תפארת יעקב על גיטין צג

איברא קשיא לי לכאורה לפי זה על מה שפסק הרמב"ם ז"ל סוף פרק ה' מה"ג והביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפי' לא הי' העבד כפות מתגרשת כשיגיע הגט לידה, והשתא אי חצר מהלך לאו חצר הוא כלל הרי לא נתנו לחצירה כלל ולמה לא יצטרך לחזור וליתנו בידה ובשלמא אי נימא דחצר מהלך מיקרי חצר רק לא קנה אז שפיר יש לומר דכל שנתן ליד עבדה הרי נתנו לחצירה והוי כנתן בידה וישינה דאף דלא קנתה עדיין מ"מ מהני נתינה קמייתא ואינו צריך לחזור וליטלו וליתנו לידה וחצירה ג"כ הוי כידה רק שאינו קונה עד שתקנה אותו כמ"ש לעיל באריכות, אבל אי נימא דחצר מהלך לאו חצר הוא כלל הרי לא נתן לחצירה כלל ולמה יועיל מה שתקח הגט בידה הא הוי כמו טלי מעל הקרקע ממש:

אבל באמת נראה לי דלק"מ דשאני יד עבדה דאפי' מהלך שאינו חצר מ"מ יד עבד כיד רבו אפי' מהלך כדמוכח פרק השואל דפריך התם ביד עבדו יד עבד כיד רבו ופירש"י והוי כאלו הוליכה הוא ואף דהתם מהלך הוא רק דאי אפשר שתתגרש כאן ביד עבדה דאינו בתורת גיטין וקידושין ואי אפשר שתתגרש רק בתורת חצר לכך בעינן כפות דוקא אבל באינו כפות נהי דמונח בידה אינה מתגרשת והוי כנתן בידה והיא ישינה שאינה אז בתורת גיטין אינה מגורשת, אבל ננערה אינו צריך לחזור וליטלו הימנה, וכן נמי ביד עבדה כיון דיד עבד כיד רבו הוי כמונח בידה רק שאינה מתגרשת אז לפי שאין העבד בתורת גיטין, אבל ונתן בידה כבר נתקיים וכל שבא לידה שהיא בתורת גיטין מהני כמו ישינה וננערה, ודוק:

בא"ד וא"ת אטו לא ידע. כבר כתבתי דלפי מה שכתבתי לעיל דעיקר קושית אביי כיון דחצר איתרבי מידה אין ראוי לרבות רק חצר שיזכה כמו ידה, אבל חצר שאי אפשר שיזכה כידה לא איתרבי לחצאין, והשתא אתי שפיר דס"ד דר"ש ב"א כיון דמצינו שליחות דאיתרבי לגירושין בדידה אף דלא דמייא לשליחות דבעל ודעלמא דאמרינן שלוחו כמותו אבל שליח קבלה שאי אפשר לו להיות כמותה דהיא מתגרשת בע"כ ושליח אינו רק מדעתה מ"מ מהני עכ"פ השליחות להיות כמותה כשמתרצית א"כ ה"ה חצר דאיתרבי מידה יש לנו לומר אף דאינו כידה ממש להתגרש בע"כ מ"מ הוי כידה לענין כשמתרצית ודחי אביי דשליחות שאני כיון דילפינן מושלחה דאשה עושית שליח ע"כ צריך לומר דמהני אף שאינו כמותה, אבל מה דמרבינן מידה כיון דאיכא חצר דידה מכבר דהוי כמו ידה ממש דמתגרשת בע"כ יש לנו לומר דלא איתרבי רק זה ולא חצר מתנה כיון דע"כ לא יזכה כידה ממש לענין בע"כ לא איתרבי כלל להיות כידה:

אמנם לפי שיש לדקדק עוד בלישנא דרשב"א דקאמר והא שליחות לקבלה דמדעתה איתא בע"כ ליתא וקא הוי שליח לקבלה ורש"י ז"ל פי' אשה עושה שליח קבלה מדעתה וכו' והרי הוא כאשר יאמר והא שליחות לקבלה דמדעתה הוי שליח ובע"כ לא והוי שליח קבלה ולמה חזר ואמר וקא הוי שליח דכבר זכר מעיקרא דמדעתה איתא גם אינו מובן הך ואי בעית אימא מלבד מה שהקשו התוס' בד"ה ואי בעית, ותירוצם תמוה כמו שאבאר בתוספ' לכן נראה לי לפרש הסוגי' בסגנון אחר קצת ויתיישב הכל ויתבאר בסמוך בתוס' בד"ה ואי בעית ע"ש:

בד"ה ואי בעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן ע"כ ותימא וכו' כגון חצר שהי' לה קודם לכן וכו' דיכולה להפקירו עכ"ל. דבריהם תמוהין, דאי חצרה דעלמא גם כן לא הוי רק מדעתה, אם כן מאי קשיא לי' לאביי כיון דחצר איתרבי מידה ע"כ לא איתרבי רק מדעתה ולא דומיא דידה דאם לא כן לא משכחת חצירה כלל דכל חצירה לא הוי כידה דאיתה בע"כ משא"כ חצירה אינו רק מדעתה דיכולה להפקירו, ואי דמ"מ הא חשוב בעל כרחה כיון דמ"מ בלי הפקר מגרשה בחצירה בעל כרחה, א"כ כיון דמצינו חצר בע"כ, מהני נמי חצר מתנה כמו בשליחות קבלה ואמת שהתוס' הרגישו בחולשת דבריהם וכתבו שהוא דוחק, אבל הדברים תמוהין ואפילו בדוחק אי אפשר לאמרו כלל כי דברי אביי סתורין בעצמותן כמו שבארנו:

לכן נראה לי דוודאי עיקר כוונת אביי להקשות דכיון דחצר משום ידה איתרבאי יש לנו לומר דלא הוי כידה רק אי הוי יד בעצמותו כמו ידה דעל כרחך ידה הוא שאי אפשר לבטלו מתורת יד ואפילו לא יקנה אבל ידה הוא, כמו כן חצר בעינן שיהא ידה ע"כ לא מחמת שתתרצה שיהא ידה, ובלי רצונה אינו ידה כלל כגון חצר מתנה דהכא דבאין כאחד, אי אינה מתרצית בגירושין אינו ידה כלל, ועיקר מה שהוא יד ברצונה תלוי, ולא הוי דומיא דידה כלל, ואהא מקשה לי' רשב"א דהא שליחות לקבלה דמהני מטעם שלוחה כמותה ומ"מ אינו כמותה ממש דבדידה לא בעינן רצונה בעת קבלתה, אבל בשליח קבלה אף שנעשה שלוחה מ"מ כשאינה מתרצית בגירושין אינה מגורשת על ידו, ואם כן מהראוי הי' שלא יועיל שליחותו כלל כיון שאי אפשר לו להיות כמותה ממש להתגרש על ידו על כרחה כמו על ידה, והיינו דמדעתה איתא היינו בעת קבלת הגט בע"כ ליתא אף שכבר עשאתו שליח ומכל מקום יכולה לעשותו שליח, וקשה למה יהא שליח הא אינו כמותה בעת קבלתו., והיינו דקאמר לי' אביי דשליחות מושלחה ילפינן ושלח דהוא עושה שליח ושלחה דהיא עושית שליח, אם כן ממילא מהני שליחות שלה כמו שליחות הבעל אף דבדידה לא יהא כמותה דהיא ע"כ מקבלת ושליח אינו רק מחמת רצונה שיקבל, אבל חצר מידה איתרבי יש לנו לומר דלא איתרבי חצר רק שידמה לידה ממש כגון חצירה מכבר ולא חצר מתנה דעל פי רצונה נעשה חצר מחמת שמתרצית בגירושין, כנ"ל, והיינו דקאמר ואי בעית אימא משום דקשיא לי' מכל מקום ראוי לנו למילף חצר משליחות כמו דחזינן דלא הקפידה תורה בשליחות האשה אף שאינו כמותה ממש ולא דמי לשליח הבעל ושליחות דעלמא ה"ה בחצר איתרבי אף שאינו כידה ממש כמו מתנה ועל זה קאמר דהא חזינן בשליחות קבלה דהאב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ ש"מ דנעשה שליח לקבלה ומהני קבלתו ע"כ, א"כ הי' מהראוי למילף דכל שליח קבלה כל שנעשה שליח יכול לקבל ע"כ כמו האב, וע"כ דלא ילפינן לענין זה והיכי דאיתמר איתמר, א"כ ה"ה לא ילפינן חצר משליחות דאף דשליחות מהני אף שאינו כמותה בחצר לא איתרבי רק חצר דהוי כידה לגמרי:

ויש לי לומר עוד באופן אחר קרוב להנ"ל דכבר נתבאר דעיקר קושית אביי דמה שהחצר הוא יד אינו רק מדעתה דבלי דעתה מלבד הגירושין שהיא מעכבת, מעכבת היא גם כן על גוף היד שאינו יד כלל, מה שאין כן בחצר שלה מכבר אפילו הי' הדין שאין אדם יכול לגרש אשתו בעל כרחה הי' החצר ידה על כל פנים וכמו שלא יוכל לגרש בעל כרחה בידה כן בחצירה משא"כ חצר מתנה מלבד מה שמעכבת על הגט מעכבת היא בדעתה על גוף היד שאינו יד כלל בלי רצונה, ואהא קאמר דשליחות קבלה גם כן בלי רצונה אינו שליח כלל ומשני לי' דשליח הוי רק על הגירושין היא מעכבת דאין חבין רק בפניו תדע שהאב מקבל גט בשליחות בעל כרחה והיינו דקטנה שאינה יכולה לעכב הגירושין נעשה שליח קבלה שלא מדעתה ומינה מה דבעלמא לא מהני אינו מצד עיכוב השליחות דשליח הוי רק מצד דיכולה לעכב הגירושין, ומכל מקום הראשון עיקר לפע"ד:

בד"ה שכן אב מקבל גט וכו' ואפילו בעל כרחו של אב וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א. ודברי מהרש"א תמוהין, דדברי מהרש"ל ברורים וכוונתו כיון דהיא עושה שליח שלא מדעת אביה דאי מדעת אביה פשיטא דעושה שליח ולא הי' מקום ספק דהא ברצון האב נעשה ועל כרחך דהספק שלא מדעתו אם כן כל שכן שיכולה היא עצמה לקבל שלא מדעתו וממילא אפילו כחצר אביה מתגרשת שלא מדעתו מדלא בעי אי מתגרשת שלא מדעת אביה ותליא אי כיד אביה אי כחצר אביה ועל כרחך דהיא עצמה מקבלת שלא מדעת אביה בכל גוונא רק על שליחות מספקא לן, אם כן מוכח דיכול לגרשה בחצר של אביה ממש על כרחו של אב, והרב מהרש"א לא כיון יפה בכוונת מהרש"ל וכתב עליו שאין ראייתו מכרעת ובאמת דבריו ברורים כמו שכתבתי:

אמנם בעיקר דברי התוס' לכלהו פירושי לא יצאו ידי חובת ביאור בגוף דבריהם ובעיקר הראיות שהביאו כמו שאבאר והוא דדבר זה נתחלק על שני פנים, האחד הוא אם האב מסלק עצמו לגמרי ואומר שאינו רוצה כלל בזכות זה שזכתה לו תורה, וכמו במת האב יכול לגרשה בעצמה לכולי עלמא כמו כן בחי יכול לומר הלא זה זכות הוא שזכתה לי תורה כמו שזכתה לי בקידושין כמו כן גירושין והיאך יתן לו בעל כרחו במה שאינו רוצה בזכות זה כלל. אמנם יש מקום לומר דבכהאי גוונא לא נסתפקו התוס' דודאי אינו יכול לגרש ע"כ רק כוונתם כשהאב