תפארת יעקב על גיטין פה

מתניתין כר"א עד דמוקי לה בכתובת קעקע ע"ש] אבל לדעת הפוסקים דלר"א ע"ח לא כרתי ואי ליכא ע"מ אין דנין על פי כריתת ע"ח רק דאמרינן מסתמא נמסר ודאי קשה קושיא הנ"ל דלרמב"ח נמי מצי לאוקמא כר"א ודנין דמן הסתם נמסר לפני עדים ככל גט רק שיש לחוש דמנפשי' עייל, אבל השתא ידעינן על פי ע"ח שלא נזדייף:

אמנם נראה לי ליישב לשיטת החולקין על הרי"ף על דרך זה, והוא, דאף דבעלמא אשה המביאה גט בלי ע"מ דנין דמן הסתם נמסר לה בעדים כדינו, היינו דוקא בסתם גט שאין ענינו רק לגרש בו, וכיון שאנו רואין הגט בידה הרי בא לה מיד הבעל, א"כ לאיזו צורך נתנו לה אם לא לגרש בו ומסתמא נמסר לה כדין בע"מ, אבל ע"י העבד דהעבד בעצמו הוא דבר הנקנה לעצמותו לא לגירושין כלל רק גט כתוב על ידו, א"כ פשיטא דאי הי' הדין דע"מ דוקא כרתי א"כ אין בידה גט גמור כלל דע"מ הוא דעבדי כריתות רק לדון מן הסתם נמסר וזה לא שייך כאן דאפילו תימא דשלה הוא כיון שהוא בידה אבל לא לגירושין נמסר לה רק הקנה לה בדרך הקנאת עבד לשום ממון ובמתנה או במכר נתנו לה כמו אם הי' ביד אחר כיון דהוא שיווי ממון ודבר הנמכר וניתן מצד עצמותו לא בתורת גט דוקא ומאיזה צד נדון שהי' ע"מ, וכיון דהגט אינו כורת בעצמו רק בצירוף ע"מ וזה אין בידה אינו גט וע"כ דבעיא דרמב"ח לר"מ הוא דע"ח שבו כרתי והגט שבידה לא מיחסר מידי והרי היא גרושה לפנינו בגט גמור, הלכך דוקא אי נחוש דמנפשי' עייל אז הוי כאלו אין בידה כלל אבל כל שאין לחוש דמנפשי' עייל רק שלה הוא הרי בידה גט גמור דלא מיחסר מידי שפיר מגורשת, ומי שרוצה לפסלו לומר שלא ניתן לה לגירושין עליו הראי', משא"כ לר"א שאינה גרושה כלל לפנינו דהא מיחסר ע"מ דאינהו כרתי רק לדון מן הסתם דהי' ע"מ, וזה לא שייך כאן, וכן משמע הלשון בע"מ ור"א משמע דאנן לאו לר"א קיימינן רק לר"מ, אך מכל הפוסקים שהביאו הך אבעי' דרמב"ח לדינא משמע דלר"א נמי שייכא ובודאי קשה כנ"ל:

ולא אוכל להתעלם מה שנראה לפע"ד בעיקר פי' סוגיא זו שלא כדברי המפרשים ויתיישבו בזה כל הקושיות הנ"ל, א) דקאמר היו מוחזקין בעבד שהוא שלו, וכבר הוכחתי דאפי' אין אנו מוחזקין הוי כמוחזק דהא ע"כ אין לגרשה רק בשלו, וכן הק' הב"ש סי' קכ"ד ס"ק י"ז ע"ש ב) הך קושיא הא לרמב"ח ג"כ משכחת דע"ח מעידין שאין בו זיוף ג) מה שאמר אקנויי אקני לה וכבר ביארנו בראיות ברורות דלא בעינן בכאן שום הקנאה רק נתינה ככל נתינת גט דעלמא ואדרבא בקנין אחר לא מהני מידי בגט, ד) בהך אבעי' דבתר הכי היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט יוצא מתחת ידו ופירש"י שבא לגרשה בגט זה אי אמרינן אקנויי אקניתי' לי' או אשה לא ידעה לאקנויי, והשתא תיקשי במה נפשך אי הכוונה דאשה לא ידעה לאקנויי אפילו הוא מגרש לפנינו ואנו מלמדין אותה להקנות קנין גמור א"כ למה לי' למיבעי בהיו מוחזקין הוי לי' למיבעי בפשיטות אי יכולין לכתוב גט על קלף או טבלא של אשה ואי נימא דוקא בכה"ג שאין אנו יודעין כלל רק שהיו מוחזקין בשלה ויוצא מתחת ידו בהא מבעי' לן אי ידעה לאקנויי מעצמה, אבל כשאנו מלמדין אותה להקנות לכ"ע ידעה לאקנויי א"כ למה לי' למיבעי כשהגט בידו ורוצה לגרשה עכשיו דאכתי יכולה להקנות לו עכשיו בפנינו והוי לי' למיבעי כשכבר גירשה אי מגורשת או לא:

וטרם שאתחיל בפי' הסוגי' ליישב כל הנ"ל נעתיק דברי הר"ן ז"ל לקמן גבי אשה כותבת את גיטה, וז"ל ותמיהני היאך אשה כותבת את גיטה והא מחסרת הקנאת האשה לבעל בין כתיבה לנתינה וכו' וליכא למימר דבשהקנתה הקלף לבעל מעיקרא עסקינן דהא לעיל פשטינן מינה בעיין דמוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב עלי' והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו דמשמע דאנן לא ידעינן במלתא מידי אלא חזקת טבלא שלה ושהיא יוצאה מתחת ידו, ועוד דאי בנתינה קודם כתיבה עסקינן ודאי בקיאה היא בהלכות הגט וידעה לאקנוי ומתוך הדוחק יש לי לומר דהקנאה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה לא מיקרי מחוסר דדומיא דכתיבה בעינן כיון דכתיב וכתב ונתן עכ"ל, ודבריו תמוהין לפענ"ד דמה שאמר דבעינן מעשה בגופו של גט דומיא דכתיבה, הוא תמוה דהא אנן אמרינן שלא יחסר רק נתינה לא דבר אחר א"כ חסרון דומיא דנתינה הוי חסרון ופשיטא דהקנאה הוי דומיא דנתינה, וראי' ברורה דלא כהר"ן שהרי בפרק כסוי הדם חשיב מחוסר פדי' בקדשי ב"ה למחוסר מעשה בין שפיכה לכסוי אף דלא הוי מעש' בגופו, וכבר הודה הר"ן ז"ל בעצמו שהוא דוחק, ומה שאמר שמתוך הדוחק הוצרך לומר כן לא ידעתי מי דחקו לזה, דודאי כשהקנתה מעיקרא איירי והיינו בעיין דרמב"ח אי סמכינן עלה דהקנתה מעיקרא וידעה לאקנויי או לא, ופשיט מהך משנה דאשה כותבת את גיטה ש"מ דסמכינן עלה בהקנאה מעיקרא, ומה שכתב דודאי בקיאה היא בהלכות הגט הוא תמוה לפע"ד דלכל הפירושים ע"כ צריך שתקנה לו הקלף, וזהו מהלכות הגט דכתיב ונתן א"כ מה ס"ד דלא ידעה לאקנויי וע"כ שאנו מסופקין דשמא לא ידעה להקנות קנין גמור וחושבת שבמה שנותנת לו הקלף והטבלא דיו בכך שיחזור ויתן לה והוי ונתן לכן דבריו צ"ע לפע"ד., ודבר ברור הוא דבעינן הקנאה קודם כתיבה דאל"כ הוי לי' מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וראיתי בספר התרומה בסדר הגט שכתב דאם כתבו הסופר בקלף שלו והקנה אח"כ כשר וראי' מהכותב טופסי גיטין ש"מ דכותב משלו, והוא תמוה לפע"ד דכמו דטופס כשר שלא לשמה כמו כן אין מחוסר מעשה פוסל בו וקודם שיכתוב תורף צריך להקנות, ולדידן דגזרינן טופס אטו תורף צריך להקנות קודם:

ומעתה אני אומר דכל הסוגי' כפשטא ושני האבעיות באופן אחד נאמרו, ובעי' ראשונה היא בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו ועכשיו יוצא מתחת ידה וגט כתוב עליו, מי אמרינן כיון שהוא ברשותה מסתמא הקנה את העבד לה ככל דבר שביד אדם בחזקת שהוא שלו א"כ פסול לגרש בו דאנן ונתן בעינן שיהא שלו ולא שלה ועכשיו לא מהני הקנאה כיון שכבר נכתב הגט הוי לי' מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה או דלמא מנפשי' עייל ואכתי שלו הוא ויכול לגרש בו והוי ממש כהך בעי' דבתר הכי אי יכול לגרש בו או לא, וה"ה בבעי' הקודמת ומעיקרא בעי בהך גוונא והספק אי מנפשי' עייל או הקנה לה ושלה הוא ובתר הכי בעי להיפוך במוחזק לשלה ונמצא בידו ולא בעבד דבהא אמרינן מנפשי' עייל רק בטבלא דוודאי שלו הוא עכשיו רק הספק שמא לא הקנתה לו יפה דלא ידעה לאקנויי והיינו דקאמר אקנויי אקני לה דלאו לגירושין עסקינן הכא דפשיטא דכיון שאין לה ע"מ אינה מגורשת דכאן לא שייך דמסתמא נמסר לה בע"מ כמש"ל והם בעצמן אינם אומרים כלל שנתגרשה רק רוצה הוא לגרשה עכשיו בגט זה ואין להקשות כיון דבעל שאמר גרשתי אשתי נאמן דבידו לגרשה, הכא נמי ניהמני' שהוא שלו ומנפשי' עייל חדא דכיון שהוא בידה אין להאמינו שהוא שלו לאפוקי' מחזקתה ואפי' היא מודה לו אינה נאמנת שכל שהיא בחזקתה לפנינו והגט כבר כתוב עליו אי אפשר לנו לסמוך על דבריו כיון שאין בידה להקנות עכשיו ואם יזכה עכשיו בו בהודאתה הרי היא כמו שהקנתה לו עכשיו' ואכתי הוי מחוסר הקנאה שהרי מחמת הודאה זו נעשה שלו אחר הכתיבה, ועוד שאין הבעל נאמן לומר רק גרשתי מכבר בגט כשר גמור, אבל לא שיאומן על גט שהוא מגרש לפנינו שלדעתינו אינו גט אין סומכין על דבריו שהוא גט תדע דבי' תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכי למיקרייא ואי לא קראו אינו גט אף שהבעל אומר לפניהם שהוא גט ובעל שאמר גרשתי נאמן מ"מ לא מהימן לומר שהוא גט ואין ע"מ מעידין שנתגרשה רק ברואין שהוא גט לא על פי דיבורו של בעל, וכאן ג"כ כיון שלפי החזקה שבידה שלה ולא מיקרי ונתן אינן יכולין ע"מ להעיד שנתן על פי דבורו של בעל כיון שהם לא ראו נתינה כלל ודוק והיינו דפשיט מר"ל דהגודרת אין לה חזקה א"כ אכתי הוי בחזקת שלו ושפיר יכול לגרש בו דמיקרי ונתן כיון דבחזקת שלו הוא וזה ברור:

ומעתה אתי שפיר מה שהקשה רבא ותיפוק לי' דכתב שיכול להזדייף הוא דכיון דעכשיו בא לגרש בו פשיטא דלא מהני שום עדות על זה דכיון דעל יד של עבד בקל נמחק יש לחוש שנמחק בידה וכתבה עליו שנית כמו שהי' כתוב בו וכתיבה זו השני' אינה כלום שלא נכתבה בציווי הבעל וע"ח אינן מעידין עליו שנכתב בהכשר כיון שיכול להזדייף ואפי' זוכרין שלא נשתנה הגט ממה שהי' ולא מחקה שום תנאי מ"מ אפי' כתבה כדמעיקרא פסול לגרש בו ואפילו אכתי שלו הוא פסול לגרש בו והיינו דמקשה ממתניתין דהא כתב שיכול לזייף הוא ומשני דמתניתין בע"מ ור"א דכיון דמידו בא לידה בע"מ שוב אין לחוש לכלום, אבל לרמב"ח כיון שהגט כבר הי' בידה אי אפשר לגרש בו כיון דיכול לזייף שמא נמחק וכתבה שנית עליו ואינו גט ומשני בכתובת קעקע שאינו נמחק כלל וגם זה ברור:

והיינו דבעי בתר הכי בטבלא שלה ועכשיו יוצא מתחת ידו, אי אמרינן דאשה ידעה מעצמה לאקנויי שפיר או דלמא לא ידעה להקנות בקנין גמור ועכשיו שכבר נכתב הגט אי אפשר להקנות דלא מהני הקנאה בין כתיבה לנתינה כהך בעי' הקודמת ובזה יצאתי י"ח מכל מה שהקשינו לעיל והסוגי'