תפארת יעקב על גיטין פו

מתפרשת יפה בלי שום דוחק כמו שבארנו ועוד אבאר לקמן פשיטות דזקן ואשה דלפי הנ"ל אתיין שפיר בפשיטות ע"ש:

אמנם מה שיש לדקדק בעיקר דין זה אי נימא דמחוסר הקנאה פוסל בין כתיבה לנתינה, א"כ הך מתניתין דלקמן פרק המגרש חמשה שכתבו כלל בתוך הגט פלוני גירש פלונית ופלוני פלונית ינתן לכל אחת ואחת והשתא הא לא ימלט בכאן רק שתהא הקנאה אחרת בנתיים שבשעה שמגרש זה צריך שיהא הנייר שלו וכשגירש ונעשה של אשה היאך יגרש השני וע"כ בהקנאה, הרי מבואר הוא לכאורה שאין מחוסר הקנאה פוסל, ויש לתמוה לכאורה על הר"ן ז"ל שלא הקשה ממשנה זו:

אבל באמת נ"ל דלק"מ ומכאן ראי' דאין מחוסר מעשה פוסל רק כשהי' החסרון בשעת כתיבה אבל כל שבשעת כתיבה ל"ה מחוסר מעשה רק אחר כתיבה נתחדש בו ענין שנעשה מחוסר מעשה לא איכפת לן, וראי' ברורה לזה מדברי התוס' שפירשו הא דאמר ר"י לקמן עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש היינו שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו דאל"כ היאך משכחת כתיבה בתלוש וחתימה במחובר, והשתא תיקשי ס"ס מה צורך לחתימה אפי' בלי חתימה כלל פסול אכתי מכח כתיבה דס"ס יש חסרון בין כתיבה לנתינה, וע"כ כל שנכתב בתלוש מצד כתיבה כשר רק מצד חסרון בין חתימה לנתינה פסול דנחתם במחובר, והשתא ממילא התם כיון דבשעת כתיבה הי' ראוי לכל אחד ואחד לגרש בו תיכף רק שחבירו קדמו וגירש בו וזה נולד אח"כ ולכל אחד ואחד לא נכתב על מחוסר מעשה שהרי הי' ראוי לכל אחד ואחד לגרש בו בלי חסרון כלל רק שנתרצה שחבירו יגרש קודם ודוק:

ואין להקשות ס"ס צריך הסופר להקנות לבעל הקלף והדיו קודם כתיבה א"כ אי מחוסר הקנאה פוסל, בחמשה שכתבו כלל בתוך הגט למי מקנה הסופר הקלף והדיו אי לאחד הרי השני אינו יכול לגרש בו והוי מחוסר בעת כתיבה הא ליתא דס"ס יכול הסופר להקנות ע"י אחר שיזכה עבור אותו שיגרש בו ראשונה והם הסכימו שיוכל כל אחד מהם שירצה לגרש בו ראשונה א"כ ממילא מי שגירש ראשון הרי קנה הקלף והדיו, ומ"מ לא הוי מחוסר מעשה גם להנשארים דהא בשעת כתיבה הי' ראוי גם להם לגרש בו מי שירצה ובשביל שאח"כ גירש אחר לא נעשה בזה מחוסר מעשה, ועוד נראה דלא מיקרי מחוסר מעשה רק דבר המעכב בגירושין שאי אפשר לגרש בגט זה בלעדי מעשה זו אבל כל שראוי לגרש בו ממילא אין זה חסרון כלל שהרי אינו חסרון המעכב הכריתות, וזה ברור לע"ד, ועוד אבאר לקמן במקומו בדין מחוסר קציצה בס"ד ענין זה באריכות:

בתוס' בד"ה בכתובת קעקע וכו' ומיהו איסורא דרבנן איכא וכו' דאפילו אפר מקלה אסור ליתן על גבי מכתו וכו' ואפילו הוי איסורא דאורייתא דבריהם צ"ע דשם במסכת מכות מסיק דמותר דמכתו מוכיח עליו וכתבו שם התוס' דכן הלכה, ונראה לי דס"ל דוקא במכה אמרינן דמוכיח המכה שאינו מכוון לכתובת קעקע רק שצריך לזה לרפאות המכה, אבל כאן כיון שאינו צריך לכתוב הגט על יד העבד דוקא א"כ לא שייך בזה מכתו מוכיח עליו) ומ"מ נראה לי מדקתני במתני' על הכל כותבין לכתחילה בודאי משמע דליכא איסורא כלל, והיינו דאפילו למ"ד דאפר מקלה אסור היינו דאינו הוכחה כ"כ דיכול להיות מחמת כתיבה שמקעקע על בשרו נעשה המכה, אבל כאן בגט כתוב על יד העבד הכל יודעים שהוא גט ולא נכתב לשם כתובת קעקע, ועוד אני אומר כיון דקרא כתיב וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם משמע דוקא על בשרכם הוא דאסור אבל על בשר עבד כנעני לא אסרה תורה כלל:

איברא מצאתי בתוספתא דמכות הכותב על עבדו כדי שלא יברח פטור משמע דוקא כדי שלא יברח אבל בלא"ה חייב, אמנם הרמב"ם השמיט דבר זה אף שזכר כל דיני התוספתא השנויין שם גם מן התוספתא אין כ"כ ראי' דאולי בעבד עברי מיירי וצ"ע בזה:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב שהיו העדים חקוקים על ידו ג"כ, ותמה הב"ש כיון דאיכא איסורא דרבנן עכ"פ הרי נפסלו מדרבנן ואינה קושיא כלל דבדרבנן הוו בעי הכרזה, ואפילו למ"ד דלאותו עדות לא הוי בעי הכרזה היינו דוקא היכי שפיסולו הוא העדות כמ"ש הנ"י פרק זה בורר אבל היכי דפיסולו אינו העדות רק מצד אחר הוי בעי הכרזה, ועמ"ש האחרונים סימן ל"ד ס"ק כ"ג ומ"ש שם בספרי ת"י בזה והוכחתי דכל כי האי גוונא הוי בעי הכרזה, אך מדברי התוס' הנ"ל משמע דעדים לא בעינן כלל דאל"כ אי איכא איסורא דאורייתא בודאי פסולין, אך יש לומר דמודים התוס' דעדים בעי חקיקה אך לא חקיקה גמורה שהוא איסור דאורייתא דבלא"ה ג"כ אינו נמחק רק דכתבו דכתיבת הגט אפילו איסור דאורייתא אינו מזיק, וכן הרמב"ם לא זכר גבי עדים כתובת קעקע רק חקיקה סתם ודוק:

ובטעמו של דבר למה בעי עדים חקוקין האריך הב"ש סימן קכ"ד והעלה שאין לחוש לעדים כלל, ודבריו תמוהין דפשיטא כיון שהכשירו לכתחילה לכתוב על דבר שיכול להזדייף ע"י ע"מ אפילו בלי כתובת קעקע, א"כ ע"כ אסורין לחתום בלי כתובת קעקע כל שהגט כתוב בכתובת קעקע דאל"כ יעשה זיוף כשיהא נכתב הכל בלי כתובת קעקע ותמחוק ותכתוב בכתובת קעקע ולא תצטרך ע"מ, וע"כ דכל שאין העדים חקוקים בכתובת קעקע אכתי צריכה ע"מ שמא הי' כתוב סתם והיא מחקה וכתבה בכתובת קעקע, וזה ברור:

בא"ד פי' שם עבודת גלולים. כוונתם שלא נפרש שם של הכותב או שם של אחר, ובגט כותב ג"כ שמו ושמה לזה כתבו דהפי' שם עו"ג א"כ לר"ש פשיטא דליכא כאן רק איסור דרבנן:

בא"ד דהא מתהני באיסורי הנאה. לכאורה דבריהם תמוהין נהי דהכא בכתובת קעקע כשר לגרש בו אבל גבי איסור כיון דקי"ל השוחט מסוכנת בסכין של עו"ג הבהמה אסורה כמ"ש בש"ע י"ד סימן ק"פ והוא מדברי הרמב"ם שם א"כ כאן ג"כ אפי' דיעבד למה יהא כשר לגרש בו ואפילו גירש אני חוכך דאי עביד לא מהני, ואפילו להחולקים שם צריך עכ"פ להוליך הנא' לים המלח, וכאן משמע מכל הפוסקים דכשר לגרש בו עכ"פ דיעבד:

