תפארת יעקב על גיטין צא

לי' בכפות דוקא, וזה ברור:

והנה הרמב"ם ז"ל פ"ה מה"ג הל' י"ז כתב וז"ל נתן הגט ביד עבדה והוא ניעור והיא משמרתו אם הי' כפות הרי זה גט וכאלו הגיע לחצירה שהיא עומדת בצידו ואם אינו כפות אינו גט, נתנו ביד העבד והוא ישן ומשמרתו הרי זה פסול ואם הי' כפות הרי זו מגורשת עכ"ל:

ויש לתמוה עליו חדא במה שפסק בישן בלי כפות דהוי פסול מדרבנן כמו שביאר בעצמו ריש פרק י' מה"ג דכל מקום ששנה פסול אינו רק מדרבנן, והשתא במה נפשך אי ס"ל כדברי האומר דכפות וישן בעינן א"כ כיון דאינו כפות מדאורייתא לא יהא גט דהא חצר מהלכת מדאורייתא לא קני דהא בנעור אינו גט, ואי ס"ל דישן מועיל לחוד וכפות לחוד א"כ ליתכשר לגמרי בישן לחוד, ועוד יש לתמוה במה שכתב ואם הי' כפות הרי זו מגורשת מאחר שכבר זכר דבכפות מגורשת אפי' ניעור כ"ש בישן וכפות, והוא תמוה לכאורה:

אבל באמת דברי הרב ז"ל ברורים שהוא ז"ל סובר דמה שאמרו בכל המקומות לתרץ והלכתא בכפות ולא אמרו הב"ע בכפות, ומה ענין התרצן להזכיר והלכתא, וכבר הרגיש רש"י ז"ל בב"ק דף י"ב בזה ורצה לתקן והוא דחוק ע"ש, ודבר ברור הוא משום דלענין לתרוצי הקושיא שהקש' הי' יכול לתרץ בישן ולא דמי לעומד ויושב כלל דזה ראוי להלך וישן אינו ראוי לילך כלל כמות שהוא ישן עד שינעור רק דהש"ס קאמר דהלכתא דלא קנה רק בכפות, וכן נמי מה שהקשו לרבא פרק הזורק וכי תימא ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות ג"כ הכוונה כך דודאי יש לתמוה מה קושיא והיאך מדמה ישן לעומד ויושב, ובשלמא בעלמא דמקשה וכי תימא בעומד מקשה שפיר אבל לדמות ישן לעומד ויושב מי שמעית לי', תדע דדעת קצת פוסקים דישן מהני באמת כמו כפות וע"כ דעיקר הקושיא היינו דס"ד דלרבא כללא הוא כל שאילו מהלך לא קנה היינו אפילו עכשיו אינו ראוי לילך כל שאילו הי' מהלך לא קנה ועומד ויושב לאו דוקא דהא כל שאילו מהלך קאמר וישן נמי בכלל כל שאילו מהלך לא קנה, אבל באמת לפי מה דקאמר והלכתא בכפות דכפות אינו בכלל דברי רבא א"כ פשיטא דגם ישן אינו בכלל דברי רבא דכיון דלאו כללא הוא רק בראוי להלך מיירי ולא בכפות א"כ הוי לי' לומר רבותא אפילו ישן מיקרי ראוי לילך ומדקאמר עומד ויושב ע"כ דישן קנה והיינו דקאמר והלכתא בכפות דלא מהני רק כפות אבל הך דרבא ממילא בלי כפות מתוקמא דכיון דכפות ודאי מהני ע"כ דגם ישן מועיל לדידי' דלא כהלכתא כיון דנקט עומד ויושב אך הא ודאי כיון דרבא ס"ל ישן הוי גט גמור ממילא אפילו אליבא דהלכתא דלא מהני רק כפות אינו רק מדרבנן דבין ישן לניעור טעו אינשי אבל בין כפות לאינו כפות לא גזרינן כיון דעביד בי' מעשה הכפיתה אבל ישן אינו ניכר דמחמת שהוא ישן מהני דהא מעצמו הוא ישן וגזרינן ישן אטו ניעור, תדע דס"ד הכא לגזור כפות אטו שאינו כפות וכ"ש ישן אטו ניעור:

ובאמת יש לתמוה על הכת הסוברים דכפות וישן בעינן הכא ג"כ, למה לי' לומר דס"ד דגזרינן כפות אטו שאינו כפות, הוי לי' למימר דס"ד דגזרינן ישן אטו ניעור ופשיטא דטפי איכא למיגזר אטו נעור מאטו כפות:

וצ"ל לדעתם לפי מה שכתבו התוס' בד"ה אבל חצר דהא נמי מעבד שמעינן לה, ותירצו דבעבד ודאי לא גזרינן דאיירי בכפות ומילתא דלא שכיח הוא לא גזרו בי' רבנן, וצריך לומר דכפות אטו שאינו כפות דס"ד דגזרינן היינו כיון שאנו חוששין שיתן לו באינו כפות לא שייך לומר שלא לגזור לפי שאינו שכיח כפות דהא על זה דנין שלא יכפתנו כלל ויהא שכיח ולפ"ז ה"מ אם נגזור אטו שאינו כפות אבל אי נימא דלא גזרינן רק ישן אטו ניעור אבל כפות יהא באמת א"כ לא שכיח הוא ולא גזרינן בי' כלל כמו דלא גזרינן אטו חצר הבא לאחר מכן, וזה ברור, ולפ"ז עכ"פ לדעת הסוברים דישן בלבד מועיל לרבא בודאי יש לומר דגזרינן אטו ניעור והיינו דקאמר והלכתא בכפות אבל ישן גזרינן אטו ניעור:

ומעתה ממילא דברי הרמב"ם ברורים דלכך פסק בישן בלבד פסול מדרבנן דלא כרבא כיון דבא הלכתא ואפיקתי'. דרק בכפות מהני דלא גזרינן אטו שאינו כפות ולא בישן וסובר ג"כ דמה שאמר רבא ישן ומשמרתו לאו דוקא ישן אלא אפילו נעור כל שהוא משמרתו והיינו שאחזתו בידיו הוי משתמר לדעת' ורבא נקט ישן דבהא הוי גט ואפילו משום מהלך ליכא כיון דישן דלדידי' הוי ישן ככפות ואי דסובר דהוי גט מדאורייתא או אפילו מדרבנן ולדידי' לא גזרינן כלל] וסיפא נקט נעור ולא זכר ומשמרתו דבהא מהני מטעם חצר המשתמרת כמו ישן כל שהיא משמרתו רק בנעור ואינה משמרתו מיירי ולא הוי גט אפילו הי' כפות רגליו שאינו בכלל מהלך מ"מ לא הוי גט ורישא הוי גט בכל גווני וסיפא לא הוי גט בכל גווני, ולפ"ז בנעור ומשמרתו והוא כפות לית בזה לא משום משתמר ולא משום מהלך וישן ואינו כפות יש בו משום מהלך מדרבנן ובכפות רגליו אפי' מדרבנן מהני, וזה שהוצרך הרב ז"ל לומר שנית בכפות מהני בישן משום דס"ד דישן אינו מועיל למהלך כלל כמו עומד ויושב א"כ כיון שהוא אינו משמרתו כמו בניעור רק מצד שהוא ישן א"כ לא מהני כפות רגליו לענין מהלך קמ"ל דכפות רגליו בלבד מהני לענין מהלך אפילו אינה אוחזתו בידיו כלל רק ישן, וזהו היפך סברת התוס' הנ"ל דלא מהני כפות רגליו וישן קמש"ל דמהני אבל ברישא דמיירי בניעור ומשמרתו והיינו שאחזתו בידיו או קשורים בחבל ואחזתו דבהכי הוי שימור בנעור בהא ודאי בכפיתה מהני וסיפא קמש"ל אפילו כפיתה שאינה משמרתו בידי' רק מחמת שהוא ישן והיא עומדת אצלו ס"ד דלא מהני כפיתה לענין מהלך רק כשידיו ג"כ קשורות ולא בישן, וזה ברור:

בגמרא לגזור משום חצירה הבאה לאחר מכן, פירש"י שנתן בחצר של אחר וקנתה היא החצר מבעל החצר והא ודאי אינה מגורשת דמאן מגרש לה דכשנתן הבעל הגט לחצר וכו' וכי אתא האי חצר לידה לאו מכח הבעל אתיא דניהוי נותן לה החצר והגט ביחד. משמע מדבריו דאי עשה הבעל לאותו בעל החצר שליח לגרש דהשתא אתא מכח שלוחו של בעל הוי מהני הקנאת בעל החצר את החצר לאשה:

אמנם לכאו' יש לתמוה דדוקא רשות הבעל הוא דחשיב כידו וכיון שע"י הקנאה זו יצא מרשותו לרשותה הוי כאלו יצא מידו לרשותה, אבל רשות בעל החצר אינו כיד הבעל כלל ובעל החצר בעצמו הוא שליח הבעל אבל אין חצירו של בעל החצר שליח הבעל דחצר לאו בר שליח כלל רק לבעל החצר הוא זוכה מטעם ידו אבל לא חשיב חצירו של שליח כיד המשלח ולא שלוחו של משלח, וכבר כתבתי בחיבורי לא"הע סי' ק"מ דמהאי טעמא מספקא לי' לטור אי מהני חצירו של שליח קבלה כמו חצר האשה וכתבתי שם דודאי לא מהני מטעם הנ"ל וה"ה חצירו של שליח הולכה לא מהני כמו חצר הבעל:

אך באמת הא ליתא ובשליח הולכה ודאי מהני) דפשיטא דגם בחצירו של בעל אי אפשר לומר דרשותו הוי כידו וכל שיצא מרשותו הוי כיצא מידו דפשיטא דלא איתרבי חצר להיות כיד רק לזכות ולקנות ולא לענין להקנות וכל היכי דבעינן ונתן בידו לידה לא מהני ליתן מחצירו שאין חצירו שליח ולא יד להקנות רק לזכות ולקנות, וכ"כ הטור להדיא סי' קל"ח שאינו דומה נתינת בעל לקבלת אשה דהאשה יכולה לקבל בחצירה משא"כ נתינת בעל צריך שיצא מידו או מיד שלוחו ולא מחצירו והיינו מטעם דאמרן, ועל כרחינו אנו צריכין לומר דלכך מהני כאן הקנאת החצר אף שאין הגט יוצא רק מרשותו לרשותה, או כמו שכתבתי לעיל דמאחר שכבר יצא מידו לחצירו כבר נתקיים ונתן אף שלא נתגרשה אז דלא בעינן נתינה לגירושין כלל וכמו כן לא איכפת לן מה שהי' מונח בינתיים בחצירו קודם שיגיע לחצר האשה דהך ונתן בידה כולל תרתי חדא ונתן שיצא הגט מידו או משלוחו ובעינן ג"כ בידה והך בידה אינו דוקא מידו לידה רק מכחו סגי לידה כמו בזרק גט מידו למרחוק והגיע לידה או לחצירה דיצא מיד הבעל ממש ובא לידה לא מידו רק מכחו לכך מהני כאן ג"כ מה שיצא מידו לחצירו ואח"כ בא לחצירה מכחו ע"י הקנאתו ובהכי סגי וא"כ ממילא ג"כ ביצא מידו ליד שלוחו או לחצירו של שליח והשליח הקנה החצר לאשה ג"כ מהני דס"ס יצא מיד הבעל ממש והגיע לחצר האשה מכח שלוחו שהוא כמו בעל:

ועוד נראה לי לומר דהכא היינו טעמא דמהני שאנו אומרים דהקנאה זו שהבעל עושה בחצירו כיון דהוא בגופו מקנה לה הוי כאלו יצא הגט מידו לחצירה והוי כאלו נטלו בידו מחצירו ונתנו לחצירה כיון דהשתנות מרשותו לרשותה בא ע"י גופו של בעל במה שהקנה לה ונתן לה שטר מתנה וכן משמע לי לשון התוס' פרק הזורק בד"ה תיזיל שכתבו דהשתנות הגט מרשותו לרשותה חשוב כאלו נותנו לה והיינו דהוי כאלו נתנו בעצמו לה לא מרשותו יצא לרשותה דהא לא הוי מהני דבעינן שיצא מידו או מיד שלוחו רק הקנאה זו הוי כאלו נתנו בידו א"כ כל שמינה אחר לשליח הולכה והקנה אותו אחר חבירו שהגט בתוכו לאשה הוי כאלו נתנו בידו לה וידו הוא שליח הבעל כמותו, וזה ברור, אמנם לשיטה זו הי' מהראוי להיות מועיל בכותב על יד העבד להקנות לה העבד ע"י שטר מתנה