשון של הרשב"א ז"ל הוי ניחא דכאן לאו משום מחוסר קציצה אתינן עלה כלל רק דכתיבה על ספר בעינן שהוא תלוש ונחלקו אי כתיבה או חתימה או תרווייהו אבל הך דלעיל לאו משום דכתיבה בעינן בתלוש הוא רק משום מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה ולכך לעיל הקשו ליקצייא וליתבי' לה כיון דנכתב בתלוש מה איכפת לן דליקצייא וחדשו טעם אחר שלא יהא מחוסר מעשה אבל הכא אין צורך לטעם זה כלל רק בלא"ה פסול משום דנכתב בפסול, אבל כבר הוכחתי דא"א לומר לפי ש"ס דילן הך טעמא כלל כמו שביארנו:

ומה שנראה לי ברור בענין זה על שני פנים, ואף שהדרך האחרון הוא העיקר לפע"ד מ"מ לא מנעתי לכתוב גם דרך הראשון לפי שהוא ג"כ דבר נכון לפע"ד, והוא, דכבר כתבתי שיש לתמוה על לשון הטור סימן קל"ח שכתב אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דקבלת האשה מהני לידה או לחצירה או לשלוחה אבל נתינת הבעל לא מהני רק שיצא מידו או מיד שלוחו לא מחצירו, ויש לתמוה דהא בהך דלעיל בכותב לה שטר מתנה על החצר הרי יוצא הגט מחצירו לרשותה וכתבו התוס' פרק הזורק דמה שנשתנה הגט מרשותו לרשותה חשוב כאלו נתנו לה אם כן הרי נתינת בעל וקבלת האשה שוין הן:

לפיכך נראה לי דודאי בעינן שיצא הגט מיד הבעל דוקא או משלוחו אבל כל שיצא פעם אחת מתחת ידו אף שלא הגיע עדיין לרשות האשה רק אח"כ לא איכפת לן והוי כנתינה אריכתא, ומהאי טעמא אמר רבא לעיל כתב לה גט ונתנו בחצירו או ביד עבדו אבל במתניתין על יד העבד לא מהני זה שיכתוב לה שטר מתנה לקנות מתורת חצר כיון שלא יצא הגט מידו לחצירו ואי אפשר רק שיתן כולו בתורת גט דאז יוצא מידו ליד אשתו, והיינו טעמא דאין כותבין על מחובר לקרקע דהיאך יגרש, ליתן כל הקרקע בתורת גט אינו יכול, דלא מהני קנין בגט רק נתינה לידה או לחצירה וליתן לה בתורת חצר להקנות החצר הרי לא יצא הגט מידו לחצר, ומהאי טעמא בעציץ נקוב מהני שיתן לה כל העציץ אף שלא תפסק היניקה ואין צורך לומר דפסיקת יניקה לא הוי מעשה רק אפילו לא פסק היניקה מ"מ מה בכך דהוי כקרקע אי הי' יכול ליתן לה הקרקע לידה היתה מתגרשת רק מחובר לקרקע אינו יכול ליתן הקרקע לידה לכך אינה מגורשת בו משא"כ בעציץ נקוב שיכול ליתן לידה הוי כמו גט דעלמא ואפי' הוי כקרקע מתגרשת בו, ועל דרך זה נראה לי לומר דאי תלשו מן הקרקע ג"כ אין צריך לפסלו מטעם מחוסר מעשה רק שכתב על דבר שלא הי' ראוי ליתנו פסול מכח כתיבה שהיתה בפסול שהרי לא הי' אפשר שיגרש בדבר הכותב עליו כמות שהוא וכמו דדרשינן וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה כמו כן בעינן דבשעת כתיבה יהא ראוי לנתינה כמות שהוא משא"כ בהך דלעיל בקרן הפרה דבעת כתיבה הי' ראוי ליתנו כמות שהוא דהא יכול ליתן כל הפרה ואין כאן פסול בכתיבה כלל שפיר קשיא להו ליקצייא וליתבי' ניהלי', ומשני דמחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה פוסל אפילו היתה הכתיבה בהכשר ולכך לא זכרו הך דתלשו וחתמו ונתנו לה לעיל רק כאן במחובר דעיקר הפסול מכח כתיבה שהיתה על דבר שאינו ראוי ליתנו לאשה לגרש בו משא"כ הך דלעיל הטעם שצריך שיתן כולו דהוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה אבל כתיבה היתה בהכשר לכך לא שייך למיתני אין כותבין ונקט על הכל כותבין, אבל כאן בא לומר מצד הכתיבה על מחובר שהיא בפסול וכל שהי' בעת כתיבה בהכשר שוב לא איכפת לן אם חיברו אח"כ ותלשו, דדוקא לעיל הוי מחוסר מעשה כיון שאינו רוצה ליתנו כולו הרי מחוסר הוא, אבל כאן לא נשתנה הגט ממה שהי' אחר כתיבה ממה שהוא עתה, ובשביל שהוא חיברו ותלשו בין כתיבה לנתינה לא מיפסל, ולפי' זה אין מקום למה שכתבו הפוסקים בענין תלוש ולבסוף חיברו בענין זה כלל, והיינו דלא זכר רבא בחולין דין תלוש וחיברו בגט משום דעיקר פסול מחובר לפי שלא יצא מידו לחצר ובתורת גט צריך שיתננו לידה או לחצירה לא בקנין, א"כ מה נ"מ תלוש וחיברו כל שאינו יכול ליתנו כולו בתורת גט מידו לידה לא מהני ומה נ"מ אי הוי כמחובר או כתלוש:

אמנם לפי מה שכתבתי לעיל שיש לומר דכל שמקנה לה החצר בקנין מה שנשתנה הגט ע"י הקנאתו מרשותו לרשותה חשוב כאלו נתנו בידו לרשותה והוי כאלו יצא מתחת יד הבעל, א"כ בטל טעם הנ"ל לגמרי דמחובר לקרקע ג"כ יכול להקנות לה הקרקע שתתגרש מתורת חצר, ומלבד זה קשה עלי דבר זה לפי שנצטרך לחדש דאפי' הי' מונח בתלוש בחצר וכתב גט כמות שהוא מונה ג"כ פסול לפי שלא יצא מידו לחצר ולא מהני הקנאה רק שיקח אותו מחצר ויתננו לה, ודבר זה לא מצאתיו בשום פוסק אף דמתניתין דקתני מחובר אין ראי' דבמחובר אין כותבין אבל בתלוש כותבין שיכול לקחתו וליתנו לה וכן לישנא דרבא לעיל כתב לה גט ונתנו ביד עבדו ובחצירו, גם כן משמע דוקא שנתנו לחצירו לא שהיה מונח שם: