תפארת יעקב על גיטין פז

העדים וכך הי' לו לומר הי' הגט חקוק על ידו של עבד בכתו' קעקע והיו העדים חקוקים על ידו והי' יוצא מתחת ידה הרי זו מגורשת, ולמה הפסיק בין חקיקת הגט לחקיקת העדים שהרי ע"כ כל הגט עם החתימות יוצא מתחת ידה:

ומה שנראה לי בביאור דברי הרב ז"ל הוא כך, דס"ל דהך אבעי' דרמב"ח אינה רק כשראו הגט נגמר לגמרי שלא תחת יד האשה ואח"כ יוצא מתחת ידה אז אמרינן כיון שראוהו נגמר ואז לא נתגרשה אף עכשיו אינה מגורשת דשמא מנפשי' עייל, אבל בנמצא בידה גט כתוב על יד העבד מה שלא נראה מקודם כשלא הי' בידה או לא חיישינן כלל דמסתמא כיון שהבעל כתב עליו גט והחתים עדים מסתמא גירש בו דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' וכל שכתב לגרש ונמצא בידה אמרינן מסתמא גירש בו רק בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו ואח"כ יוצא מתחת ידה בהא מבעי' לן כיון דמעיקרא היינו מוחזקין שהוא של בעל כמות שהוא בגט כתוב עליו א"כ מאיזה צד נימא עכשיו דגירש בו וכמו דמעיקרא לא גירש אף שראינו כתוב עליו גט כמו כן עכשיו מנפשי' עייל אבל בלא ראינו אותו העבד כתוב עליו גט כלל רק כשהוא ביד האשה רואין גט כתוב עליו מאיזה צד נימא שהבעל כתבו שלא לגרש בו ומנפשי' עייל ואמרינן שכתב עליו גט לגרש וגירש תיכף דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' ולכך לא הוחזק אותו העבד בגט זה שלא ביד האשה כי לא נכתב רק לגרש בו משא"כ בהיו מוחזקין בו שהי' שלו עם הגט הכתוב עליו ואח"כ יוצא מתחת ידה בהא מבעי' לן, וכמו כן בלא הוחזק העבד הזה בגט חתום בעדים רק תחת יד האשה ג"כ לא חיישינן דמנפשי' עייל כיון שלא הוחזק שהי' עליו גט גמור רק ת"י האשה לא חיישינן שהי' גט כבר ביד הבעל ומנפשי' עייל לבית האשה דכל שהחתים עליו עדים מסתמא גירש בו ול"ח לנמלך כיון שלא נפל, ומעתה דברי הרמב"ם עלו כהוגן דמעיקרא מיירי שלא הוחזק הגט חתום בחתימות רק תחת יד האשה ולכך מגורשת ואח"כ מיירי שהי' כל הגט הוחזק ביד הבעל, לכך כשיוצא מתחת ידה חיישינן דמנפשי' עייל ובעי' דרמב"ח דוקא בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו שהי' כתוב עליו גט שגם בזה הוחזק ביד הבעל שנכתב עליו גט גמור חתום בעדים אבל בהוחזק שהוא שלו ולא הוחזק בכתיבת גט חתום בעדים רק ביד האשה נראה עליו גט חתום בעדים בהא לא מבעי' לן כלל, ומה שאמר הרב ז"ל אפי' היו מוחזקין היינו בכהאי גוונא שנראה עליו הגט נגמר כולו ולא הי' תחת ידה, א"כ אי היו מוחזקין שהי' שלה הי' מקום לחוש דלא ידעה לאקנויי ולכך הוחזר לה העבד ולא נתגרשה כלל רק אפי' הי' מוחזק לשלו ונמצא בידה הואיל והוחזק בידו בגט גמור כתוב עליו חיישינן דמנפשי' עייל, ובזה יש ליישב דברי הטור ג"כ שפסק בלא הוחזק מגורשת היינו בהך גוונא שלא הוחזק בגט כתוב עליו רק ביד האש' אז אמרינן דודאי כיון שכתב עליו גט והחתים עדים לגרש בו בודאי גירש תיכף ולא חיישינן דנמלך ומנפשי' עייל, ודוק היטב:

בד"ה ת"ש וא"ת מתניתין הוי לי' לאתויי וכו'. דבריהם דחוקין מאד, והעיקר נראה לי בזה דבלא"ה יש לדקדק דקאמר מנפשי' עייל וקשה אפילו לא עייל מנפשי' רק הוא שלחו אצלה לאיזה ענין מ"מ לא לגירושין שלחו, וע"כ צריך לומר כיון שהי' כתוב עליו גט בודאי הי' מקפיד שלא ישלחנו לה כל כמה שאין רצונו לגרשה רק דחיישינן שמא מנפשי' עייל להתם, וכן אמרו ביבמות כיון דשמי' כשמי' לא מקפיד גבי' וכ"ש הכא, והשתא שפיר פשיט מר"ל דקאמר הגודרות אין להם חזקה והכוונה בהמ' שהיא שמורה בגדר שלא תוכל לילך למקום אחר אלמא דבע"ה מקפיד עלי' מ"מ כיון שאינה מסורה לרועה חיישינן שמא מעצמה קפצה והלכה לשם, וה"ה הכא חיישינן דמנפשי' עייל אף דהאדון מקפיד שלא ילך מ"מ אי אפשר להשגיח עליו בכל עת, וכן בבהמ' דוקא מסורה לרועה דלעולם הוא משגיח עלי' ומשמרה משא"כ גודרת, וזהו פי' נכון ולכך קראוה גודרת וזה ברור:

בד"ה אשה לא ידע' לאקנויי פי' בדבר שהוא מחזיר לה וכו':

הר"ן כתב בזה ב' פירושים, אחד דלא ידעה שצריכה להקנות לו הנייר, ופי' הב' כדברי התוס' והנה לפי' הראשון פשיטא דאי מלמדין אותה להקנות שפיר דמי, וא"כ ה"ה לפי' הב' דודאי לא נפקא מינה לדינא וזו היא ראי' דע"כ מחוסר הקנאה פוסל דאל"כ למה לי' למיבעי באופן שיכולה להקנות עדיין לפנינו הוי לי' למיבעי שכבר גירש אי מגורשת:

בא"ד טבלא דידה לא מיקני לי'. אין כוונתם לחלק בין נייר לטבלא דא"כ מאי קושי' ממתניתין לוקמא בנייר, רק כוונתם דדוקא שכר סופר דהיא רוצית ליתנו לסופר שפיר אמרינן דאקני לי' ומידו יהא לסופר, אבל נייר שהוא שלה ואינה רוצית כלל להקנותו דהא לעולם יהא שלה לא אקני רבנן, ולפ"ז יש לומר דה"ה כשהנייר של סופר אין צריך הקנאה אפי' בנייר ודיו דהא כיון שהסופר יודע שיצא מתחת ידו ולא לו יהי' אקני לי' רבנן לבעל כמו שכר סופר של אשה, אך כבר הוכחתי בא"הע סי' ק"כ דמהך דלעיל מוכח דלא אקני לי' רבנן נייר ודיו כלל וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל דהך אקני לי' רבנן לא קאי למסקנא כלל רק וכתב צוואת כתיבה כמ"ש הני' פרק גט פשוט ור"ח ורבא ידעו מזה א"כ בלא"ה לק"מ קושית התוס' דהכא:

בא"ד דמצי לדחוי' דכותבת על קלף של בעל, לפי מה שכתבתי לעיל דהיכי דמקנה לפנינו בוודאי מהני א"כ מצי לאוקמא במקנה לפנינו, אך קשה לי לרבא דדחי דלמא זקן שאני דידע לאקנוי' וכי לא ידע סיפא דהך משנה דעדיות דקתני עלה מדבריהם למדנו דאשה כותבת את גיטה וכו' ש"מ דאשה ידעה לאקנוי' ומדמה לה לזקן ורבא לא מוקי לה בקלף של בעל דא"כ גם מזקן לא קשיא , ונראה לי דוודאי בזקן הוי ס"ד שהי' קלף שלו ולא הקנה לפנינו דקתני ובא מעשה לפני חכמים ש"מ דהכל הי' עושה מעצמו גם אי הי' קלף של לוה שמסר לו לכתוב בהא פשיטא דמהני דוודאי אין הפרש בין אי הלוה כותב או מצוה לכתוב לסופר או למלוה רק שהזקן הזה מעצמו הי' כותב וקמ"ל כיון שהחתים עדים מדעת הלוה מהני דעיקר השעבוד בחתימה תלוי, אבל הא דקאמר עלה מדבריהם למדנו שפיר יש לומר בקלף של בעל או שהקנתה לפלוני ולא בא לאשמעינן רק דכתב ידה מהני להיות כריתות דעיקר הכריתות בחתימה תלוי ועמ"ש בדיבור שאחר זה עוד בזה:

בד"ה וכותב וא"ת מאי ענין שטרי הלואה לגט וכו') קשה דהוי להו להקשות אמתניתין גופה דמאי קמש"ל דהי' כותב בכתב ידו כיון דשטר ראי' הוא, ועוד אי צריך להשמיעני זה עכ"פ מאי קאמר עלה מדבריהם למדנו אשה כותבת גיטה ומאי ענין שטרי הלואה לגט התם שטר ראי' ולא מהני בגט דבעינן ספר מקנה וצריך לומר דס"ל לתוס' דודאי העיקר בא לאשמועינן התם דכתב יד המלוה מהני דס"ד דעיקר חיובו ושעבוד בשטר הוא ומהאי טעמא צריך אימלוכי בי' וכך כתוב ואמר לנו כתבו, א"כ ס"ד דבעינן בכתיבה ג"כ ציווי הלוה קמש"ל דהכל בחתימה תלוי ועלה קאמר מדבריהם למדנו דגם בגט האשה כותבת גיטה דרק בחתימה תלוי ולא השוו במשנה גט לשטר רק לענין זה דעיקר בחתימה תלוי אבל לענין הקנאה שפיר יש לומר דבזקן לא בעינן ספר מקנה כלל וזה ברור:

אך אכתי קשיא כיון דבגט ע"כ צריך הסופר שישמע מפי הבעל ואיכא למ"ד דצריך להיות שלוחו א"כ מאי קאמר מדבריהם למדנו דמה ס"ד דלא מהני כתיבת ידה כיון שכותבת בציווי הבעל ומ"ש האשה או סופר אחר בשלמא בזקן קמ"ל אפי' כותב שלא בציווי הלוה וידיעתו משא"כ גט פשיטא דכה"ג לא מהני ואי נימא דעיקר מה דמשוה אותם לענין דנימא דידעה לאקנוי, א"כ תיקשו קושית התוס' אמתניתין דעדיות גופה מה ענין שטר ראי' דלא בעי קנין לגט דבעי קנין:

לכן נראה לי דהך מתניתין דהתם למ"ד ע"ח כרתי וקמש"ל דכתיבה אינה כלום ולא בעי ציווי הבעל כהך שטר ראי' דזקן, ועיקר בחתימה תלוי כמו שאמרו שם שאין קיום הגט אלא בחותמיו אבל למ"ד ע"מ כרתי דבעינן שליחות הבעל וציוויו אין ענין זה לזקן, והיינו טעמא דלא קשי' לי' לרבא ואביי רק מזקן ולא מהך דאשה כותבת דהיא סיפא דמתניתין דזקן דס"ל דהתם לאו לענין הקנאה מיירי דודאי בעינן שתקנוהו לו לבעל בפי' לפנינו [והתם מהני הקנאה לכ"ע אפי' אחר כתיבה קודם חתימה כיון דע"ח כרתי] רק דקמש"ל דכותבת בעצמה בלי ציווי הבעל כהך דזקן ורב אשי דפשיט לה לא מהך משנה פשיט רק ממשנה דלקמן דהתם דלא חשיב עו"ג בהדי חש"ו ש"מ דר"א הוא, והכי מוקי לה אמוראי טובא לקמן כר"א וע"כ דמה דקתני סיפא שאין קיום הגט רק בחותמיו הכוונה שאין לחוש דלמא לא ידעה לאקנויי כיון שעדים חתומים בו על כל הכשירו של גט הם חותמים ומסתמא הקנתה לו כדין, אבל בעדיות דקתני מדבריהם למדנו ש"מ דבא ללמוד כהך דזקן א"כ ע"כ ר"מ הוא ומ"מ לפי האמת דגם בזקן מיירי בשטר מקנה כמ"ש התוס' וכמו שאפרש לקמן ממילא יש לומר דהך משנה דעדיות ג"כ ר"א ולענין הקנאה מיירי דבין בזקן בין באשה לא חיישינן שמא לא הקנה דעדים החתומים מעידין על הכל שנעשה בהכשר כנ"ל בא"ד גם הם היו עושין לו טובה וכו'. צ"ע דהיאך אפשר דהי' עושין לו טובה תמורת הלואה הא הוי ריבית ואסור אפי' מוקדמת ומאוחרת, ולדעתי הדברים פשוטים כי בלי ספק לפי הענין הי' העסק הזקן ופרנסו בדבר הזה ובודאי הי' עושה באופן המותר שהי' לוקח מהם שדות וכרמים במכירה והי' מוכר