ונראה לי דכוונת התוס' דס"ל דודאי ההנא' מן הגירושין בגט זה אינו הנא' כלל כיון שאינו מרויח כלום שיכול לגרש אפילו על דבר שאינו שוה כלום ומוטל באשפ' ועל עלה של זית המוטל בהפקר, רק הא ס"ל לתוס' דכתיבה גופא הנא' מיקרי במה שכותב ואפילו לכתוב דבר אחר שאינו גט אסור על איסורי הנא' וכיון שנהנה מגופו אסור, והשתא דמי ממש להך דהכא דאחר כתיבה כבר נעשה האיסור ויכול לגרש בו דהגירושין כיון שאינו נהנה מגופו ואינו מרויח כלום לא הוי הנאה, ובשביל שעשה איסור בכתיבה לא נפסל כמו בכתובת קעקע, ועמ"ש בש"ע סימן קכ"ד:

כתב בהג"א בשם א"ז וז"ל ואני הכותב בעניות דעתי איני מבין דלפי מה שפשט מגודרת הי' משמע דאפי' בכתובת קעקע אינה מגורשת וצ"ע עכ"ל וכוונתו להקשות על דברי הרמב"ם מה שנראה מדבריו דבכתובת קעקע מגורשת גמורה ובלי כתובת קעקע מספק, ובאמת בש"ס מוקמינן אבעי' דרמב"ח בכתובת קעקע ומ"מ פשטינן מדר"ל דאין לה חזקה ואמרינן מנפשי' עייל:

ולברר דברי הרמב"ם בזה צריך אני להעתיק לשון הרמב"ם ז"ל, וז"ל פ"ד מהלכות גירושין הל' ד', הי' הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והי' יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקים על ידו הרי זו מגורשת אע"פ שאין לה ע"מ שהרי אין יכול להזדייף אפי' היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי הרי זו ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה שהגודרת אין להם חזקה עכ"ל:

ויש לדקדק הרבה בדבריו חדא מה שפסק בדין הקודם דמגורשת ודאי דמה בכך שאינו יכול להזדייף מ"מ ניחוש דמנפשי' עייל, ואי נימא דס"ל כמו שכתב הטור דאבעי' דרמב"ח דוקא במוחזקין שהוא שלו אבל בלא היו מוחזקין שהוא שלו לכ"ע מגורשת, א"כ מלבד שיקשה עליו ג"כ מה שהקשיתי לעיל על הטור דמ"מ כיון דאי אפשר לגרש בשלה רק שיהא מקודם שלו א"כ בכל אופן ע"כ הי' שלו קודם ואכתי ניחוש דילמא מנפשי' עייל, ועוד אי דוקא בהיו מוחזקין מבעי' לי' א"כ מה זה שכתב אפי' היו מוחזקין הא רק בהא מבעי' לן ובלי מוחזקין ודאי מגורשת, ורחוק לומר דהך אפילו שכתב נתכוין לומר לא מבעי' בלא היו מוחזקין דודאי מגורשת אלא אפילו מוחזקין שהי' שלו מגורשת עכ"פ מספק דס"ד בהי' מוחזקין שהוא שלו לא תתגרש כלל כיון דאין לה חזקה קמש"ל דמ"מ מגורשת, אבל אם כך כוונתו לא הי' לו לומר דהרי זו ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס ש"מ דבא לומר הצד שאינה מגורשת ולהנ"ל בא לומר צד שהוא מגורשת ולא יפול על זה הטעם שמא מעצמו נכנס, גם לשון אפי' היו מוחזקין משמע דבלא היו מוחזקין ג"כ כך הדין דהוי ספק רק אפי' היו מוחזקין הוי ספק והיאך נימא בלי מוחזקין ודאי מגורשת לדעתו, ועוד יש לדקדק מה שהכניס הרב ז"ל הך דהי' הגט יוצא מתחת ידה בין חקיקת הגט לחקיקת