תפארת יעקב על גיטין פג

וכמו כן אם שילם לאחד ב' כופרין פשיטא שיצא ידי חובתו וה"ה בגיטין כיון דסגי באחד מנין שלא תתגרש בב' גיטין:

אבל באמת דברי התוס' ברורים, דודאי באתרוג אף דמצות אין צריכות כוונה מ"מ בנתכוין שלא לצאת לא יצא ידי חובתו, וכמו כן בגירושין הכל תלוי בדעתו ורצונו, ואי מגלה דעתו שאינו נותן לה שתתגרש בו אינה מגורשת והשתא שפיר כתבו התוס' כמו בכופרין אמרינן כיון שאינו יוצא ידי חובתו באחד אי אפשר שיצא בב' דכופר אחד אמר רחמנא, א"כ ה"ה ב' אתרוגים או ב' גיטין כיון שאינו רוצה שתתגרש באחד הרי באמת לא תוכל להתגרש רק בב' והתורה אמרה דבספר אחד תתגרש ולא בב', וכן באתרוג כיון שאינו רוצה לצאת באחד הרי אי אפשר שתתקיים המצוה רק בלקיחת ב' אתרוגים והתורה אמרה פרי אחד, כללו של דבר דמחמת דעתו וכוונתו הוי גט שלם ואתרוג שלם כמו חצי גט ופלפל, ומה שהביאו התוס' מאתרוג וכופר ולא סגי להו בהך דהכא ספר אחד אמר רחמנא ונידוק מינה דה"ה ב' שלימים כיון שלא נתכוין לגרש רק בב' דהא מהתם ג"כ לא מוכח טפי, היינו משום דס"ד לחלק בין דבר שהוא חצי באמת כהך דהכא בין דבר שלם, לזה הביאו ראי' דהא חזינן דאפילו בדבר שלם הקפידה התורה שלא תתקיים המצוה רק באחד לא בצירוף שנים, וה"ה בגיטין לאו דוקא ב' חצאי גט רק אפילו ב' שלמים כל שלא תתגרש רק בב' אינה מגורשת:

ולפ"ז דבר פשוט הוא דהיינו דוקא בנותן לה ב' גיטין שתתגרש בשניהם אינה מגורשת מכח ב' ספרים, אבל ביש לו ספק בשמות איש ואשה או שאר ספק שנותן לה שנים שאינו יודע איזה מהן כשר יותר לגרש בו, לכ"ע אין כאן בית מיחוש דכיון שמגרש רק באחד לא דמי כלל להך דלולב הגזול ולהך דב' כופרין כמו שביארנו וזה ברור:

בתוס' בד"ה התקבלי וכו' אלא בתורת פרעון. מדלא נתנו התוס' שום טעם למה באמת מהני, משמע לי דס"ל דלא בעינן נתינה כלל רק שלא יפרחו האותיות באויר וכאן כיון דעד גמר הגירושין שלו הוא ובגמר הגירושין נעשה שלה האותיות עם הנייר מתחלפין מרשותו לרשותה ואין כאן רגע שיפרחו באויר, וכן משמע לכאור' מפירש"י בד"ה והנייר שלי דפי' משום דאותיות פורחות באויר ולא משום דבעינן עכ"פ נתינת גט והרי לא נתן לה כלום וכן משמע לכאורה מדבריו בד"ה הא, דעיקר הקושיא דלא נתן לה מתנה לגירושין רק לפרעון ודחינן דלעולם לא בעינן מתנה לגירושין כלל רק שלא יפרחו באויר, ולפי זה אפילו יתן לה לפרעון על חוב אפשר דמהני, וזה שלא זכרו רש"י ותוס' רק לפרעון ולא לפרעון כתובה:

ובזה ניחא לי מאד לפרש הך מימרא דלעיל דקאמר ר"ח יכילנא למיפסל כל גיטי דעלמא ורבא משיב לו דלמא נתינת גט, וקש' למה קאמר דלמא הא כך הוא באמת, גם ר"ח דלא ידע מזה למה קאמר יכילנא ולמה באמת כשירין, ולפי הנ"ל ניחא, דודאי לפי האמת ונתן הכוונה רק שלא יפרחו באויר רק יכילנא למיפסל דנפרש ונתן שיתן לה מתנה לגירושין וע"ז השיב לו רבא דאפילו הקפיד' תורה על נתינה היינו נתינת גט לא שיהא שוה כלום, ואהא בעי רבא אי נתן לפרעון מהני דלא הוי נתינת גט כלל, ופשיט לי' דלא בעינן כלל רק שלא יפרחו באויר כנ"ל:

בד"ה על מנת וכו' לא סבר כו'. אין הכוונה דלא סבר דבעינן שלא יסתור התנאי המעשה דהא כיון דעל מנת כמעכשיו אינו סותר המעשה כלל, ורבא ע"כ על מנת כמעכשיו ס"ל דהא ס"ל החזירו יצא ואי אינו כמעכשיו למה יצא רק כך כוונת התוס' לפי דהך לישנא סובר על מנת אינו כמעכשיו לכך התנאי סותר המעשה ורבא לא סבר לה כך רק על מנת כמעכשיו א"כ אינו סותר המעשה כלל והיינו מדס"ל החזירו יצא לא החזירו לא יצא, ול"ל דלכך יצא משום דתנאי סותר המעשה ותנאי בטל א"כ לא החזירו למה לא יצא וע"כ דעל מנת כמעכשיו רק רבא מפרש ברייתא כטעמו דהוי מעשה קודם לתנאי ואפי' אי על מנת כמעכשיו ס"ל דבעינן תנאי קודם למעשה רק באתרוג באמת אמר בהיפוך באופן המועיל, וזה שכתב דלפי המסקנא דאי על מנת כמעכשיו לא בעינן משפטי התנאי כלל אפי' תנאי קודם למעשה צריך לומר דהכא בלא החזירה אינה מגורשת רק רבא לס"ל כן רק אפי' ע"מ כמעכשיו בעינן עכ"פ תנאי קודם למעשה גם לא ניחא לי' לפרש ברייתא דאינה מגורשת רק בהחזירה דסתמא קתני לכך מפרשה משום דמעשה קודם לתנאי ותנאי בטל ולעולם מגורשת אפי' לא החזירה וז"ב, ועמ"ש בפרק מי שאחזו ובתוס' שם:

בד"ה ספר אחד וא"ת והיכי מכשירין וכו' כדאמרינן פ"ב דסוטה. לכאורה יש לדקדק בס"ד דלא ס"ל לחלק בין ב' קלפים לקלף אחד, למה להו להקשות מסוטה הא כאן מוכח דשני ספרים לא, וצריך לומר דידעו התוס' דהתם בקלף אחד דהא קתני וכתבו בדף השני ש"מ דעל קלף אחד הם רק מסוטה קשיא להו דקתני ב' דפים ולא ב' קלפים ש"מ דאפילו בקלף אחד הוי ב' ספרים, ועל זה תירצו דהתם בב' חתיכות ועשאן אחד של שני דפין ולפי זה מוכח מדברי התוס' דאפילו חיברן והיו לאחדים פסול ואף דבתפילין מהני דיבוק לא מבעי' בחיברן אחר כתיבה דלא דמי לתפילין דהתם על הנחה קפיד קרא ואז אות אחד הם. אבל כאן על כתיבה קפיד קרא שיכתוב על אחד אלא אפי' חיברן קודם כתיבה משמע מדברי התוס' בסוטה דלא מהני, והיינו דבתפילין לפנינו הוי אות אחד אבל כאן בעצמותו הוי ב' ספרים, ועוד בתפילין אין החיבור ניכר בעת הנחה אבל בגט החיבור ניכר לא מהני חיבור אפי' קודם כתיבה, ועמ"ש לעיל דאפילו ב' גיטין שלמים פסול אם רוצה לגרש בשניהם לא מחמת ספק, אמנם אם כתב ב' גיטין שלמים על דף אחד לא ידענא מאי אידון בהו אי כיון שהם שלמים הוי כב' ספרים או כיון שהם בקלף אחד לא איכפת לן ומן התוספתא גט שכתבו בחמשה לשונות משמע לכאורה דכשר ודוק:

בד"ה לא צריכי דמעורה וכו' רגל ך' של שיטה עליונה וכו' וכתב ע"ז הר"ן דהא אינו כשר דמקלקל הכתב וכן פסק בהג"ה ש"ע סימן קכ"ה וכתב עוד שם מקודם שיש לערות האותיות שיהיו מגיעין עד השיטה למטה ואם לא עירה יש פוסלין, ולכאורה יש להבין היאך הוכיחו מכאן דלא בעינן היקף גויל, נהי דאין לפרש דמעורה כמו שדחה ר"י מכח קושית הר"ן דהאות נשתנה ופסול בהא, אבל הא יש לפרש מעורה כדברי הג"ה הקודם, אבל באמת לק"מ דפשיטא דלא נתכוונו לזה בש"ס כאן דבהא אכתי הוי שני ספרים כיון ששייר לעצמו בין תיבה לתיבה ובין שיטה לשיטה, א"כ מה בכך שקצת אותיות יגיעו עד השיטה התחתונה כיון שלא יהיו נוגעין דבעינן היקף גויל ואי יגיעו ממש עד השיטה יגיעו כנגד בין תיבה לתיבה ועכ"פ אכתי הוי ב' ספרים ואדרבא בהא לא שייך כלל לא צריכי דמעורה דכל גט צריך להיות כך, ומ"מ לענין ב' ספרים לא הועיל כלום כל ששייר לעצמו בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה, ודברי הגר"א שהקשה על הרב שם מהך סוגיא דהכא דמוכח דבלא מעורה בודאי כשר, תמוה לפע"ד דפשיטא דלא נתכוין הרב להך מעורה בש"ס כמו שביארנו, זזה וזה ברור:

שם בעי רמב"ח היו מוחזקין בעבד שהוא שלו. משמע דוקא בהיו מוחזקין שהוא שלו מבעי' לן אבל בלא היו מוחזקין כלל וכ"ש במוחזקין להיפך לא מיבעי לן כלל, וכ"כ הטור להדי' סימן קכ"ד והיינו דאל"כ תקשי לי' לרמב"ח מתניתין על היד של עבד לימא מנפשי' עייל ושל בעל הוא וע"כ בעידי מסירה והרי בס"ד לא ידעו מזה דמתניתין בע"מ, וגם לפי המסקנא קאמר בכתובת קעקע ולא מיירי בע"מ, א"כ תיקשי לימא מנפשי' עייל, וע"כ דרק בהיו מוחזקין שהוא שלו מבעיא לי', ומתניתין לא מיירי בהכי ואין לחוש רק לזיוף, ושפיר מוקי לה בכתובת קעקע:

איברא יש לתמוה מה בכך דלא היו מוחזקין ס"ס אי אפשר שתתגרש רק שיהא העבד קודם גירושין שלו וע"כ הקנתה לו העבד, א"כ כשהוא בידה למה תתגרש לימא מנפשי' עייל כיון שע"כ הי' של בעל קודם שבא לידה, וליכא למימר דנאמנת במיגו דאי בעי' הוי אמרה שהוא שלה מעולם דא"כ לא תתגרש, וע"כ צריכה לומר שהקנתה אותו לבעל ובעל קנה אותו באחד מדרכי הקני', א"כ מה נ"מ בהיו מוחזקין דהא לעולם מוחזקין אנו ע"כ שהי' שלו דאי אפשר שיגרשה בשלה והאשה ע"כ מודה בזה:

ובוודאי אי אפשר לומר דהא שאני כיון שהי' שלה אף שהקנת' לו מסתמא על דעת שיגרש בו הקנתה, וכיון שהוא בידה מגורשת, הא ודאי ליתא דמלבד שאני מסתפק מאד אי מהני הקנאה כזו על מנת לגרשה דאכתי לא מיקרי ונתן כלל דנתינה זו לקיים תנאו הוא ולולא שיתן לה אינו שלו, אלא דבלא"ה אין בזה מעלה ארוכה כלל דהא בהיו מוחזקין שהוא שלו וגט כתוב עליו ג"כ ע"כ רצה לגרשה בו שהרי כתב עליו גט לשמה והחתים עדים ומ"מ אמרינן שמא נמלך ולא רצה לגרש בו ומנפשי' עייל, א"כ ה"ה כשהקנתה לו האשה מ"מ שמא חזר בו ולא רצה לגרש ומנפשי' עייל וכ"ש כשהקנתה לו רק על דעת לגרשה א"כ כשחזר בו ולא גירש ממילא שלה הוא