תפארת יעקב על גיטין צה

ומ"מ רוצה לפסלו ה"ה משום מחוסר קציצה, ובאמת הוא תמוה דאפי' אי נימא דמשום שלשה ספרים פסול דחשבינן מה שהוא שלו כאלו אינו' אבל משום מחוסר מעשה היאך שייך לפסלו שהרי לא עשה כלום ואטו אי אירע שנעשה בו מעצמו מה שלא היינו צריכין לאותה מעשה כלל להכשר הגט נאמר דהוי מחוסר מעשה הא לא עשה שום מעשה ומה דחשיב מעצמו כאלו נקצץ לא שייך לפסלו משום מחוסר מעשה, ומזה נראה דס"ל להרשב"א דמה דפסלו משום שלשה ספרים הטעם דכל שאי ינטל את שלו יפסל הגט ממילא פסול דאגיד גבי' וה"ה אי יפסל משום מחוסר קציצה ממילא פסול בלא קצץ משום דאגידא בי', ובהכי ניחא לי' ג"כ מה שיש לתמוה על הרשב"א ז"ל שהביא ראי' דצריך שיאמר בפי' דכל הפרה וכל העבד נותן דהא לעיל לא אמרינן רק משום אויר מגילה הוא אבל הכא דלא שייך לומר פרה אויר הקרן צריך שיאמר בפי' והדבר תמוה דמאחר שסובר הרב דאי נתן סתם הגט פסול דמסתמא שייר לו הפרה והעבד א"כ ממילא יש לומר דהכא לא בעינן לטעמא דאויר כלל דע"כ נתן לה כולו דאל"כ אינו גט כלל והרי רוצה הוא לגרשה אבל לעיל דאפי' יתן לה הגט חוץ הגליון מגורשת ממילא לולא טעמא דאויר מגילה הוא הי' הגט שלה והגליון שלו ודוק ולהנ"ל ניחא דסובר הרב ז"ל דלמאן דפוסל קציצה מדבר התלוש כל כהאי גוונא שמשייר לעצמו הגליון ג"כ הגט פסול כיון דאי אפשר לקצצו ממילא אגידה בי' והוי ממש כמו עבד ופרה דמתניתן ומ"מ טעמא דאויר מגילה אבל בלא"ה אף שלא היתה מגורשת לא אמרינן מסתמא נתן לה הכל וה"ה הכא וזה ברור בכוונת הרב ז"ל:

אבל מ"מ אין הדעת נוחה בכל זה, חדא דהא גבי פרה דהכא מוכח דאפי' לס"ד דליכא משום מחוסר קציצה בעינן דוקא דליקצייא וליתבי' אבל בלא"ה לא מהני א"כ ע"כ טעמא אחרינא איכא דלא מהני שיאמר והפרה שלי, ועוד שאין הסברא נותנת בזה כלל דמשום שיפסל בקצץ יפסל ג"כ בלא קצץ דמ"מ היא לא אגידא בי' והוא אין לו חלק בשלה כלל ולקמן פרק הזורק גבי גט בידה ומשיחה בידו פסול ביכול לנתקו דוקא אבל כל שאין לו שום שליטה בחלק שלה מה בכך דאינו יכול לקצצו, והראי' שהביא הרשב"א משלשה ספרים לא מבעי' לפי מה שאבאר בתוס' בד"ה יצא דהתם טעמא אחרינא איכא דלא מוכח מידי אבל בלא"ה הרי פי' הר"ן בטעם משום דעומד לקצץ כקצוץ וכבר פרשתי כוונתו לעיל דאפי' לרבנן דפליגי אר' שמעון בעלמא הכא מודי דכתותי' מוכתת חיבורי' ואין כאן חיבור יפה עכ"פ שיתאחדו השיטות להיות ספר אחד והאי טעמא לא שייך כלל לענין מחוסר מעשה דבשביל דהוי כקצץ לא שייך לומר דעשה מעשה ולפסלו משום מעשה בין כתיבה לנתינה מה שלא עשה כלום גם פשטא דסוגי' לעיל מוכח דבגליון שלי מהני אפי' בטס של זהב:

ומעתה צריך ליתן טעם למה לא יוכל לומר והפרה שלי אפי' לס"ד דלא מיפסל משום מחוסר קציצה, ונראה לי דהיינו טעמו דלא מבעי אי נימא שאין אבר מאיברי בעל חי נקנה במשיכת בעל החי או בהגבהתו כיון שאינו מושך הדבר שרוצה לקנותו רק בשל חבירו מה שאינו קונה כלל הוא מושך אלא אפי' אי אפי' בכהאי גוונא מהני משיכה היינו שיהא לו אותו אבר כמות שהוא דבוק בבהמה אבל לקנותו כשהוא דבוק שיהא שלו בתלוש אחר שיחתוך נראה לי דלא מהני, הלכך כאן דע"כ צריכה שתזכה בגט במה שנטלתו בידה שיהא הקרן שלה לכשיתלוש דאי כשהוא מחובר אכתי אגידא בי' רק שתתגרש במה שיהא שלה אחר שיחתוך אותו א"כ לא שייך לומר שתקנהו עכשיו להתגרש תיכף שיהא שלה אחר שיתלוש וזהו דוקא בפרה ועבד דאחר תלישה נשתנה ממה שהי' קודם הלכך לא שייך שתקנה עכשיו במחובר שהוא ענין אחר ממה שיהא כשיתלש, אבל בנייר וגליון שלא ישתנה אחר שיחתוך ממה שהוא עכשיו וכל חתיכה לחודא קאי שפיר מתגרשת אף שיאמר והגליון שלי דחלק שלה עומד בפני עצמו וחלק שלו בפני עצמו משא"כ פרה ועבד עכשיו אינו עומד בפני עצמו וחלק מבעל חי הוא ובטיל לגבי החי לא שייך בו קנין על לאחר כך כשיתלוש ודוק, ועמ"ש בתוס' בד"ה יצא עוד טעם אחר שאינו יכול לומר העבד ופרה שלי, ושם יתבאר ג"כ טעם פסול שלשה ספרים אף שאינו חותך כלום משא"כ לענין מחוסר קציצה ע"ש שהארכתי בזה:

שם מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. יש לדקדק כתיבה מאי בעי הכא הא עיקר המיעוט שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וכך הוי לו לומר מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה, ומזה נראה לי ראי' דלא פסלינן מחוסר מעשה רק אי הי' מחוסר בעת כתיבה דבעינן שלא יהא מחוסר רק כתיבה ונתינה יצא זה שהוא מחוסר כתיבה קציצה ונתינה אבל אם נכתב בתלוש אפילו חיברו אח"כ כשר דבעת כתיבה לא הי' מחוסר רק כתיבה ונתינה, מיהו אפשר לומר דבא לאשמועינן דלא תימא דוקא אם כבר גמר הכתיבה אז לא יהא מחוסר שום מעשה רק נתינה אבל כל שלא גמר הכתיבה דמיחסר אכתי כתיבה לא איכפת לן אי מחוסר עוד מעשה אחר כמו קודם כתיבה דודאי לא איכפת לן, לזה קמש"ל דאפילו עדיין מחוסר כתיבה גם כן צריך שלא יחסר רק כתיבה ונתינה לא מעשה אחר, ועיין מ"ש לקמן במתניתין עד שתהא כתיבתו וחתימתו בענין זה:

בתוס' בד"ה יצא זה, פי' רבינו שמואל וכו' ובה"ג פוסל וכו' מדקאמר בסמוך וכו' דאפילו בנקוב מכשיר ע"כ. ולפע"ד דברי רבינו שמואל נכונים דודאי יש להבין אטו לא יודה רבינו שמואל דבחרס דוקא שנותן כולו דהא בהדיא קאמר דשקיל לה ויהיב לה ניהלה וא"כ תיקשי למה הא הוי קציצה מדבר תלוש, גם לדברי כולם קשה למה נקט בחרס נקוב מה נ"מ בחרס נקוב או אינו נקוב ס"ס תלוש הוא, גם קשה לשיטת ר"ת היאך שייך לומר דנקט רבותא דאביי כיון דאין חילוק במחוסר מעשה בין מן המחובר לקוצץ מתלוש מאי רבותא איכא בזה, ואי דידעו בש"ס שיש מקום לחלק בזה כסברת רבינו שמואל פשיטא דהוי להו ליפרושי דבאמת כה"ג בתלוש הוי נמי מחוסר קציצה:

לכן נראה ברור דס"ל לרבינו שמואל דכמו דגזר רבא בעלה שמא יקטום כמו כן גזר בחרס נקוב שלא יקטום אטו עלה דאי נכשיר לקטום מן החרס יבואו להכשיר גם בעלין לקטום וכיון דניקב הוא הוי מחוסר קציצה אבל ליתן כולו לא גזרינן שמא יקטום וקטימה אטו עלה כ"ה לא גזרינן והיינו דנקט בחרס נקוב דבאינו נקוב יכול לשבור ג"כ וליתן לה דליכא למיגזר אטו עלה דאפילו בעלה כשר רק בחרס נקוב אינו כשר רק ליתנו כולו ואפשר דאפילו אביי דפליג דלא חיישינן שמא יקטום היינו דכיון דלא מצינו קטימה בהיתר כלל לא גזר וראי' דלא גזרינן במתניתין בקרן הפרה שיקטום ולא משמע לי' לחלק בין פרה לעציץ אבל קטימה גופה אפילו אביי מודה דאי נתיר קטימה בחרס יכשיר אפי' בעלה) אבל לשבור ממנו גזרינן חרס אטו עלין, אמנם בפירש"י דפירש לקמן בחרס הטעם דלא חיישינן שישבור דלא מפסיד לי' לעציץ משמע דפוסל קציצה מדבר תלוש, ולהיפך כתבו הרא"ש ומרדכי בשמו דמכשיר כרבינו שמואל, והנה ברא"ש ומרדכי הי' נראה לי דלא נתכוונו לרש"י רק ר' שמעי' כמו שהעתיקו התוס' בשמו אבל בלא"ה מוכח מפירש"י גופא בתר הכי דפירש בד"ה שמא יקטום דהוי קציצה מן המחובר ש"מ דוקא במחובר הוי מחוסר קציצה והוא סותר עצמו:

ובדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ יש לדקדק שכתב דין כתבו על עלה של עציץ נקוב פסול שמא יקטום ולדידי' ודאי נקוב דוקא דלא שייך לומר לרבותא דאביי ש"מ דמכשיר קציצה מדבר תלוש, ואולם בחרס כתב דכותב על חרסו של עציץ ונותן לה, ובוודאי אין כוונתו דכותב על חרס השבור דפשיטא דתלוש גמור הוא כמו כל גט וע"כ כשהעציץ שלם קאמר, ומדלא קאמר שיכול לשבור וליתן לה רק ונותן לה משמע דכולי' עציץ יהיב לה דאי לא"ה הוי לי' מחוסר קציצה ודבריו סותרין זה את זה, ואמת דברמב"ם יש לומר כמ"ש לעיל לרבינו שמואל דגזר חרס אטו עלה כמו דגזר בעלה שמא יקטום רק בעציץ שלם ויהיב כולי' לא גזרינן תרתי חרס אטו שיקטום וקטימה דחרס אטו עלין, אבל יען כי ברש"י אי אפשר לומר כן כנ"ל, נראה לי דרך אחרת בדעת רש"י ורמב"ם ז"ל מוסכמת לדעת רבינו שמואל ולאו מטעמי' כמו שאבאר:

והוא דכבר כתבתי שיש לתמוה בפרה לס"ד דאפשר למקצייא מ"מ פשיטא לן דאי אפשר שיאמר הרי גיטך והפרה שלי שהרי לא שאלו רק לקצייא וליתבי' לה, אבל שיתן לה כולה ויאמר והפרה שלי לא אף דבגליון הנייר משמע להדיא דמהני, וליכא למימר דהתם שאני דאין מחוסר קציצה פוסל בו כסברת רבינו שמואל הנ"ל לכך גם במעכב לעצמו מהני אבל הכא דקציצה פוסל אף במעכב לעצמו פסול דהא הכא בפרה ס"ד דאין קציצה פוסל ומ"מ לא מהני רק למיקץ וליתן לא שיתן לה כולה וישייר הפרה לעצמו, ועוד דהא בחרס של עציץ נקוב ג"כ מבואר דיהיב לי' כולה ולמה לא מהני שיאמר והשאר שלי, וכן מפורש בירושלמי דאי אמר הא גיטך סתם מגורשת דמסתמא נותן לה כולה אבל באומר והשאר לכתובתה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה משמע בהדיא דוקא שנתן לה עכ"פ כולה,