תפארת יעקב על גיטין צז

הנייר בעצמו בכלל גט הוא והוא צריך שיתן לה הגט לא שישיירנו לעצמו א"כ כיון דצריך נייר לחבר שורות הגט שיהא ספר אחד א"כ גם הנייר שבין השיטות הוי בכלל עצם הגט כמו נייר שתחת האותיות דמה נפקא מינה תחתיהן או בצידן והכל בכלל גוף הגט היא א"כ פסול מצד שמשייר גוף הגט לעצמו לא מחמת שלשה ספרים וזה ברור, ומעתה זהו דוקא בין שיטה לשיטה לס"ד דאינו מעורה אבל כשהוא מעורה אף דאי יקצוץ יהא פסול משום מחוסר קציצה מ"מ אין זה מכלל הגט בעצמותו שהרי אי הי' קוצץ קודם כתיבה הי' הגט סגי במה שנשאר רק אי לא קצץ קודם וקוצץ אח"כ נפסל מכח מה שחידש מעשה בגט, משא"כ לס"ד כשאינו מעורה אי אפשר לגט בלעדי חתיכות אלו כמו שאי אפשר בלי נייר שתחת האותיות ואפי' הי' חותך קודם כתיבה לא הי' אפשר להכשיר הגט כיון שאין חיבור לשורות הגט לכך הוי מכלל הגט ממש ואי אפשר שיאמר שהגט בעצמותו יהא שלו משא"כ אי אינו פסול רק משום מחוסר מעשה וזה ברור:

בד"ה תלמוד לומר וא"ת אימא וכתב כלל כו' ולפירש"י בד"ה וכתב לק"מ דעיקר הלימוד מיתורא דוכתב לה מיותר לגמרי דלא הוי לי' למכתב רק ונתן ספר כריתות בידה דלשמה ילפינן מוכתב לה השני המוזכר בפרשה כמ"ש התוס' ד"ה בכתיבה:

בד"ה מה ספר דבר שאין בו רוח חיים לא בעי למימר וכו' שמא לא חשיב כ"כ כו'. התם משמע דלאו משום ב"ח אתינן עלה דהא קאמר אבל גידולי קרקע לא ש"מ דאי הי' בא מב"ח דאינו גידולי קרקע הוי כמו צאן א"כ משמע דיהא בא מב"ח קפדינן ואי נימא דלכך נקט גידולי קרקע משום דבא לומר לאידך גיסא דאי קתני גורן ה"א דוקא גידולי קרקע א"כ הא גופה קשיא למה לא קאמר מה גורן דבר שאין בו רוח חיים וע"כ דיותר נוח לומר דקרא קפיד במה דאית בי' מדנימא שהקפיד על השלילה ואף כאן הוי לי' לומר בא מב"ח דאית בי' ולא אין בו רוח חיים דהוא מה דלית ליה ונראה לי דבלא"ה לק"מ דראוי לומר בכאן דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל משום דדרך כתיבה בכך שלא יהא בו רוח חיים דנייד ולא יהא אוכל שתהא הכתיבה מתקיימת אבל בא מב"ח אינו ענין לכתיבה כלל ואולי גם התוס' נתכוונו לזה בתירוץ ב':

בד"ה ואינה מתגרשת בכסף הך דרשה לרבא וכו' לפי שהיא פשוטה ע"כ. דבריהם דחוקין כיון דבש"ס קידושין דף ג' אמרו בפשיטות שאינה יוצאה בחליצה מהך דרשה דספר כורתה א"כ מה זה שהקשו בדף ה' שם ור"י הגלילי דמפיק לה להאי קרא לדרשה אחריתי שאינה מתגרשת בכסף מנא לי' הא ידע מהך דרשה דספר כורתה והיתה פשוטה כ"כ עד שתפסוה אפי' לרבנן. לכן נראה לי דמאי דממעט חליצה מכריתות היינו ספר כריתות השני המוזכר בפרשה וכמו דדרשינן תרי וכתב לה כך דרשינן תרי ספר כריתות והיינו טעמא משום דאי אפשר למעט חליצה וכסף מחד קרא דאיכא למימר דוקא כסף אימעט אבל חליצה דאתיא מק"ו אין לנו להניח ק"ו כל שאין לנו מיעוט בפי' וממילא איצטרך תרתי דאי חדא הוי ממעטינן מינה כסף ולא חליצה, גם יש לומר להיפך ג"כ דכסף דנלמד מהיקש כל כמה שאין לנו מיעוט בפני עצמו על זה ע"כ היקישן הכתוב ועכ"פ בעינן תרתי והיינו דקאמר דיליף מאידך כריתות ורבנן צריכי לה לדבר הכורת בינה לבינו אבל הך דחליצה לכ"ע הוא:

בד"ה שלא תלכי תימא כו' או אם מכרו כו' דכל יוצאי חלציו וכו'. הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל ובתוס' תירצו דהתם בנדרים הוא דאמרינן שאם מת האב מותר ליכנס דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל הכא כל יוצאי יריכו קרוי בת אביו כו' ועוד מכרו לאחר מא"ל:

ויש לתמוה לכאורה בדברי הרב ז"ל טובא חדא מה שכתב לחלק בין נדרים להך דהכא ומדברי התוס' משמע לכאו' שאין חילוק בזה כלל שהרי עיקר החילוק הוא דבית אביו שאני דכל יוצאי חלציו קרוין בית אביו, וכן מפורש בש"ע י"ד סימן רי"ו ס"ד בהג"ה דה"ה גבי נדרים אם אמר לבית אביך כל יוצאי חלציו במשמע, גם מה שהקשה מכרו לאחר מא"ל הוא תמוה לכאורה, דמה בכך כיון דאמרינן דבית אביך אין הכוונה כלל בית דוקא רק יוצאי חלציו, א"כ אפי' מכרו ס"ס אסורה לילך ליוצאי חלציו, וכ"כ הש"ך שם ס"ק י"ב בכוונת התוס' והשיג על מהרש"א, ובלא"ה דברי מהרש"א אינם לפי מה דמוכח מדברי הר"ן פרק השותפין דדוקא בשינה מקומו אבל בנאו מאותן עצים של אותו שנפל, אבל אם בנה בית חדש או קנה בית חדש לא חל עליו הנדר, א"כ ממילא ה"ה הכא א' מכרו אפילו קנה בית אחר לא חל עליו התנאי, והרב בעל מ"ל פרק ח'. מה"ג הלכה י"א כתב על פי מה שכתב הריב"ש הביאו המחבר סימן רי"ו דאם חזר וקנאו אסור בו, א"כ אכתי תוכל לחזור לאיסורה כשיחזור ויקנה אותו, וכל זה אינו מספיק כלל דמ"מ כשתקנה היא עצמה ממנו אותו הבית לא תחזור לאיסורה כלל, אבל ודאי דברי הש"ך הנ"ל לכאורה ברורים דעיקר כוונת התוס' לתרץ דבית אביו אין הכוונה בית רק יוצאי חלציו, ומעתה אין מקום להקשות לא ממת ולא ממכרו דס"ס אסורה ליכנס ליוצאי חלציו:

אך באמת המעיין היטב יראה כי קושית הרשב"א קושיא הוא גם הרב בהג"ה לא נתכווין כלל לדברי הש"ך דבלא"ה יש לתמוה בדברי הרב ז"ל מלבד דפסק בפשיטות היפוך דברי הרשב"א הנ"ל דמחלק בין נדרים לגיטין וכתב כך בשם התוס' בעצמן ודברי המרדכי שהביא המציין שם הם דברי התוס' והרי העיד הרשב"א שלא נתכוונו התוס' לומר כך בנדרים, אבל בלא"ה הקשה הש"ך שם על מה שכתב הרב שאני נכנס בו ה הלשון מורה על הבית ובלשון זה בית אביו דוקא ולא יוצאי חלציו ע"ש:

לכן נראה לי ברור דכוונת הרשב"א כך דקשיא לי' בדברי התו' אי ס"ד דכוונתם דהך בית אביו היינו יוצאי חלציו דהם נקראים בית אביו, א"כ תיקשי קושית הר"ן דהא יוצאי חלציו נמי אפשר דמייתי, ועוד אי בית אביו אין הכוונה על הבית כלל רק יוצאי חלציו של אביו, א"כ אפילו אב חי תהא אסורה לילך לכל יוצאי חלציו וכן בנדרים כה"ג, ומשמע בהדיא מדברי הרב בהג"ה דרק במת אמרינן דאפ"ה אסור ליכנס לביתו אבל בחי או מת לילך לבית אחר לא אמרינן כלל דאסור לילך ליוצאי חלציו במקום אחר, ואמת דמדברי הש"ך ס"ק י"ב משמע הכי שכתב דאם מכרו מותר אלא שאסור לילך ליוצאי חלציו, אבל הוא תמוה דא"כ למה לא יוכל לילך לבית האב ממש אפילו לא מכרו כיון שלא נתכוין לבית כלל והרי הוא כמי שאמר קונם שלא אלך ליוצאי חלצי אביך, ועוד אפילו לא מכרו תהא אסורה לילך ליוצאי חלציו אפילו בבית אחר. לכן ברור דכוונת התוס' כך דבית אביך אפילו מת האב כיון דיוצאי חלציו נכנסו בבית ויורשין אותו והם באים מכחו אכתי נקרא הבית בית אביו ואף שלשון התוס' משונה מלשון הרשב"א שכתבו דכל יוצאי חלציו קרוין בית אביו כוונתם דכל יוצאי חלציו היושבין במקומו בבית והבית שייך להם ואפילו משכירין מכחן לאחרים קרוין הם בית אביו כמו אי הי' דר האב בעצמו והראי' הוא מתמר שבי אלמנה בית אביך אף שהיה מת רק יוצאי חלציו היו שם במקומו, ומעתה לק"מ קושית הר"ן דמ"מ יסתלק האיסור כשימותו כל יוצאי חלציו, דהא ליתא כיון שאומר לה שלא תלך לבית אביה א"כ אי ימותו כולם הרי היא יורשת הבית ואי שתמות היא א"כ לא תהא מותרת כל ימיה לילך בו דאי יהיו יוצאי חלציו חוץ ממנה אסורה, ואי ימותו ולא תשאר רק היא אכתי הוי בית אבי' מכחה וזה ברור וכמו כן לפי זה אם האב חי אין יוצאי חלציו כלל בכלל דאינהו במקום שהאב חי לאו כלום נינהו רק בית אביו נאסרה, רק במת והבית שייך ליוצאי חלציו ג"כ נקרא בית אבי' ואכתי אסורה לכנס בו אבל לבית אחר של יוצאי חלציו בודאי מותרת בין בחייו בין במותו דלכ"ע בית ממש קאמר כמו שבארנו:

ומעתה יפה כתב הרשב"א דגבי נדרים כשאומר קונם ביתך שאני נכנס ג"כ הי' מהראוי לומר דאפי' מת יהא אסור כיון דמכח יוצאי חלציו אכתי נקראת על שמו והוי לי' ביתך, ועל זה כתב הרשב"א דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והאומר לחבירו קונם ביתך מסתמא כוונתו שאינו רוצה לילך לביתו ממש ולא כשימות שאינו ביתו ממש. אמנם כל זה באומר לו קונם ביתך אמרינן כיון דהקונם הי' כנגדו על ביתו קפיד אבל האומר לחבירו קונם בית אביך שאני נכנס כיון דהקונם לא הי' לאביו רק לבנו ואמר לו קונם בית אביך א"כ ממילא אפילו מת אביו אסור שהרי לא עם אביו הי' מדבר רק אביו הי' הדבר שאסר על עצמו שפיר אמרינן דכל שנקרא בית אביו אסור רק בקונם ביתך לא אמרינן שנתכוין כל שיהא נקרא על שמו, וזה ברור בכוונת הרב וזה שכתב שאני נכנס בו דלכ"ע הכוונה על הבית ממש ואפילו מת, אותו הבית בית אביו הוא כיון דשייך ליוצאי חלציו, והיינו דקשיא לי' להרשב"א דא"כ מכרו מא"ל דס"ס כיון דליכא בית בטל הכל ובאמת הרב סמך על התוס' ומרדכי דתירצו כך, ולענין מכרו צ"ל דסבירא להו באמת דכל היכי דאביו דר, אותו המקום אסורה לילך, וזה נכלל בדבריהם כיון דאפילו מת ונשתנה הבית לרשות יורשין מ"מ כיון ששמו עליו אסור כ"ש באביו חי אף שנשתנה המקום מ"מ כיון ששם אביו עליו אסור ואפשר דה"ה בקונם ולא ס"ל מה דמשמע מדברי הר"ן הנ"ל דרק בית שדר בשעת הנדר נאסר ולא באחר, ודברי הש"ך הנ"ל צ"ע כנ"ל: