תפארת יעקב על גיטין צ

ואנן ונתן בידה בעינן שיהא הוא הנותן ולא יהא שום סיוע בנתינתו כמו שכתבו הפוסקים בסוגי' דהזורק בשלפתו מאחוריו דכל שיש שום סיוע משום אחר לא הוי נתינה וכ"ש כאן שהעבד עצמו ממציא עצמו לה ולכך צריך שיהא כפות דאז הוי נתינה מיד הבעל בעצמו ולכך בפרה לא זכר כפות כלל דבבהמה קי"ל כרבנן דחייב אפי' חיין ולא אמרינן דנושא עצמו, ומה שלא הקשו במתניתין כמו שהקשו על רבא ולאוקמא בכפות דאיכא למימר דרבנן פליגי עלי' דר"נ אפי' באדם, ומתניתין דשבת את החי במטה פטור אף על המטה דהמטה טפילה לו אתיא כר"נ כדקס"ד התם בשבת רק רבא דחי דרבנן מודו לר"נ באדם, אבל להקשות במתניתין אי אפשר דאיכא למימר דרבנן פליגי אפי' באדם אבל חצר מהלכת לכ"ע לא קנה, אבל לפי מה דקי"ל כדדחי רבא דבאדם מודו רבנן דבעינן כפות דוקא א"כ משנתינו ג"כ ע"כ בכפות וזה ברור, ועוד דכיון דלאו מטעם חצר הוא רק בתורת גט בוודאי לא מיקרי נתינה רק בכפות ותנא אין צריך לפרש דבריו, אבל רבא דמיירי בענין אחר שאין העבד גט רק חצר ואמורא צריך לפרש דבריו דמיירי בכפות דכפות דידי' מטעם אחר הוא לא מאותו הטעם הצריך במשנה כפות לכך ס"ד דמיירי אפי' מהלך, לכך הקשו עליו דהוי חצר מהלכת:

ומעתה כיון דאשכחנא טעמא דרבינו ירוחם אשכחנא נמי מרגניתא, והוא, שאני אומר דכל שצריך העבד להיות כפות כשהוא כולו גט צריך שיהא כפות בשעת כתיבה דאל"כ הרי מחוסר כפיתה הוא בין כתיבה לנתינה, ונראה לי עוד דאפי' להר"ן ז"ל דמכשיר מחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה היינו שזה אינו מעשה בגופו דהקנאה יכולה להיות בלי שום שינוי בגט אבל כשהעבד הוא גט ואין ראוי ליתנו כלל דמי ממש למחוסר קציצה כיון שצריך לכפות העבד שהוא הגט ובשעת כתיבה לא הי' ראוי ליתנו כלל והוי ככותב על מחובר כיון שאינו ראוי לנתינה רק שיקצצנו פסול כמו כן בכותב על עבד שאינו כפות הרי אינו ראוי לנתינה כלל ומחוסר כפיתה, וז"ב, אבל בהך דרבא דהכפית' מטעם חצר מהלכת ואין העבד הגט, יכול לכפותו קודם נתינה שאינו מחוסר מעש' כלל דהגט הוא ביד העבד ואינו מחוסר כלום רק המעשה בחצר הוא עושה וז"ב:

וזה שכתב רבינו ירוחם דין דמשנתינו שהעבד יהא כפות בדיני כתיבת הגט שזהו מדיני הכתיב' שצריך שיכתבנו על עבד כפות דוקא, אבל הך מימרא דרבא כתב בדיני נתינת גט שאין זה מדיני כתיבה כי אינו צריך שיהא כפות בעת כתיבה כלל ומעתה ניחא ג"כ הא דס"ד לגזור כפות אטו שאינו כפות דבמתניתין לא שייך זה כיון דצריך שיהא כפות בעת כתיבה וסתם ספרי דדיינו מוגמר גמירי וממילא יאמרו לו שצריך שיהא כפות אח"כ ג"כ, אבל בהך דרבא כיון שנכתב הגט לא הי' העבד כפות כלל רק על נייר אחר נכתב ואח"כ הוא בעצמו נותנו ליד העבד וכותב לה שטר מתנה על העבד שפיר יש לחוש שמא לא יהא כפות וכ"ש לפי מה שכתבתי דבמתניתין יש לומר דאתיא כרבנן דר"נ כדקס"ד בשבת דלא בעי כפות כלל אפילו באדם, כנ"ל. הרי ביארנו שיש לדברי רבינו ירוחם פנים בהלכה, גם הוספנו שהעבד צריך להיות כפות בעת כתיבה דוקא וכ"ש לדעת הרשב"א ז"ל שכתב לקמן גבי אין כותבין במחובר לקרקע דהטעם הוא דבעינן שיהא דבר הניתן מיד ליד א"כ עבד שאינו כפות לא הוי דבר הניתן, אבל אין צורך לזה כמו שביארנו:

שם ואמאי חצר מהלכת היא. יש לדקדק שלא הקשו בכאן הא בעינן עומדת בצד חצירה וכמו כן הל"ל להקשות הא בעינן משתמר לדעתה, ונהי דנפרש והלכתא בכפות דכפות וישן בעינן, מ"מ לס"ד הוי להו להקשות הא ג"כ, ודוחק לומר דהא ידע דאיכא ליפרושי בישן ועומדת בצידו אבל כפות לא משמע לי':

ובודאי נראין הדברים כך דודאי משמע להדיא ריש פרק הזורק דהא דבעינן משתמר לדעת' מידה ילפינן דאמרי' התם מה ידה משתמרת לדעתה וכו' ודלא כהרא"ש פרק הזורק דכתב דמסברא הוא לא גזירת הכתוב מכח ידה דישינה אינה משתמרת לדעת' דא"כ למה לי' להך מ"ד אפילו היא בציפורי ליתן טעם כידה מה ידה משתמרת תיפוק לי' דבלא"ה בעינן משתמר מסברא , וע"כ דסברא זו לא שייך בגט כלל דדוקא במתנה או במציאה במקום שהחפץ הוא העיקר המבוקש יש לומר מסברא דאדם רוצה שיהיו חפציו מונחים במקום משתמר לדעתו כמ"ש הרא"ש, אבל גט שאינו נצרך לגופו רק לרגע להתגרש בו ואינו שוה ממון כלל א"כ לא שייך סברא זו כלל רק מכח ידה בעינן משתמר והשתא דוקא התם דנתן לה גט ביד עבדה דמתגרשת מכח ידה בעינן משתמר אבל כאן דמקבלת שטר מתנה ע"כ מרצונה הוא והכל בא כאחד החצר והגט והיא מקבלת אותו ברצונה הרי לא בעינן מטעם ידה כלל ולא גרעה משליחות כיון דזכות הוא לה וכמו בשליח לא בעינן עומדת ולא משתמר כמו כן בידה המתגרשת מרצונה כהך דהכא וראי' לזה ממה שכתבו הרשב"א והר"ן פרק הזורק דאפי' מגרש מדעתה בעינן עומדת מכח הירושלמי דפרק התקבל הגע עצמך שהיתה מחזרת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה א"כ הכא דליכא למיחוש לזה דהא ברגע קבלת שטר המתנה מתגרשת דגיטה וחצירה באין כאחד א"כ לא שייך חזרה כלל ולא בעינן עומדת ולא משתמר אבל חצר מהלכת בעינן דחצר מהלכת לא קני אפילו במידי דזכות ואפילו למ"ד דבמתנה בעי' ג"כ משתמר היינו מסברא כמו שכתב הרא"ש הנ"ל אבל בגט לא שייך סברא זו כלל כנ"ל ולכ"ע לא בעינן משתמר ואף דהרא"ש שם כתב דחצר מהלכת מגזירת הכתוב כידה ואפילו במידי דזכות משום דאפקי' רחמנא בלשון יד מ"מ אין דבריו מוכרחין שהרי לדברי מי שאומר דבמידי דזכות כגון במתנה לא בעינן משתמר ולא עומדת והיינו משום דלא גרעה משליחות א"כ תיקשי מ"ש ממהלך דלא קני אפילו במידי דזכות ואי דאפקי' בלשון יד א"כ נבעי משתמר ג"כ כידה ואי דמשתמר לא מוכח מידה רק מסברא כמ"ש הרא"ש חדא דכבר הוכחתי דמשתמר ע"כ מידה ילפינן ועוד ניבעי במתנה מסברא משתמר וע"כ דס"ל דדוקא מהלך לא קני בשום מקום מסברא דאין חצר קונה רק כשכל החצר ברשותו תמיד אבל אי נייד לרשות אחר לא קני וכל שאלו מהלך לא קני וכו' אבל משתמר לא בעינן רק מכח ידה ובמידי דזכות לא גרע משליחות, ולפ"ז בגט אפילו למ"ד דבעינן משתמר במידי דזכות היינו דאית לי' מסברא כמ"ש הרא"ש אבל בגט דלא שייך סברת הרא"ש כלל לא נשאר רק מכח ידה ובזכות דלא גרע משליחות לא בעינן לא משתמר ולא עומדת וזהו דעת הרמב"ם דגבי נתן ביד עבדה זכר משתמר אבל גבי נתן ביד עבדו לא זכר רק כפות ולא משתמר דבהא לא שייך זה כלל כיון דמדעתה ורצונה מתגרשת כנ"ל:

ועוד נראה לפע"ד לפי מה שפירש"י פרק הזורק משתמר לדעת' כלומר על פיה ועל פי ציווי' לאפוקי הא דאמר בפרקין לקמן נתן ביד עבדה נעור אינו גט עכ"ל, מבואר מדבריו דמה שמשתמר על פיה הוי כאלו היא משמרת בעצמ' דהא אפילו חצירה במקום אחר מיקרי התם משתמר לדעתה א"כ עבד זה דידו כידה ועל פי ציווי' הוא עושה א"כ פשיטא דחשוב משתמר לדעתה ומה נ"מ היא משמרת או עבד' רק התם בנתן ביד עבדה דגט חוב הוא לא שייך משמר לדעתה והיא אינה מתרצית בשמירתו כלל ולדעתה הי' צריך להשליכו ואפילו מחזרת להתגרש לא מהני שמא חזרה בה, אבל הכא דבקבלת שטר המתנה מדעתה מתגרשת הרי משתמר הוא לדעתה ביד עבדה דיד עבד' כידה ושמירתו כשמירת' וזה ברור ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה והלכתא בכפות:

בתוס' בד"ה והלכתא בכפות כפות וישן בעינן וכו' ידיו כפותות בחבל וכו'. היינו אי נימא דכפות לחוד מועיל וישן לחוד מועיל א"כ ממילא אי ידיו כפותות סגי לענין משתמר ולא לענין מהלך כיון שאין רגליו כפותות אבל לדידהו לא מהני כפיתת ידיו אפילו לענין משתמר דאל"כ למה לי הכא כפות וישן לימא בכפות ידיו ורגליו דהשתא ליכא למיחוש לכלום וע"כ דלפי דעתם לא מהני כפיתה כלל לענין משתמר רק ישן וכמו כן צריך לומר דס"ל דאפילו למ"ד דכפות לחוד סגי למשתמר ומהלך מ"מ בכפות רגליו בלבד לא סגי אפילו לענין מהלך כיון שאין ידיו כפותות, ולפ"ז אפילו ישן וכפות רגליו לא מהני לשיטת התוס' במסקנא דכיון דס"ל דאין ישן מועיל לגבי מהלך כלל כמו עומד ויושב רק כפיתה מועלת וכיון שאין רגליו כפותות מועיל למהלך אפי' ישן ורגליו כפותות אינו מועיל דליכא למימר דבאמת מועיל ישן ורגליו כפותות וממילא להנך דלא מצרכי תרתי מועיל כפות רגליו בלבד לענין מהלך עכ"פ, א"כ מאי קשיא להו לתוס' תיפוק לי' אפילו היו ידיו כפותות דלמא קמש"ל להיפך אפי' היו רגליו כפותות אינו גט מכח דאינו משתמר כיון שאין ידיו כפותות וע"כ דרגליו כפותות פשיטא להו דאפי' למהלך לא מהני, ולפ"ז אין דבריהם מוכרחים באמת , ויש לומר דידיו כפותות מועיל למשתמר וכן רגליו מועיל למהלך, והשתא לק"מ דקמש"ל ניעור אינו גט אפי' היו רגליו כפותות וישן דהרי זה גט מיירי ג"כ ברגליו כפותות לכך הוי גט והכא בתרויייהו כפותות, גם מה שכתבו דבס"ד הוי מצי להקשות מניעור תיפוק לי' דהוי חצר מהלכת לק"מ לפע"ד דודאי הך דאינו גט ידע דאיכא למימר דמיירי בכל גווני אפילו כפות דליכא משום מהלך רק רישא דנקט הרי זה גט לא משמע